על אימהוּת וחרטה - עוד טאבו נשבר

שפיות זמנית | 7/12/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"מדובר בבית סוהר של ממש - בית סוהר אישי, חברתי ותרבותי. זה ממש מאסר עולם", כך אומרת אחת המרואיינות במחקרה של ד"ר אורנה דונת. למה היא מתייחסת? להיותה אם לשני ילדים.
אורנה דונת, חוקרת מתחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כתבה בעבר על נשים שבוחרות לא ללדת ועל המחיר החברתי והרגשי שהן משלמות. לטענתה, לנשים בישראל אין באמת בחירה האם ללדת או לא, שכן האיומים קשים מנשוא, בין היתר נתקלו כמה משתתפות במחקר באיום בגירושים ומרביתן שמעו שהן תתחרטנה על כך בעתיד, כאשר יהיה "מאוחר מדי".
כך הגיעה ד"ר דונת למחקרה השני ההופך את הטיעון הזה ועוסק בחרטה של נשים שכן ילדו. חרטה, היא אומרת, יכולה להתעורר בכל מקרה, בין אם אישה בוחרת ללדת ובין אם לא.
מעניין במיוחד לראות את המורכבות שיוצרת החרטה כשהיא חיה לצד אהבה גדולה ומסירות לילדים. בכתבה מרתקת שהתפרסמה לא מזמן בעיתון ישראל היום, אומרת ד"ר דונת: "בחברה שחושבת באופן דיכוטומי, שבה הכל מתחלק לשחור ולבן, אם אישה מתחרטת, משמע שהיא שונאת את ילדיה... אבל כשמסתכלים על העולם דרך הצלבות ורצפים, אפשר להבין שבהחלט אפשר גם להתחרט וגם לאהוב. לא מחויב שהכול יהיה 'או־או', זה יכול להיות גם וגם, בטח כשהחרטה היא על האימהוּת, ולא על ההיכרות עם הילדות והילדים המסוימים שנולדו לי, שהם בני אדם בזכות עצמם".