פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ירושלים

ירושלים

פרופ. עמיה ליבליך | 10/11/2014 | הרשמו כמנויים

ירושלים היא בדמי. אין ערים שכמוה, חודרות לנשמה. למעלה מ-40 שנה הייתי ירושלמית, בחסות האוניברסיטה העברית בירושלים, קודם כסטודנטית ואחר כך כחברת סגל. בירושלים הקמתי את משפחתי וגידלתי את שלושת ילדי. רק ב-2006 'בגדתי' ועברתי ליפו.
אולי משום שחוויות מוקדמות נחרטות עמוק, (קראו לזה בתורת הזיכרון פעם 'אפקט הראשוניות'), ירושלים של שנות החמישים והשישים, שנותי הסטודנטיאליות, ממשיכה לחיות בקרבי במראותיה, בריחותיה, ובקולות שנשמעו בה. גם בילדותי המוקדמת חייתי עם הורי בירושלים שנים אחדות, ויש לשער שחלק מההטבעה מקורו משנים אלה, לפני קום המדינה. אותה ירושלים שלי נגמרה בחומות שהגבילו אותה בגבולות הקשיחים מול העיר הערבית וצלפיה, ומעבריה האחרים גבלה בהרים מסולעים, וואדיות קסומים, פרחי בר וקוצים. הפרופסורים היו מטיילים בנחת ומתווכחים בקול ברחובות רחביה וסביב טרה-סנטה. הסטודנטים ישבו בלילות בסוראמלו או במאי-בר. היה 'קור-כלבים' ומעילינו קלים מדי. זה היה אז, ואנחנו היינו צעירים מאוד.
כך או כך, אני ממש נשפכת מהזדהות וסנטימנטים כשאני קוראת את עמוס עוז על אותם הנופים, בתי האבן והרוחות בספרו החדש והקסום "הבשורה על פי יהודה". מרגע שפתחתי אותו 'נגנבתי' לחלוטין, ואני קוראת בו לאט לאט, שלא ייגמר. הוא כתוב ברוחם של "מיכאל שלי" ושל "סיפור על אהבה וחושך" – שניהם מתרחשים באותן השכונות, בתוך אותם בניינים. ירושלים, אומר עוז בעמוד בעמוד 85, מפי גיבור הרומן האחרון, האיש הנכה גרשום ואלד, "ירושלים הנכספת כלל איננה עיר כי אם געגוע צרוף". אני עוצרת ואומרת בלבי – כך, בדיוק כך.
כי ירושלים הממשית היא חוויה לגמרי אחרת, אבל אותו הגעגוע הצרוף, כמו מכווה, עדיין הוא שם.
אמש הגעתי לירושלים הממשית לקראת ערב שיחה שקיימתי עם השופטת דליה דורנר בבית הקפה הירושלמי "תמול שלשום", שהוא חנות ספרים, מועדון תרבות ומסעדה בכמה חללים מקומרים ומפותלים בקומה השנייה של בניין אבן עתיק בשכונת נחלת שבעה הירושלמית. כביש 1 חמל עלי בנהיגה והגעתי שעה לפני הזמן המיועד, מצאתי חנייה בשפע בחניון של מורד רחוב הלל, והנה אני כאן לשעה פנוייה ממש במרכז ירושלים. התחלתי צעידה איטית לכיוון כיכר ציון ובהמשך 'המשולש' הירושלמי, שהיה פעם ליבה של העיר, בין רחובות בן יהודה, קינג' גורג' ויפו. כבר שמונה שנים לא עשיתי טיול מעין זה.
המרכז הזה עבר טיפול קוסמטי רציני בשנים האחרונות, אך אינו יכול להתמודד עם מותרות הקניונים שפשטו בפריפריה. רוב השטח חסום לכלי רכב, אפשר לצעוד בנחת גם באמצע הכביש על אבני המרצפת המלוטשות מיושן. בשעה 6 בערב כבר מואר הרחוב במנורות הנאות המותקנות בו, בפנסים של בתי הקפה, הפאבים והמסעדות שפשטו בו, ובחלונות הראווה הצבעוניים. אני צועדת לאט ומחפשת אחרי נקודות הציון שהיו מוכרות לי, והן מעטות. במקום קולנוע ציון והכיכר, עתה סניף גדול של 'המשביר לצרכן'. קפה 'עטרה', בו ניהלתי את הרומן הגדול של חיי, הפך ל'מקדונלד', עוד אחד בשרשרת. קפה 'וינה' כבר מזמן איננו. סטודיו הצלם הידוע, שבחלון הראווה שלו גיליתי את תמונותי ככלה מוצגות לעיני כל, הוא היום חנות של יודאיקה-בגרוש לתיירים המזדמנים. המון חנויות נעליים זולות, ובאזאר מציאות של בגדים, יחד עם מזכרות למבקרים. חנויות שלמות של כיפות סרוגות בכל צבעי הקשת, והכאפיות בצידם. גם נארגילות, שריחן המתוק נישא באויר הערב. כמה השתנתה העיר, וכמה אני השתניתי. אני פונה בסימטה שהייתה פעם קיצור דרך במשולש, ומוצאת עדיין את 'גרעיני בהרי' – איזו שמחה! אבל הטעם איננו בדיוק הטעם שנשמר בזיכרון. הרכבת הקלה עוברת בגאון, דוהרת בשקט על הפסים במרכז רחוב יפו. אני מחפשת סימנים בחלונותיה הבהירים למה שאירע, אבל אין דבר.
כשאני מגיעה ל'תמול שלשום' ומצטרפת לשולחן של שלושה ירושלמים בני גילי הם משבחים את העיר, שלעולם לא יעזבוה, ומביעים כעס על התקשורת שמפיצה בעיקר ידיעות על קטטות, מהומות, אבנים ומכוניות דורסניות. הם עסוקים בטוב וברע, ואני עסוקה בהווה ובעבר. כולם יודעים שאני מאושרת ביפו, ליד הים, אבל כן, ירושלים היא עיר הגעגוע הצרוף, זה נכון גם הערב, לגמרי.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

All the light we cannot see by Anthony Doerr כותרת זו היא תרגום חופשי של שמו של רומן מאת אנטוני דואר, שמילא את זמני ברכבת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכל פרקלמיכל פרקל11/11/2014

מדויק. כירושלמית לשעבר, גם את וגם עמוס עוז דייקתם.
תודה על תיאור ההליכה שלך בסמטאות, כל הזמן קיויתי שתתני בהם סימנים...
כל אבן בירושלים היא געגוע, מדויק. פשוט מדויק. תודה

אילה אילוזאילה אילוז10/11/2014

יפה ונוגע.. הזכיר לי משום מה את זה http://youtu.be/TsJzUJLnYMQ