פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בטיפול מגיל 8: לינה דנהאם כותבת על זה בגיל 28

בטיפול מגיל 8: לינה דנהאם כותבת על זה בגיל 28

שפיות זמנית | 29/9/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

לינה דנהאם, היוצרת בת ה-28 של הסדרה המצליחה "בנות" והכוכבת הראשית שלה, מוציאה בימים אלה ספר זיכרונות אישיים. כמו הסדרה, המבקשת לתת הצצה לעולמם של צעירים ניו-יורקים בימינו (ובפרט צעירים לבנים ממשפחות מבוססות שעסוקים עד מאוד בעצמם), גם הספר מבטיח לקוראיו תמונה עכשווית של פרטים מקבוצה חברתית מובחנת דרך תיאורים חושפניים מחייה של דנהאם עצמה.

לאחרונה התפרסם במגזין "ניו-יורקר" קטע מספרה, שבו היא משתפת בחוויותיה ממפגשים עם אנשי טיפול נפשי – אותם היא נוהגת לפגוש כבר מגיל 8. להלן כמה פסקאות נבחרות מתוך הטור שהתפרסם תחת הכותרת "ילדה בעייתית: לגדול עם קצת עזרה".

מרגרט בחופשה, וזה מקרה חירום. זה הריב הקשה ביותר שהיה אי פעם לאמא שלי ולי, כזה שמאתגר את המושג  "אהבה ללא תנאים", שלא לדבר על הגינות אנושית בסיסית. והעניין הוא שאף אחת מאתנו לא ממש צודקת. שתינו פעלנו מהבטן ולא הייתה לנו ברירה אלא לפגוע עמוקות אחת בשנייה.

אני מנסה את מרגרט, אבל מכיוון שמבחינה טכנית לא מדובר במצב חירום מסכן חיים, אני לא משאירה הודעה. בשלב הבא אני מתקשרת לדודה שלי, שאני מקווה שלפחות תגיד לי שאני לא שק אשרפה בצורת אדם.

"אימא שלך לא קלה, וגם את לא", היא אומרת. "אני לא יודע איך תוכלו לפתור את זה. אני רק יודעת שאתן צריכות לפתור את זה". היא מציעה שאתקשר לחברתה ד"ר ג'ודית סילס, "מומחית למערכות יחסים" ופסיכולוגית קלינית. "לג'ודית יהיו כמה רעיונות", היא מבטיחה, "והיא מעולה בעצות מהירות ויעילות".

עצות? המטפלת שלי אף פעם לא נתנה לי עצות. כל הקטע שלה הוא לגרום לי לתת לעצמי עצות.

וככה, כשאני עומדת לבגוד את הבגידה הגדולה השנייה שלי אחרי זאת שאימא שלי יכולה לספר לכם עליה לפרוטרוט, אני מתקשרת למטפלת של מישהו אחר.

המומחית למערכות היחסים ד"ר ג'ודית סילס נמצאת בטיול לוושינגטון עם חברי עבר, ולכן היא חוזרת אליי בטלפון מספסל מחוץ למוזיאון. מתברר שכבר נפגשנו לפני שנים, בבת מצווה, ואני זוכרת במעורפל את פטריית שיער הדבש שלה. "אז מה קורה?" היא שואלת בקול חם-אך-מכוון-לפתרון-בעיות כמו של עורכת דין עוצמתית שמתמחה בגירושין.

אני שופכת הכול. מה עשיתי אני, מה אימא שלי עשתה בחזרה. מה שעשינו זו לזו מאז שעשינו אותם הדברים הראשונים שעשינו. "אהה, אהה", ג'ודית אומרת, מיידעת אותי שהיא איתי.

לבסוף, אני נושמת. "נו? אני נוראית?"

במשך עשרים הדקות הבאות ג'ודית מדברת. קודם כל היא מסבירה כמה "עובדות" בסיסיות על יחסי אם-בת ("את שלה, אבל את גם אדם בפני עצמך"). אחר כך, היא אומרת לי ששתינו התנהגו בדרכים מובנות לחלוטין, גם אם לא נעימות ("אני יכולה לראות מאיפה זה הגיע", היה ביטוי מככב). "אז", היא מסכמת. "זאת למעשה הזדמנות לעבור לשלב הבא של הקשר שלכן, אם תאפשרו לו להגיע. אתן תוכלו לצאת מזה חזקות יותר אם תצליחי להגיד לה, 'את אימא שלי, ואני צריכה אותך, אבל בדרך שונה מבעבר. בבקשה תני לנו להשתנות, ביחד' ".

אני מנתקת ומרגישה את הפאניקה שוככת בפעם הראשונה מזה ימים: מומחית מערכות היחסים ד"ר ג'ודית סילס עזרה לי. ומהר. זה לא היה כמו עם מרגרט, איתה אני מדברת סביב משהו, והיא מהנהנת, ואנחנו משוחחות על הרומן של הנרי ג'יימס שקראתי חצי ממנו, ואז ממשיכות וחוזרות לנושא של סבתא שלי, ואיך הייתי הורגת כדי להצליח לישון, ואז אני מחמיאה לנעליים שלה, שהן מהממות כמו תמיד. שאלתי שאלה, וד"ר ג'ודית סילס נתנה לי תשובה. ועכשיו יש לי את הכלים כדי לתקן את הכול.

אני מתקשרת לאימא שלי. "אני אוהבת אותך", אני אומרת. "את אימא שלי, ואני צריכה אותך, אבל בדרך שונה מבעבר. בבקשה תני לנו להשתנות, ביחד".

"מה זה השטויות הדפוקות האלה?", היא אומרת. נשמע שהיא בדיוק באמצע קניות.


עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.