לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בית החולים אברבנאל: הזנחה קשה ומאבקים פוליטיים

בית החולים אברבנאל: הזנחה קשה ומאבקים פוליטיים

שפיות זמנית | 22/9/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

לאחרונה התפרסמה במוסף השבועי של The Marker כתבה חריפה מאת רוני לינדר-גנץ על מצבו הקשה של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. אין זאת הפעם הראשונה בשנים האחרונות שבה מופנות אל בית החולים האשמות על תנאים קשים, על אי-סדרים ועל התנהלות בעייתית הפוגעת לעתים במטופלים ובאנשי צוות. לפני שבועות לא רבים פרסמה אותה הכתבת ידיעה אודות חשדות כבדים נגד הפסיכולוג הראשי ונגד סגן מנהל בית החולים, והצטרפה לַידיעות על הליכים משפטיים נגד מנהל מחלקה לשעבר.

בכתבה נטען בתוקף כי רוב הבעיות המתוארות מקורן במחדלים ניהוליים וארגוניים, בעוד מנהל בית החולים מדגיש בה – כפי שהדגיש בעבר מול טענות דומות – כי יש להבין את הקשיים כנעוצים ב"ייבוש" התקציבי של בית החולים, אשר במשך שנים ארוכות לא קיבל תקציבי פיתוח (בשל החלטה מ-2003 על סגירתו, שטרם התממשה עד היום). ארגון רופאי המדינה, בתגובתו לכתבה, מקשר את ההאשמות לשיקולים פוליטיים לא עניינים, וברקע נערכים מאבקים מנהליים נוספים שאולי קשורים בעקיפין גם הם מאחורי הקלעים.

בין כך או כך, נראה שצוות בית החולים – הכולל בתוכו מטפלים מסורים ומנוסים – מתנהל תחת אווירה קשה, שלא מקלה על מתן טיפול נאות. 


עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא25/9/2014

שכחתם משהו בכותרת, צ"ל - בית החולים אברבנאל: הזנחה קשה, מאבקים פוליטיים ופשיעה סדרתית ומתמשכת!. עד מתי ההנחות לקולגות? עד מתי מכבסת המילים? עד מתי הצביעות שאינה יודעת גבולות? עד מתי שלטון האינטרסים הבין מקצועיים? עד מתי תמנעו מלקרוא לילד המכוער והקרימינאלי הזה בשמו? איך אתם מסתכלים בבוקר במראה ולא מתמלאים גועל? תמהני.

צביאל רופאצביאל רופא22/9/2014

בית החולים שהפך לסמל של דיכוי והתעללות. בשבילי, "אברבנאל" הוא לא סתם שם של עוד בית חולים פסיכיאטרי בישראל. אברבנאל הוא סמל לדיכוי והתעללות במתמודדי הנפש בישראל במשך עשרות שנים ללא הפסקה וללא שום שמץ של בושה. בוודאי שבלי כל חרטה.

ואל תטעו לרגע, זה לא אומר כלל שבעת ובעונה לא עזרו שם להרבה מאוד מתמודדים חולים כאלה או אחרים. אבל מה לעשות, שמוסריותה של כל מערכת ביקום לא נמדדת בחרירי האור שהיא מפזרת פה ושם, אלא ברוחב ובעומק האפילה שהיא משליטה! רחוק מכל תקן סביר...

אבל מה שהכי מדהים אותי הוא, שהתברר לגמרי שוועד העובדים שלהם הרבה יותר חזק וקובע מכל ממשלת ישראל הריבונית והממלכתית.

ולא ביום מסוים הם יותר חזקים, אלא כבר עשר שנים תמימות ברציפות, מאז שב-2003 ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה קבעה חד וחלק שיש לסגור לחלוטין את אברבנאל המזוויע.

כי אכן משהו מאוד מסריח ורקוב בעמקי ממלכת דנמרק! אבל מה בדיוק?
אז ככה:
אין מה להאשים את "המקצוע" - כי ממתי "כלי העבודה" הם המושחתים?
אפילו אין להאשים את המחסור בכספים - ממתי הוא תנאי הכרחי לשמירה על זכויות האדם?

אז כן אנשי מקצוע יקרים: הכלב קבור במדיניות הדה-הומאנית!!
ובצדק תתרעמו עכשיו ותשאלו: את מי מעניינת האתיקה וההומאניות בימים טרופים אלה במדינת ישראל שהסתאבותה הקוליסיאלית, בייחוד בצמרת, כבר הוכחה מעבר לכל ספק לא פעם בשנים האחרונות?
טוב, אז ליתר דיוק: האשם ברקב של ברבי נובע בעיקר במדיניות הרשע שהשליטו קברניתיה המנהלים.

מדיניות שנגזרים ממנה השכם והערב עבירות חמורות על החוק. ואם "בחוק" עסקינן, אז תסכימו איתי שזה כבר אופירה אחרת > אברבנאל לדיראון עולם!

שנה טובה לכל אנשי המקצוע הישרים והטובים והנאמנים, שהיו רוצים שיעלמו מתחומם כל השרצים ...


צביאל רופאצביאל רופא22/9/2014

רק יומיים (בטעות) הייתי מאושפז בברבי ורק בנס יצאתי חי. "ומצוי אני בבית חולים אחד, אך שונה ואחר בתכלית השינוי. ושוב אני בשעת יקיצה מליל נורא, שאף הוא היה לילי הראשון במקום ההוא, ואף בין כתליו של מוסד זה, הכימיקלים שהערתי לתוכי, הביאוני לשינה כבדה, אפלה, וחסרת חלום (לפחות לא כזה שניתן להיזכר בו). ושם, ניסו שני אחים נוקשים להעירני בין השעה השישית לשביעית של הבוקר, ורציתי לקום, כי נפלה עלי אימתם, כי היו צועקין עליי, ומושכין וסוחבין ידי ורגלי, ומכאיבין לי לא מעט עם כל מגע של ידיהם הקשות והפעלתניות (וב"תל-השומר" חוויתי מסג' ענוג בהשוואה).
וכפי שציינתי, בכל מאודי רציתי לקום ממיטתי, והייתי נותן כל הון שבעולם על מנת להיפטר מעונשם של צמד הברנשים הגסים ההם. אך מה הייתי יכול לעשות, שכאשר פקחתי עיני הטרוטות נוכחתי שראשי מסתובב עלי כגלגל. ובעצם, אולי לא הייתה זו הגולגולת שהתגלגלה, אלא כל המחלקה הזנוחה ההיא הייתה סובבת סביבי על החולים שבה, ועל צמד הקלגסים ההוא, ועל המיטות שכבר היו ריקות, ועל האחרון ולא חביב, הלא הוא הכיור. הלה - היה תקוע בקיר על הברזים שלו התלויים למראשותיו, והיו אלו מטפטפים בעוז - טפטוף סיני חדגוני המוציא מן הדעת (ומעניין אם לחולים אכן מסייעת "שיטת טיפול" מזרחית זו). ולמה יצא קצפי על אותם דוממים בדמות כיור וברז? פשוט, מפני שאותם שני טירוריסטים בדמות אחים, הקימוני בכוח ממיטתי, ואני ראיתי את הכל סובב, והארץ התמוטטה לפניי, וקבס מילא גרוני, וזעקתי שלא יעזבוני, כי אני נופל, והם כאילו שמעו והילכו משני צדדי שלוש פסיעות - ואחר עזבו אותי. ומה שיגורתי אכן בא, ומיד צנחתי כאבן ונפלתי שם, ממש כמו ממטוס באמצע הלילה. ואם ניחשתם שדפקתי בקול רעש גדול את ראשי בכיור, הרי ניחשתם נכונה! (אם כי צר לי, שעקב כך, לא זכיתם בממון רב). ובאותו רגע הזרוע כאב חד, אפילו לא ידעתי מה אירע, אם התנפץ הראש, או הכיור - או ששניהם ניפצו איש את ריעהו. ובמציאות יקרה לעיתים שדווקא האפשרות שלא מניתי בחשבוני, היא המתקיימת. מפני שלמזלם של כל הנוגעים בעניין, לא התנפץ ראשי מול הכיור, ולא נשתבר אף הכיור מעוצמת החבטה שהוטחה בו על-ידי הראש."
"הקרב על השפיות" (1998) עמ' 70/ צביאל רופא