מה מדחיקה החברה הפסיכואנליטית בישראל?
שפיות זמנית | 24/6/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
במאמר פולמוסי ומעורר מחשבה סוקר ערן רולניק כמה מהלכים רעיוניים מרכזיים שעברו על החברה הפסיכואנליטית בישראל מאז הקמתה. רולניק שואל שאלות אודות מה שאינו מדובר במסגרות המקצועיות ואודות הידע והפרספקטיבות שהחברה הפסיכואנליטית הזניחה במהלך שנות קיומה, ומציב את שאלת ההתעלמות הגורפת מן האלימות המופעלת מתוך החברה הישראלית ואת ההתעלמות הכמעט מוחלטת מכך בהקשר הטיפולי:
"מנקודת זמן מסוימת מן הראוי לשאול לא רק במה הפסיכואנליזה הישראלית עוסקת ואילו מסורות קליניות היא מטפחת, אלא גם במה היא נמנעת במופגן מלעסוק. היא לא עוסקת באותו חלק בהוויה הישראלית שכל צופה טלוויזיה ממוצע בעולם מזהה יותר מכל עם הישראליות: הסכסוך הישראלי־ערבי והכיבוש של העם הפלסטיני. יוצאים מהכלל יש כמובן גם כאן, אבל היסטוריון שיעיין יום אחד באופן שיטתי במספר המאמרים והספרים העצום שעליו חתומים פסיכואנליטיקאים היושבים בציון יתקשה לתת הסבר לצורך של קהילה מדעית שלמה שעניינה נפש האדם להפנות תשומת לב קטנה כל כך להתרחשות היסטורית אלימה ודכאנית שנמשכת זמן רב כל כך. האם ניתן "לתת אמון" בקהילה מדעית שמפנה עין עיוורת לעובדת חיים יסודית של המקום שבו היא פועלת? מה המחיר שהשיח הפסיכואנליטי בישראל משלם על ההתעלמות מהירושה שהמקום הזה מצווה לו?"
