לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מטפלים בטראומה / ישראל רוזנבאום

מטפלים בטראומה / ישראל רוזנבאום

ישראל רוזנבאום | 16/11/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אנחנו מאמינים שאפשר לקום בבוקר עם ציוץ ציפרים ועם זריחה בלב, אנחנו מאמינים שאם נשקיע ונתאמץ, נצליח לעשות משהו משמעותי. אנו מאמינים לפעמים באלוהים, לפעמים באנשים, לפעמים בסידור הכוכבים, ולפעמים בעצמנו. אנו מאמינים שאחרי השואה, אחרי קום המדינה, לא יכולים להיות יותר פוגרומים ביהודים, אנו מאמינים שאנו יכולים להגן על ילדינו, אנו מאמינים שהמדינה שומרת עלינו.

הטראומה שכולנו עברנו, גם מי שנחשף מקרוב לאכזריות, מוות ואובדן, גם מי שנחטפו קרוביו, גם מי שפונה מביתו או איבד אותו, וגם מי שרק ראה את הזוועות או שמע עליהן - מערערת את האמונות שלנו, את ביטחוננו, את חיינו, את תפיסותינו, את מנגנוני ההגנה שלנו ואת ההתנהלות היומיומית שלנו.

כשעוברים טראומה כמו זו של ה- 7.10.23 משהו נשבר.

הרופא הכפרי של קפקא שעבר טראומה לאחר שהוזעק לטפל בחולה במצב קשה, טראומה שהותירה אותו חסר אונים וחסר משמעות - קפקא ממחיש את השבר הזה באמירה שבה הוא מסיים את הסיפור- "...ושוב אין לדבר תקנה עולמית"1

התחושה שמשהו נשבר באמון, בביטחון, במשמעות ובערכים שקודם היו חלק מהחיים וחלק מהבסיס שמאפשר לחיות בביטחון, מערערת את ההוויה והקיום שלנו. עד כמה אנו יכולים להתחבר בצורה אותנטית לערכים של טוב, כשעולים בנו רגשות של זעם, שנאה, כאב, וחוסר אונים?

מנגנוני הגנה שהדחיקו מהתודעה את העובדה שכבן אנוש כל אחד מאתנו הוא פגיע וחשוף לרוע ולזוועות שיכולות להתרחש, מתערערים ואנו נאלצים לחפש דרכים הישרדותיות כדי להמשיך לחיות ולהתמודד עם השבר.

כמטפלים אנו צריכים להתמודד עם חוסר האונים שפקד אותנו כמו את מטופלינו, עם הקושי להכיל את כל הרגשות הסותרים, הזעם, חוסר האונים, העצב והכאב, והרצון לעזור ולתמוך.

ערעור ההגנות שלנו מעורר אצלנו שאלות לגבי ילדינו, עתידינו, לגבי משמעות החיים שלנו, השייכות שלנו, הכוחות והחולשות שלנו, והיכולת שלנו כמטפלים בנפש. במה אנו יכולים להיאחז כדי להמשיך להרגיש ערך ומשמעות.


- פרסומת -

יכולת ההכלה שלנו נפגעת ומצטמצמת כי גם אנחנו צריכים להפעיל מנגנוני הישרדות והגנה שיעזרו לנו לעכל את מה שקרה לנו, להסביר, להבין… ואחת השאלות המתעוררות בטיפולים היא איך אנו מצליחים להכיל את חוסר האונים של עצמנו וגם את חוסר האונים של המטופלים.

גורם ההפתעה הוא חלק ממרכיבי החוויה הטראומטית, הוא משאיר אותנו ללא כל הכנה עירומים ללא כיסוי וללא הגנה, ותחושת הביטחון והשיגרה שיצרו חיי יום יום נוחים ובטוחים בבסיסם, מתערערת ומתנפצת ומשאירה אותנו קרובים לחוסר האונים הקיומי שלנו.

במצב כזה מתחילים לפעול מנגנוני הישרדות, הגוף והנפש חייבים למצוא דרכים כדי להתרחק מחוסר האונים הקיומי הבלתי נסבל וכמו שאדם שעומד לטבוע נאחז בכל מה שאפשר כדי לשרוד, כך קורה גם לנו אחרי הטראומה הבלתי ניתנת לעיכול.

אנו מנסים להיאחז בהסברים, תיאוריות, ומושגים שלמדנו והפנמנו.

וכל אחד, כמו בהישרדות, מנסה להיאחז במה שמוכר לו, הגישה הטיפולית שמאמין בה, ההשגחה העליונה, אימרות חכמים, או דרכי התמודדות אחרות שנגישות לו.

האמצעים ההגנתיים וההישרדותיים שלנו מלווים אותנו לכל מקום ונכנסים גם לחדר הטיפול.

כאשר אנו מתקרבים לחוסר האונים הקיומי שלנו, אנו מבינים ומרגישים את גודל האסון, והאסון הוא לא רק משהו מזוויע שנוחת מבחוץ, אלא ההכרה בכך שאנו באמת חסרי אונים כבני אדם, מול המוות, מול הרוע שפושט בעולם, מול מאבקי הכוח האימתניים בין כוחות, מדינות ואנשים כוחניים שגם הם מנסים להתרחק מחוסר אונים קיומי בסיסי שהוא חלק מהקיום שלהם, ולהביא את עצמם למקום הפוך- כוח, יכולת, שליטה, כיבוש וכו'.

הדברים שמחזיקים אותנו ומתדלקים את המוטיבציה שלנו לעשות, לתכנן, ליצור, מאבדים במידה רבה את המשמעות שלהם, הכל נראה בפרופורציות אחרות, יש ספק בדברים שהיו קודם משמעותיים או מובנים מאליהם, הכל מתערער ואחת השאלות המטרידות שמתעוררת קשורה במשמעות החיים, מה יכול להיות משמעותי עבורנו בימים אלה, מה יכול לתת לנו כוח לחיות, להמשיך, לתמוך באנשים קרובים ואחרים, לעשות, ליצור.

עדי האחות של ליבנת ממשפחת קוץ שנרצחה כולה. היא נותרה בחיים. איך אפשר להמשיך לחיות אחרי שמשפחה שלמה נרצחה ואיננה עוד, עשרות שנים של חיים, עשיה, חוויות משפחתיות, תקוות, חיוכים, כדורסל, המשכיות, ילדים, הכל נגדע ברגע אחד. איך בן אדם יכול לתפוס את זה?

אחד הדברים שנותן לעדי כוח להמשיך זה להגשים את המשאלה של אחותה, לעשות טוב, להתנדב ולעזור לאנשים. זו הייתה המשאלה של ליבנת האמא של משפחת קוץ ז"ל.

המשאלה של הרוצחים ושולחיהם הייתה אחרת - להשמיד, לחמוס, להרוס, לרצוח.

איך אפשר להכיל את שני זני האנשים האלה, כולם נולדו לאמא ואבא, לכולם יש גנים אנושיים, איך זה קורה? אי אפשר להבין, להכיל, לחיות עם זה...

יכולת ההכלה שלנו מוגבלת והיא מוגבלת במידה רבה בגלל שאיננו יכולים להכיל את חוסר האונים הקיומי המתעורר בנו, ואת הסתירות המתעתעות הטבועות בטבע האנושי.

גם אלוהים לא הצליח להכיל את הרוע שבני האדם מביאים לעולם ובייאושו הביא את המבול כדי לעשות תיקון ולהתחיל הכל מחדש.

"וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה....כי ניחמתי כי עשיתים"

אלוהים הכיר בכישלון שלו ליצור עולם טוב ובכך שהרוע השתלט על העולם וצריך להתחיל הכל מחדש. אולי צריך קודם כל להכיר בכישלון שלנו כדי להתחיל לעשות איזשהו תיקון. אחד הכישלונות הוא להתכחש לחוסר האונים הקיומי האנושי, והניסיונות לברוח ממנו ומההכרה בו, לערכים כמו כוח, כסף וכבוד. אולי, גם עכשיו, אנחנו צריכים יותר צניעות ויושר ופחות כוחנות ואשליות.

 

בספר "הדבר" של אלבר קאמי, הרופא ד"ר רייה אמור לטפל במחלה ובחולי הדבר.2 קאמי מתאר לנו דרכים שונות של אנשים שונים שמתמודדים עם הדבר - איש הדת מחכה לישועה מהאל, דמות אחרת רוצה להבין מהי האמת המוחלטת, מישהו אחר רוצה להיות גיבור, דמות נוספת מנסה לכתוב סיפור משמעותי ועוד.

הדרך שקאמי מתמקד בה היא דרכו של ד"ר רייה שמתמודד עם חוסר האונים של חולי הדבר ושל עצמו כרופא שיודע שאין תרופה לדבר. הרופא לא בא עם טכניקות או שיטות לגבי איך מטפלים בדבר ובחרדה ממנו, הוא מטפל באנשים בצורה אנושית, מנחם, מקשיב, ועוזר לאנשים למצוא את הדרך שמתאימה להם להתמודד עם הדבר והסכנות שהוא מהווה. הוא מקשיב לחלומותיהם, ושאיפותיהם, לדרכים בהן נוקטים כדי לעמוד מול הדבר, לחרדות שלהם, להרהורים הפילוסופים שלהם, והוא מטפל בהם ככל יכולתו להקלת הכאבים, החרדות והסימפטומים.


- פרסומת -

אין לו תרופה נגד הדבר אבל הוא נמצא שם עם החולים, ביושר ובאותנטיות. בניגוד לדמויות האחרות בסיפור, אין לו נטיה להיות גיבור, הוא לא מאמין בישועה אלוהית, הוא פשוט נוהג ביושר ועושה את תפקידו בלי אשליות והסתרת האמת.

הוא רוצה להיות אדם, הוא רוצה את האמת ולהיות איתה ביחד עם האנשים האחרים. ולהיות שם ואיתם ועם האמת הזו שאנו עומדים לפעמים חסרי אונים מול האדם ואיתני הטבע, ועדיין רוצים להמשיך לחיות ולקוות.

להיות אדם, להיות אנושי, זה גם לנסות להכיל את הצדדים השונים והסותרים שיש בנו כבני אנוש ולהיות שם ואיתם. לראות את האנשים האחרים כמו שהם, ולתת תוקף לחוויות שלהם ולאינדיבידואליות שלהם.

מבין הסיפורים הרבים שהורידו דמעות מעיני, נחרת בי במיוחד סיפור של בני זוג מאחד הקיבוצים בעוטף שהיו בממ"ד עם הילד שלהם ושמעו את המחבלים צועקים ויורים ומנסים לפרוץ לביתם. 

הם והילד ניצלו. לכאורה סיפור אנושי שלא נגמר באסון.

מיד אחר כך החליטו לעזוב את הארץ. אבל התמונה שנחרטה בי הייתה כשהאמא שסיפרה שבשלב מסוים, היא ובעלה הביטו אחד בשני, הביטו בילד, הבינו שהם וילדם הולכים למות, ואז הרימו את הידיים למעלה, עם אצבעות פרושות אחד מול השני. כאומרים : זהו...אין יותר מה לעשות.

כשראיתי את התנועה המצמררת הזו שלה של הידיים העולות למעלה בחוסר אונים, הרגשתי את חוסר האונים שלהם והזדהיתי לגמרי עם זה שהחליטו לעזוב את הארץ אחרי יומיים.

כשראיתי תושבים מהעוטף שאמרו אנחנו נחזור לפה! הזדהיתי גם איתם.

מול כולם התחברתי לחוסר האונים שחוו והרגשתי את הקושי להכיל את זה.

תחושת חוסר האונים הזו יכולה לפקוד אותנו כמטפלים כשאנו ניצבים מול מטופלים שעברו מצבים בלתי נסבלים כאלה ומול הצורך הנואש שלנו לעזור להם. ואז אנו מחפשים דרכים איך לעזור להם, איך להיות משמעותיים בשבילם ובשביל עצמנו.

ידע, טכניקות טיפוליות ונסיון בטיפול בטראומות יכולים לסייע בטיפול בנפגעי טראומה אבל השימוש בהם עלול לפעמים להלום את צרכי המטפל יותר מאשר את צרכי המטופלים ויכולים גם להפריע למטפלים לראות את האדם העומד מולם כשמנסים להחיל על כל נפגע טראומה, טכניקה או ידע שהמטפל בקיא בהם.

לפני הידע, הטכניקות ושיטות הטיפול, חשוב לראות את האדם העומד מולנו, מהם צרכיו הספציפיים ומה הדרכים שפיתח כל חייו כדי להתמודד עם מצבי חוסר אונים ולתת להן מקום.

היכולת להכיל את חוסר האונים הקיומי הן של המטופל והן של המטפל, להיות שם ולא לברוח משם חשובה כדי לאפשר מגע עם התכנים הטראומטיים ובסופו של דבר הקטנת כובד המטענים הטראומטיים.

הפחד מהתפרקות של המטופל או של המטפל הוא רלבנטי וצריך לקחת אותו בחשבון אבל לא לברוח מהמגע עם תכנים אלה באופן גורף אלא בהתאמה ליכולת המטפל והמטופל.

לכל אחד יש סגנון התמודדות שונה שלפעמים הפוך מסגנון ההתמודדות של מישהו אחר, וגם את זה עלינו להכיל, לראות את האדם שמולנו ואת סגנון ההתמודדות שלו שיכול להיות שונה ואף הפוך מסגנון ההתמודדות של המטפל.

למשל, אחד יכול להיאחז בכל פיסת מידע ולצרוך את כל ערוצי החדשות והשני יכול להתנתק ולא לרצות לשמוע ולראות מה קורה שם. אחד יכול להוציא תוקפנות לכל עבר ומישהו אחר יכול להסתגר ולהיאטם רגשית.

חוסר האונים של המטפל עלול לדחוף אותו "לעזור בכוח" או לדחוף את המטופל לכיוון מסוים שלא בהכרח מתאים לו, וזה יכול לקרות כשמרגיש חסר אונים מול הזוועות שעבר המטופל וקשה לו להכיל את זה, וקשה לו להקשיב ולהיות שם עם המטופל.

Nomzi cumalo הזמרת והיוצרת הדרום אפריקאית שפועלת בנורבגיה אומרת בשיר "The truth" שכתבה-

Don't give me hope

 I want the truth

לפעמים הדרך היחידה להתחבר לעצמנו בצורה אותנטית ופחות הגנתית, היא האמת. התקווה להמשיך לחיות ולבנות חיים מתוך ההריסות החיצוניות והפנימיות, וליצור רצף חדש, היא להיות עם מה שבאמת ישנו עכשיו, להכיר בחוסר השליטה שלנו, בכך שאנו צריכים להיות פחות שאננים וזחוחים, יותר צנועים, ויותר מוכנים להכיל את האפיונים האנושיים הטובים וההרסניים שמאד קשה להכיל אותם.

אולי ההכרה בחוסר האונים הקיומי שלנו (בנוסף להכרה בכוחות שלנו) תביא לתפיסה עצמית פחות יודעת והחלטית, פחות זחוחה ויותר מאוזנת, מווסתת ומכילה.

אולי יכולת ההכלה שלנו תהיה גדולה יותר אם נצליח להכיל יותר את מה שקשה לנו כבני אדם להכיל - את חוסר האונים הקיומי הקיים בכל אדם כפוטנציאל ואשר אנו מפעילים מנגנוני הגנה מסיבים כדי לא להתקרב אליו.


- פרסומת -

חשוב להבין ששום תפיסה איננה "האמת" ואיננה מתאימה לכל אחד ויהיו כאלה שזה לא ידבר אליהם ולעומת זאת תדבר אליהם תפיסה או טכניקה מסוימת אחרת.

לכן חשוב לראות כל אדם וכל מטופל כאינדיבידואל ייחודי שבנה כל חייו מערך התמודדות שעכשיו אמנם מתערער אבל עדיין זה הבסיס שניתן לבנות עליו, ולהתחבר לעצמי של כל אחד, וחשוב להכיר את האדם לפני שמנסים להטמיע בו רעיונות חדשים.

למרות הנטייה הטבעית לברוח מחוסר האונים לעשייה, התנדבות, ניצחון והבסת הרוע, ההתגוננות הזו דרך מנגנוני הגנה שונים מקבעת את הטראומה ומשאירה אותה כמטען חבלה רב עוצמה שלא מתפרק אלא נשאר בפנים כאיום, והוא יכול להתפרץ בגלל טריגרים שונים שיגיעו בעוד שנה או עשר שנים.

עם כל הקושי חשוב לשהות במקום של הטראומה וחוסר האונים, לנסות לקלוט משהו מהחוויות האיומות שעברו כל מי שניצבו בפני איום על חייהם ובפני אנשים שמאיינים בקלות מדהימה ומזוויעה עשרות שנים של חיים, גדילה, יצירה וצמיחה.

לשהות במקום הזה, זה אומר להכיר בכישלון שלנו, לא רק כישלון הממשלה אלא כישלון מדינת ישראל כולה שחרתה על דגלה אחרי השואה שיהודים יהיו מוגנים ולא עוד יטבחו, לא עוד פוגרומים כמו בניכר. 

כולנו נכשלנו בבחירות שלנו, בזחיחות הדעת שלנו, בחוסר הבנה שחוסר אונים של אנשים עלול להוביל לאלימות, ומלחמות בלתי פוסקות.

אנחנו לא יודעים מספיק להבין חוסר אונים קיומי ולא יודעים להכיל אותו לא בעצמנו ולא באחרים.

שם אנו צריכים להיות, בכישלון של כולנו. מזה אולי נוכל ללמוד משהו.

וכמטפלים להכיל את המטופלים ודרכיהם הייחודיות להתמודד, ופחות לעסוק בצרכים ההגנתיים של עצמנו ובניסיונות שלנו להיחלץ מחוסר האונים שלנו.

מודרכים מעלים הרבה את השאלה - אנחנו לא מומחים לטראומות כאלה, לא למדנו את הטכניקות והשיטות שיש מטפלים שמיומנים בהן יותר ואשר למדו אותם יותר, איך אנו יכולים לטפל בנפגעי הטראומה הנוכחית?

קודם כל צריך להיות שם כבני אדם וכמטפלים שיש להם את המיומנויות של מטפלים, כל אחד בדרך שלו. הרבה מהמטופלים צריכים הקשבה, הבנה, שיהיו איתם ויאפשרו להם לבטא את מה שמתחולל בליבם. יחד עם זה כמטפלים אנו יכולים לפעמים לזהות שזה לא מספיק ודרושה התערבות נוספת, תרופתית או אחרת ואז ניתן להפנות אותם.

אם אנו מקבלים ומכירים בחוסר האונים הקיומי שלנו, במגבלות שלנו, בחוסר האונים של אחרים ומה זה גורם להם, יש סיכוי שנוותר על מלחמות קודש רצחניות ועל קידוש אדמות ומבנים (או תיאוריות) וניתן עדיפות לקדושת החיים, החופש והשקט.

אנו צריכים להבין את המשמעות של חוסר אונים קיומי שלא נולד בפוגרום של 7.10.23 ולא נולד בפוגרומים שעשו ביהודים באירופה ולא בשואה. זה חלק מהקיום האנושי, זה אפיון אנושי הטבוע בהוויה האנושית, וכל אדם מנסה להתרחק ממנו כי הוא בלתי נסבל. אבל זה כמעט בלתי נמנע להתקרב אליו ולחוש אותו כשאדם עומד לפתע מול אירועים שמערערים את כל ההגנות החיצוניות והפנימיות ומותירים אותו חסר אונים. זה הנושא המרכזי בסיפוריו של קפקא - חוסר האונים הקיומי כאפיון מרכזי של ההוויה האנושית אשר דוחף אותה להתגוננות מסיבית והתרחקות מעצמה.3

הנסיונות לתת לנו כוח, תקווה, יכולת התגברות ועמידות, ע"י אמירות מנהיגותיות, משפטים חכמים, וצירופי מילים המסברות את האוזן, יכולים לעזור לחלק מהאנשים וטוב שכך, אבל כאשר הם באים ממקום הגנתי ומהצורך שלנו להתרחק מחוסר האונים של עצמנו ולהיאחז בכותרות ונוסחאות בלי להיות שם באמת ולעכל אותם - זה בסיס פחות טוב לבנות עליו אמון וחיפוש דרכים מחדש שמתאימות למטופלים.

ההכרה בחוסר השליטה שלנו, בחוסר היכולת להיות חזקים ומגינים כפי שהיינו רוצים להיות, יכולה לסייע לנו להיות יותר מכילים את עצמנו ואת מטופלינו ולהיות בעמדה יותר צנועה ואנושית המאפשרת למטופלים לבטא את עצמם ולברר יחד איתם מה מתאים להם ומה לא.

 


  1. קפקא פ. (1977) רופא כפרי. בתוך: סיפורים ופרקי התבוננות. שוקן, ירושלים ות"א.
  2. קאמי א. (תשל"ב) הדבר. עם עובד בע"מ, תל אביב.
  3. רוזנבוים י. (1991) אין דעת ללא עלי תאנה- על הנושא המרכזי בסיפורו של קפקא "רופא כפרי". שיחות.כרך ו', חוברת 1.
  4. חוסר האונים הקיומי שלי.

תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מלחמה וטרור, טראומה, יחסי מטפל מטופל, פוסט טראומה
אריאלה מלצר
אריאלה מלצר
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה
עידן רוה
עידן רוה
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יעל זקש
יעל זקש
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, חולון והסביבה, רמת גן והסביבה
רונית סיסו
רונית סיסו
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה
אביתר מיכאליס
אביתר מיכאליס
פסיכולוג
חיפה והכרמל, עפולה והסביבה, יקנעם והסביבה
רמה רוזנבוים
רמה רוזנבוים
יועצת חינוכית
מטפלת זוגית ומשפחתית
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה

עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

משי פרץ דרורמשי פרץ דרור11/12/2023

נוגע בעצב הראשי. תרתי משמע.. בתוך הזמן הזה אנחנו פוגשים כלכך הרבה טכניקות התערבות ייעודיות למצבי חירום/ שיטות אקוטיות. יעילותן וכבודן במקומן כמובן- ובכל זאת, הדבר הבסיסי הזה, האין אונים והיכולת שלנו 'פשוט' לשהות איתו, להיות קרובים מאוד לחוויה הבלתי נסבלת הזו עם האנשים, בלי לנסות לווסת, לנהל, להנדס, למלא... היה חסר לי מאוד בשדה ובשיח. תודה על זה