פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שחיתות כסימפטום – מבט קליני על פרשת הולילנד

שחיתות כסימפטום – מבט קליני על פרשת הולילנד

אורי ניצן | 14/6/2014 | הרשמו כמנויים

מהמאפיינים הבולטים של הפסיכופט הם חלקלקות הלשון, קסם אישי, והיכולת לזהות נקודות תורפה של אנשים ולתמרן אותם – הכול בשירות האגו וכדי להשיג את המטרה. האחר הוא תמיד אמצעי, והשליטה בו דרך חיים ואמצעי לתחזוק הערך העצמי. מאפיין נוסף שהוגדר על-ידי ד"ר רוברט הייר, חוקר קנדי שהקדיש את חייו לחקר הפסיכופתיה, הוא חוסר כרוני בלקיחת אחריות. ביטויים כמו "לא רואה בעיניים", "מנותק", "דורך על גוויות", "יש לו קרח בעורקים", "הולך בין הטיפות", נועדו לסמן חלקים בהוויה הפסיכופתית שאינה נגישה לרוב האנשים, ולכן גם קשה לניסוח, עיכול, וזיהוי. הנחת היסוד שלנו היא שאנשים אחרים רואים את העולם פחות או יותר כמונו, שלמלים שיוצאות מהפה יש ערך, והן מחוברות על-פי רוב לאיזו אמת פנימית או רגש, ושהמותר והאסור תחומים בגבולות גזרה מוסכמים. קשה לנו לדמיין אדם עם "עיוורון מוסרי" בדיוק כמו שקשה לנו לדמיין "עיוורון צבעים" אחרי שכבר צפינו בקשת בענן, והנטייה הטבעית היא להרחיק את התופעה ולהניח שהפסיכופט מככב בסדרות טלוויזיה, יושב בבית-כלא או מסתובב מובטל בשולי החברה.
בפועל, הפסיכופתיה היא ספקטרום של תופעות, בדרגות חומרה ותחכום שונות, וגם אנשים שאינם פסיכופתים יכולים להגיב בהתנהגות פסיכופתית למצבים של דחק נפשי ומשבר. באזור הקשה של הספקטרום נמצא את "שתיקת הכבשים", באזורי ביניים את "בית הקלפים", ו"שובר שורות", ובאזור קרוב יותר לנורמה את "בלש אמיתי" (המשיכה שלנו לסדרות מהסוג הזה היא נושא לכתבה נפרדת). פסיכופתים רבים יושבים בבתי כלא (30 אחוז מהאסירים לערך) אבל אנשים עם נטייה פסיכופטית קלה או קווי אישיות מהסוג הזה, גם ללא הפרעה של ממש, יכולים להיות השכן ממול, חבר, קולגה, בן-זוג. בשגרה הם יתנהלו באופן נורמטיבי, אך בתקופת משבר או עימות עם הזולת הם עלולים לסגת להגנות הפסיכופתיות ולהתנהג בהתאם. אם בארצות הברית מסתובבים על-פי ההערכות כשני מליון אנשים על ספקטרום הפסיכופתיה (אחוז מהאוכלוסייה), אז בארץ הקודש חיים ופועלים כשישים אלף אנשים עם לקונה מוסרית בדרגה כזאת או אחרת. הרצל ייחל לגנב יהודי בציון, וקיבל שישים אלף פסיכופתים.
אחד הכוחות החזקים המניעים את הפסיכופט הוא הדחף לרכישת מעמד וכבוד, שמאליו טומן בחובו את האפשרות לשלוט באחרים, להשתמש בהם, ולפעמים גם להשפיל אותם ו"לזרוק אותם לכלבים" כשסיימו לשרת את האינטרס המיידי. פסיכופת יכול לחיות כל חייו ככזה מבלי שאיש בסביבה שלו ידע על כך, הוא אומן ההסתרה, הכיסוי, הכזב, העמדת הפנים, מטוס חמקן שמסוגל להתל גם ברדאר של אלה הקרובים אליו ביותר. איך מזהים פסיכופת מהסוג המתוחכם? בדרך-כלל, רק כשאתה הופך לקורבן שלו. כלל לא מפתיע שפסיכופט יכול לתפקד בהצלחה כמנהל חברה גדולה, קצין בכיר בצבא, או להגיע למשרות הרמות ביותר בחיים הפוליטיים. מצפון מוחלש ורמות נמוכות של אמפטיה יכולים להוות יתרון ברמה האבולוציונית ולשרת נאמנה מדינאי מקיאבליסטי בשימור השלטון, בניהול יחסים בין-לאומיים, וביציאה למלחמה.
אמפטיה היא היכולת לחוות את האחר מפנים ואת עצמך כפי שאתה נתפס מבחוץ. במסוגלות האמפטית ישנו מימד קוגניטיבי (להבין מה השני מרגיש) ומימד רגשי (להרגיש מה השני מרגיש ולהזדהות אתו), והפסיכופט הוא לרוב זה שמבין היטב מה השני מרגיש, אך מתקשה להרגיש משהו בנוגע לזה. הוא יתקשה להבין ביקורת שתוטח בו בהקשר הזה ויטען שהוא יצור תבוני, חושב מהראש, ושאין פגם בעובדה שזה בא על חשבון תפקודו הרגשי. פרופסור ג'יימס פלון, מאוניברסיטת קליפורניה, מסביר שהפסיכופט מבין מה אתה מרגיש וחושב, אבל לא אכפת לו, והוא ישתמש ברגשות שלך כדי להזיק ולנצל אותך למימוש מטרותיו. במחקר שערך פרופ פלון בקרב פסיכופטים הועבר לנבדקים מבחן בו הוטל עליהם לזכור תמונות-פנים שמתארות מגוון מצבים רגשיים, ונמצא שהם הצטיינו בזכירת תמונות של נשים עצובות ופגיעות... אחת הנגזרות של העדר אמפטיה היא היכולת של הפסיכופט להמשיך ולחבוט במישהו עד זוב דם גם אחרי שהוא זועק מכאב (התעללות פיזית) או לחילופין להמשיך לתמרן ולנצל אותו ברמה הרגשית\כלכלית\מקצועית גם אחרי שהוא מושפל, כנוע, ומדוכא (התעללות רגשית).
רבות נכתב על פרשת הולילנד, ועל המלים החריפות של השופט רוזן בנוגע לנאשמים. רובדי ההתייחסות כללו שימוש בשפה ותוכן מן השיח הערכי ( תוכחה מוסרית נבואית כמעט), שיח סוציולוגי-לאומי (משמעות הפרשה בקונטרסט של החברה הישראלית וההשלכות שלה על מדינת ישראל), שיח משפטי (האם ההרשעה מוצדקת או לא?), ושיח מהפכני (מינוף היקף השחיתות הבלתי נתפס שנחשף לקידום תסיסה חברתית ופעולה כנגד האליטות). מנקודת המבט הקלינית, התופסת שחיתות כסימפטום וכחלק ממבנה נפשי, הדברים לא מאוד מסובכים; המלים הקשות של השופט רוזן הם, בין היתר, תגובה למפגש שלו עם שרשרת התנהגויות (מחוץ ובתוך בית המשפט) שייתכן שאת חלקן לפחות ניתן למקם באזור המתוחכם והעדין של הספקטרום הפסיכופטי. חלק מהאמירות החדות של השופט ויסרליות ככל הנראה, שכן התגובה האוטומטית של מרבית האנשים למפגש עם התנהגויות מסוג זה היא סלידה ותעוב, וחלק אחר מחושב ומודע בהינתן ההיכרות המוקדמת של השופט עם התופעה והשלכותיה ההרסניות.
בהנחה שכתב האישום אכן מתאר דברים כהווייתם, איש לא צריך להיות מופתע ומאוכזב מהנגע שפשע במסדרונות הגבוהים ומהיקף השחיתות שלא נחשף במשך שנים ארוכות. קשה לזהות בן משפחה או קולגה עם קווים פסיכופתים, ועל אחת כמה וכמה נתקשה לזהות ככאלה אנשים במעמד רם ונישא, מוקפים בסוללות עורכי-דין, יחצני"ם, ובני משפחה מבולבלים ומעוררי רחמים. העובדה שאדם מתפקד באופן יעיל, חד, אמיץ, או מחזיק באידיאולוגיה פוליטית\דתית מהווה לעתים מסך המקשה עלינו להבחין בחולשות ההרסניות שמאפשרות לאדם עם נטייה פסיכופתית לשרוד ולהמשיך לתעתע בנורמה החברתית.
עונשי המאסר הארוכים שגזר השופט גם הם לא בגדר הפתעה מהזווית הקלינית. התנהגויות פסיכופתיות הן לרוב נוקשות ועמידות לטיפול, והטיפול שבוודאות עשוי למזער נזקים הוא הרחקת העבריין מהחברה והטבעת אות קלון על מצחו. לא ניתן לשקם במוח את האזורים האחראים על החוש המוסרי, אך במהלך טיפול פסיכולוגי בכלא ניתן ללמד אדם עם נטייה פסיכופתית להמשיך ולהשיג את מטרותיו בכל מחיר, אך תוך מודעות להפרעה ממנה הוא סובל ובדרכים שאינן פוגעות בזולת ובסדר הציבורי.


עוד בבלוג של אורי ניצן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא24/6/2014

ד"ר שושני, אפרופו פסיכופתיה ואפרופו השופט רוזן, מה דעתכם. רוזן אחר - איש המקצוע ד"ר ג'ון רוזן..
כן, עיין בפרק עליו מעמ' 147 ברב המכר "גנות הפסיכותרפיה".
כן, זה הפסיכופת שהמציא את "האנליזה הישירה"
שבכירי הפסיכיאטריה בארה"ב דאז הסכימו לפשעיו בשתיקה.
למה אתם לא מדברים קצת גם על הפסיכופתיה של אנשי המקצוע במדעי ההתנהגות?

דר מיכאל שושניד"ר מיכאל שושני24/6/2014

משמעות חיי הנפש כמימד שמעבר לטוב ורע. ד"ר ניצן,

תודה על הכתבה המעניינת המציירת היטב את הסימפטומטולוגיה של אישיות פרוורטית/פסיכופתית. התיאור הפנומנולוגי וההתנסחות שלך הם בהירים ומעבירים היטב את החוויה של מפגש חברתי ועבודה טיפולית עם אדם מסוג זה, ואת האופן בו הוא פועל על סביבתו ומנצל אותה לצרכיו שלו בלבד.

ברצוני להעיר כי הדיוקן לא הומשג לפי תיאוריה פסיכודינמית, אלא אך ורק לפי תיאוריה סימפטומטית/דסקריפטיבית/פנומנולוגית, בלי התייחסות למבנה עומק של הנפש של הפסיכותפת כפי שהוא מוכר מעבודה טיפולית ומהתיאוריה הפסיכואנליטית/פסיכודינאמית. כך דבריך מקבלים ציביון של כתב קטרוג מאוד חריף, מוסרי עד כדי מוסרני, כנגד ה"פסיכותפת", בלי התייחסות למשמעות הסימפטומים. בהבנה אינני מתכוון להסכמה או לאהדה. כאזרח במדינה, אני בהחלט מזדהה עם הדברים של השופט רוזן ושלך ועם נקודת המבט החברתית שהעברת. עם זאת, כפסיכואנליטיקאי אני מרגיש שמוצגת פה תיזה שמנושלת מהכלים העיקריים שעומדים לרשות התיאוריה הפסיכואנליטית/פסיכודינאמית, ואזי אנחנו מקבלים תמונה דו מימדית של האדם/פציינט. ראייה זו מותירה אותנו בפני עולם פיזיקלי חסר פשר וחסר משמעות, וכל מה שאנחנו נותרים איתו זה מושגים של טוב ורע. ואזי, כאנשי מקצוע, אנה אנו באים?

ברצוני להמליץ על מאמרה המאיר של ד"ר דנה אמיר על האישיות הפרוורטית המופיע בגיליון מספר 3 של כתב העת "מארג", ובאותו נושא להפנות למאמר של אשתי ד"ר בתיה שושני ושלי "על קואליציה מעוותת בין אם לבנה היוצרת התארגנות נרקיסיסטית-פרוורטית", שיצא לאור זה עתה בגיליון מספר 4 של אותו כתב העת. (לפני כשנה העליתי דברים דומים בהרצאה שנשאתי בפני הפורום הטיפולי בשלוותה, על הדינאמיקה של האישיות הפרוורטית).

בברכה,
ד"ר מיכאל שושני

צביאל רופאצביאל רופא15/6/2014

איך אנשי המקצוע מגיעים מאהבה להסתאבות?. בשלב הראשון יש (כמעט) מיד *אהבה*: אהבת המטופל עליה גדלים וצומחים הסטודנטים המתאבים בכל מאודם רק לעזור לאנשים שגורלם המר להם.

בשלב השני, מופיעה *הפטרוניות* בקרב מטפלים הנובעת מכוונות טובות ואפילו מאותה אהבה שלעיל. הבעיה אולי מתחילה לבצבץ כאשר היא הופכת ל- *אהבת יתר*. כבר במקורותינו תמצתו את התופעה בארבע מלים: האהבה מקלקלת את השורה. גם ידוע לכולנו הביטוי חיבוק דוב ואף מוכרות שורות המשורר חד העין שפסק: שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמר בעצמי. "אהבות עזות" שכאלה ידועות היטב בהיסטוריה. בין היתר בגללן מטופלים מתאבדים כאשר המטפלים לוחצים יותר מדי על הגז. בקיצור, בכל התקופות בני אדם חרגו מערכי המוסר האוניברסאליים מתוך אהבה עזה, ולעתים ממש חולנית לאובייקטים מסוימים, ובשמה נעשו גם עוולות ופשעים אין ספור.

עד כאן, זה כואב ואולי אף מקומם, אבל אני מסוגל להבין את חולשת האנוש המכונה בפי בני האדם "אהבה" על הסכנות העצומות שבאנרגיה אדירה שכזו השוכנת בליבם של בני אנוש (ואנוש הרי בא מאנוש) ואפילו של הנגזרות הפחות טהורות ונקיות כמוה.

השלב השלשי הוא זה בו מטפלים מפתחים *שתלטנות פטרונית החוצה את גבולות זכויות האדם* של המטופל ומתערבת בענייניו באמצעים שאינם לגיטימיים מוסרית ו/או חוקית, בלי לקבל את רשותו והסכמתו על פי החוק. כאן, לנגד עיניי סעיף 13 בחוק זכויות החולה, שמדי יום ביומו נרמס בעקב רגלם של רוב הפסיכותרפיסטים, לפחות של אלה שמבצעים טיפולים עמוקים ומשמעותיים.רק לסבר את האוזן: מטפלים רבים חושבים על אודות אדם בוגר שאין עליו אפוטרופוס, במונחים של: "אנו יודעים יותר טוב ממנו למה הוא זקוק, ולכן אנו נפעל להטיב עימו בלי ליטול את רשותו ואף בלי ליידעו כדי לחסוך התנגדויות". או אז, עוד לפני שעשו משהו, הם כבר נגועים בתופעה המכונה *פטרונות* כמובן מתוך *אהבה*.

אחר כך, לעתים קרובות הפטרונות עוברת אסקלציה; בשם כוונותיהם הטובות צוותים בבית חולים זה או אחר נוטלים לעצמם רשות לפעול על המטופל מחוץ לגבולות המוסר ו/או החוק בבחינת 'המטרה מקדשת את האמצעים'.

ואילו בטיפולים בקליניקה, פעמים רבות, מביאים על המטופלים חוויות מכאיבות ומשפילות ואם המטופלים מתקוממים גם לעיתם מגדילים לעשות ומלבישים עליהם דיאגנוזות פרנואידיות (קרה גם קרה גם לעבדכם הנאמן) ואז לך תוכיח שאין לך אחות...

כל זאת, גם בכפוף לכלל הברזל הלא כתוב השורר גם במדעי ההתנהגות כמו גם בתחומים אחרים: מותר לעבור על החוק (עבור מטרה נעלה) רק אסור להיתפס!

אני חושב שזוהי בעצם הקצנה של אותה "אהבת יתר", כאשר ההבחנה המבדלת היא בעצם אותה חצייה של גבולות (המוסר) החוק !

בשלב הרביעי, מישהו מנסה לבקר, להתקיף, לפסול, או חלילה ממש להתלונן, על אודות המעשים המתבצעים בשיטות פסולות. אז, מתחילים "המותקפים" להכחיש/ לשקר/ לרמות/ ובייחוד לטייח(!) באופן שיטתי - כדי להגן בחירוף נפש על המטפלים והטיפולים היקרים להם עד כדי פנאטיות.

http://news.walla.co.il/?w=//476314

צמרת המקצוע פונה להתנהגויות שכאלה בייחוד כאשר אינה מאתרת דרך לגיטימית אחרת להגן על המתרחש בטריטוריה שלה (תחום ברה"נ בישראל). כמובן, שבמצב עניינים שכזה ציבור המטפלים אינו מוכן לערב את המתמודדים ובני משפחותיהם בסוגיות האתיות, שמבחינתם, אין לאחרונים יכולת לרדת לעומקן ולחקרן.

זה כבר לא הפשע עצמו. זהו כבר חטא על פשע!

בשלב החמישי, הבעיה מתעצמת וחלה הידרדרות נוספת ומסוכנת כאשר הנגועים בפטרונות מתרגלים לפעול בדרכים נלוזות ופעילותן מתפשטת והופכת לנחלתה של רוב המערכת. לדוגמה, הפעילות "הטיפולית" בבתי החולים הפסיכיאטריים שנחשפה במצלמות נסתרות בתוכנית כלבוטק ב- 2008:

https://www.youtube.com/watch?v=s4RLuw9hX4U

זו כבר אינה נחלתו של העבריין היחיד אלא מעורבים בה כל הדרגים במערכות המסוככות ומגינות ומעודדות את הפושעים (במקרה זה, הכאת והשפלת מאושפזים כרוניים ניצולי שואה). מתוך כתבה זו, ברור לכל בר בי רב, שההנהלות של בתי החולים יפטרו כל מי שיחשוף התעללויות ואף ימנעו ממנו למצוא תעסוקה במוסד אחר. ואני שואל, מה פירושו של דבר - אם לא תמיכה ועידוד למעשי ההתעללות והפשע?

כאן קוראים יקרים אפשר לרדת. הגענו לתחנה הסופית ששמה *הסתאבות*.