פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בין העדר מצפון לשיגעון

בין העדר מצפון לשיגעון

אורי ניצן | 23/9/2010 | הרשמו כמנויים

לפני מספר ימים ביקש איתי בן-דרור, האב שרצח את שלושת ילדיו, לעלות לקברם. רצח של ילד הוא מעשה זוועה בפני עצמו, וכך גם רצח של בן על-ידי אביו, והשילוב הוא בלתי נתפס ומתנגש עם ערכים בסיסיים של התרבות בה אנו חיים. באופן טבעי, אנחנו כמהים להסבר שירחיק את האירוע מהתודעה כמה שיותר מהר, אם אפשר אז אל תחומי השיגעון. הציבור המום וכלי התקשורת ממהרים לספק את הסחורה. המומחים מגיעים דחופים תכופים לאולפן, מבודדים את האירוע, מקיפים אותו בחומת היגיון כלשהיא, ומנסים לנטרל את הרעל המוסרי שניגר עלינו מן הפצע.

חולי נפש לא מבצעים באופן יחסי יותר מעשי רצח מכלל האוכלוסייה, אך לדעת רבים, האדם שראוי לפנות אליו לקבלת ההסבר לאירועי רצח מזעזעים במיוחד הוא הפסיכיאטר. הוא שיודע את נפש האדם יעניק את ההסבר המיוחל, או לפחות יכריע שמדובר בשיגעון, ויפטור את כולנו מן המעמסה. אין לי מושג מה מצבו הנפשי של איתי בן-דרור, אך ברצוני להשתמש במקרה כדי להרחיב את הדיון ולהביע הסתייגות משיוכו הנמהר לאוכלוסיית חולי-הנפש על-ידי התקשורת וחלקים מהציבור.

מישל פוקו, בחיבורו על ה"אינדוידואל המסוכן", טען שהצטרפות הפסיכיאטריה לממסד הרפואי במהלך המאה ה 19 התאפשרה, בין-היתר, הודות לפחד המשתרר על הציבור אל מול מעשי רצח ברוטאליים, לא צפויים, ונטולי היגיון לכאורה. אם מדובר בחולה נפש מוכר הפועל תחת השפעה של מחשבות שווא או הפרעות בתפיסה (קולות בעיקר), ועקב כך אינו מבדיל בין טוב לרע בשעת ביצוע הפשע אז אפשר להירגע – מדובר במי שאינו אחראי למעשיו, במי שאינו אמור לעמוד בסטנדרטים המוסריים המצופים מהאדם השפוי, ולכן הוא גם פטור מהדין הפלילי. אך הרצח המאיים באמת, אליבא דפוקו, הוא ה"מונומאניה" - שיגעון חד-פעמי שבמסגרתו אדם בריא לכאורה שמבצע מעשה בלתי נתפס באכזריותו, ומיד לאחר-מכן שב להיות כאחד האדם, מסתיר את פניו מהעיתונאים, מתקשה לתת הסבר מניח את הדעת, ולבסוף גם מביע חרטה. הפסיכיאטר הוא זה שהחל מהמאה ה 19 התבקש על-ידי בית-המשפט להסביר את התופעה ולקבוע באם אותו רוצח פעל בדעה צלולה, או בחסות השיגעון. היכולת של הפסיכיאטר לבצע את המשימה עדיין שנויה במחלוקת, והראיה הפשוטה לכך הן חוות הדעת הסותרות הניתנות חדשות לבקרים על-ידי פסיכיאטרים בנוגע למצבו הנפשי של אדם בשעת ביצוע פשע.

לדאבוננו, מסתובבים בננו אנשים שמסוגלים לרצח מסוג זה גם בדעה צלולה, כשהם שפויים על-פי כל קריטריון – אלה המכונים פסיכופאתיים בספרות המקצועית. שכיחות הפסיכופאתיה היא 1% לערך בקרב האוכלוסייה הכללית, ו 20-25% בקרב האסירים בבתי-הסוהר. בניגוד ללוקים במחלת נפש, הסובלים מפגיעה בשיפוט ובבוחן המציאות, הפסיכופת נתפס כמי שאחראי למעשיו וכמי שכשיר לעמוד לדין בבית-משפט. הפסיכופאת מתאפיין בראש ובראשונה בכך שהוא נטול מצפון, ואינו מסוגל לחוש חמלה כלפי האדם האחר או חרטה על מעשים שביצע. הוא יפעל בכל דרך לקדם את האינטרסים שלו, לצבור כוח, שליטה, ובדרך ירמוס יריבים, ישקר על ימין ועל שמאל, ינטוש נשים שניצל, יגנוב ממי שאפשר.

הפסיכופת חי ללא מגבלות החוק, וללא פחד ממי שאמון על שמירת החוק, הוא חי מבלי לתכנן את העתיד שלו, ובמקרי הקצה הוא גם ירצח מבלי להניד עפעף אם הרצח נתפס כרווחי ברגע נתון. רוברט הייר, חוקר קנדי, ומומחה בעל שם עולמי לפסיכופתיה, מתאר בספרו "ללא מצפון" מקרים רבים המזכירים באכזריותם את רצח ילדי משפחת בן-דרור. בין היתר, מתוארת אישה שרצחה את ילדיה כי הפריעו להתפתחות מערכת היחסים שלה עם בן-זוג חדש. במקרה של פרידה מבן-זוג לא מן הנמנע שהפסיכופת יפגע בילדיו כדי לנקום בבת-הזוג, ולהשיב אליו מעט מתחושת הכבוד והשליטה בחייו. הוא יתכנן את הרצח לפרטים, יבצע אותו בדם קר, ובהמשך יכול להכחיש את המעשה, או לחילופין להתייחס אליו בשלוות נפש מצמררת. אחד המאפיינים של הפסיכופת היא חלקלקות הלשון והיכולת שלו להתחזות ולהסוות את אופיו וכוונותיו האמיתיות - מעין "נחש בחליפה". בני המשפחה הקרובים ביותר לפסיכופת מוכים בתדהמה ובאכזבה כשמשהו מאופיו האמיתי מתגלה, כשנחשפת פרשיית השחיתות או ההתעללות בה נטל חלק. גם אנשי המקצוע, והפסיכיאטרים בתוכם, מתקשים לעתים לזהות את הפסיכופת – אם בגלל חוסר המודעות לתופעה, ואם בשל מסיכת השיגעון אותה הוא בוחר לעטות כשעונש מרחף מעל ראשו. מדובר בסוגיה מורכבת מאוד, ולא בכדי, ישנם פסיכופתים רבים הנעים במשך שנים רבות על ציר שבקצהו האחד בית הסוהר ובשני המוסדות לבריאות הנפש.

עוד בבלוג של אורי ניצן

נפלה בחלקי זכות לבלות מספר ימים בבית-מלון בכרתים, על צלע הר הגולש אל הים האגאי. גיבורי המיתולוגיה היוונית...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ארנון אדלשטייןארנון אדלשטיין4/10/2010

רוע ואי שפיות. אני מזדהה עם הכותבת. לאחר שחקרתי רוצחים סדרתיים ורוצחים המוניים, נמצא רובם המכריע הוגדרו כשפויים, תכננו את המעשה בדם קר, הצדיקו את המעשה שנראה לנו כזוועתי ולא נורמטיבי. יכולת התכנון המוקדם, יכולת לדחות את המעשה אם הנסיבות השתנו, כל אלה מראים על יכולת קוגניטיבית גבוהה.
הנטייה שלנו לשייך אירועים מזוויעים לאי שפיות נובעת מהתחושה שבן אנוש שפוי לא מסוגל לבצע מעשים כאלה. לצערי יש כאלה ביננו המסוגלים לכך בקלות.