פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אמהות ושכול – מְפֶדֵרִיקוֹ לוֹרְקַה לְפֵּדְרוֹ אֲלְמוֹדוֹבַר

אמהות ושכול – מְפֶדֵרִיקוֹ לוֹרְקַה לְפֵּדְרוֹ אֲלְמוֹדוֹבַר

אורי ניצן | 15/10/2010 | הרשמו כמנויים


"אחי ואחיותי, כן, הם יכולים להינשא, אבל אני שייך לאמי." (פדריקו גרסיה לורקה)

הבוקר בו התגייסתי. שיער קצר, נשיקות חפוזות, חיילת עם קול צווחני שמקריאה באופן מכאני רשימת שמות, מיץ פטל, עוגיות חנק. אמא שלי התאפקה שלא לבכות, ורק אחרי שעליתי לאוטובוס הרשתה לעצמה להביע את המתחולל בנפשה. ראיתי מהחלון של האוטובוס. במבט לאחור מטרידה אותי המחשבה שמעולם לא הביעה התנגדות לגיוס שלי, שלא נתנה ביטוי מפורש לחרדות שלה ולאיווי הכמוס שלא אצא אל הלא נודע. ההתנגדות שלה הייתה נחוצה לעולמי הפנימי, גם אם לא הייתה מונעת ממני בפועל למלא את חובתי. כשהמלחמה באופק האמהות לרוב משתתקות, להט הקרב מאדה את קולן, וקול האב הוא זה שמכתיב את השיח הציבורי ומקבל את ההחלטות. בתוך תוכה האֵם מודעת לאפשרות שבנה צועד אל מותו, אך בשל ערך או נורמה חברתית (או סתם בהיסח הדעת) היא עומדת שקטה על אם-הדרך.

ב"חתונת הדמים", הטרגדיה הכפרית הראשונה שנכתבה על-ידי פדריקו גרסיה לורקה, מתוארים המתחים והלבטים הנלווים לחתונה בכפר. אֵם החתן מתנגדת לשידוך, ובניגוד לאינטואיציה שלה נענית בסופו של דבר לבקשתו של בנה להינשא. תחושת הבטן שלה מתגלית כמוצדקת. ערב החתונה הכלה בורחת עם מאהב, והאֵם לא מונעת מבנה היחיד לדהור אל מותו במאבק על כבוד המשפחה. דמות האֵם של לורקה לא מעודדת את בנה לצאת ולנקום, אך גם לא מצליחה למחות בגלוי כנגד הנורמה החברתית שגובה את חייו.

פדרו אלמודובר הוא אחד האמנים הבולטים שיוצרים בהשראתו של לורקה. הקרבה בין היוצרים מקבלת ביטוי כבר בתווי הפנים ובגזרה – שיער שחור עבות, עיניים כהות, גוף מגושם - בנוכחות החזקה של "האֵם" בחיי השניים ובזהותם המינית, ומגיעה למובהקות בעשייה האומנותית.
מי שצפה ב"הכל אודות אמא", סרטו של אלמודובר, יתקשה לשכוח את הזעקה של מַנוּאֵלָה אחרי שבנה (אסטבן) נדרס מול עיניה: "..Mi hijo, mi hijo, mi hijo." ("הבן שלי, הבן שלי, הבן שלי..."). המצלמה של אלמודובר ממוקמת בזווית של 45 מעלות לכביש, מעקמת את המרחב, ומתעדת מקרוב את הפנים המעוותות של מי שלא הצליחה למנוע את מותו של בנה היחיד. מקור ההשראה לאותה "זעקת שכול" הוא קרוב לודאי לורקה, שכן היא מתוארת על ידי האֵם ב"חתונת הדמים": "...אני באמת משוגעת, מזה שלא צעקתי את כל מה שהצטבר לי בחזה. יש לי בחזה צעקה שמוכנה לפרוץ בכל רגע, שאני מוכרחה לעצור אותה בכוח, ולהחביא בין הצעיפים".

הדיאלוג בין "הכל אודות אמא" ל"חתונת הדמים" מקיף מגוון של נושאים, אך המוקד שלו הוא המקום המיוחד השמור ליחסי אמהות ובניהן בחוויה האנושית. המנוע הדרמטי של שתי היצירות היא העובדה שפניה של האם מופנות תמיד אל עבר בנה, בעוד שפניו של הבן פונות החוצה - אל העולם ואל העתיד. הטוטאליות והעוצמות הרגשיות של האֵם מעצימות את הטרגדיה, שכן למרות כל המאמצים האמהות של לורקה ואלמודובר נכשלות במשימה העיקרית שהציבו לעצמן – לשמור על הבנים.
כשילד מגיח לעולם האפשרות שייעלם כלעומת שבא כבר מרחפת באוויר. מי שחשה זאת בעוצמה היא האֵם, ועל פי לורקה רצונה הקמאי הוא "רק שיחיו כולם, זהו! שיחיו". דמות האב כמעט שנעדרת מעולמו הדרמטי של לורקה, ומי שמאיים להתיר את הקשר הגורדי בין האֵם לפרי בטנה הן נורמות חברתיות כמו כבוד המשפחה.
דמות האֵם של אלמודובר, כפי שעולה ממותו הסתמי של בנה, מאויימת דווקא על-ידי הגורל. כך או כך, גם כאן החרדה לשלומו של הבן מלווה את הצופה מהדקה הראשונה; אסטבן כותב ביומנו האישי ש"לבנים החיים עם האמהות שלהם יש פנים מיוחדות, רציניות יותר...". אולי בגלל שהם מודעים לחרדה שנוכחותם מעוררת באם ולמאבק העיקש שהיא מנהלת על גורלם. לא במקרה היום בו אסטבן נולד הוא גם היום בו ייהרג. "כשאלוהים נותן לך מתנה, הוא נותן לך גם שוט", מנואלה מקריאה מהספר שקנתה לו ליום ההולדת; המוות אורב תמיד, ויום הלידה הוא היום בו האמא נחשפת לעוצמות חדשות של חרדה מפניו.

האמא של אלמודובר מסורה לבנה עד תום. אין גברים אחרים בעולמה של מנואלה, ונראה שויתרה או השהתה את המיניות שלה למען בנה. אלמודובר בוחר להנציח קונפליקט אדיפאלי שלא בא על פתרונו הקלסי. המיניות של מנואלה מוקרבת על מזבח האמהות, והדבר מתבלט על רקע העבר המתירני שלה ועל רקע חיי המין האינטנסיביים של הדמויות האחרות. בפעמים היחידות בהן היא מצולמת בחדר המיטות הסיבה לכך הוא בנה. פעם היא נכנסת לחדר השינה כדי לתת לו את מתנת יום-ההולדת. בהמשך היא מצולמת ישנה, ובנה המת מביט בה מתוך תמונה שמונחת על השידה. כשבנה שואל אותה אם הייתה הולכת לעבוד בשבילו בזנות הוא מעמיד אותה במבחן האמהות האולטימטיבי של אלמודובר. "כבר עשיתי הכל חוץ מזה", מנואלה עונה, ואפשר להניח שגם הייתה עוסקת בזנות אם היה צורך בכך. האֵם מגיעה לפסגת הקדושה שלה כשתהפוך לקדשה ותמכור את גופה לגבר זר למען אושרו של בנה.
גם ב"חתונת הדמים" הליבידו של האֵם מושקע בראש ובראשונה בבן. אין גבר בחייה, ואם מורגש מתח מיני הוא קיים בצורה לא מודעת דווקא בין האם לבנה. כשהבן מציע שתצטרף אליו לעבודה בכרם האמא שואלת: "ומה תעשה אשה זקנה בכרם? תשכיב אותי תחת הגפנים?" הבן מניף אותה באוויר, ומסנן ברכות: "זקנה, מזקנה, מזקנונת". ב"זיכרונות ילדות" לורקה חושף משהו מהמחשבות המוקדמות שלו על המסירות האימהית; "אותה אשה אשר רחמה נשא חיים רבים כל כך רק על מנת לראותם מתים מרעב ומעוני, אותה קדושה, קורבן הגבר וצלובת ילדיה, הייתה כה גדולה, כה נשגבת, וכה כנועה עד שדמותה עוררה בי יראת קודש ואהבה...". אצל לורקה האמא היא היורשת הרוחנית של ישו, קורבן של הגברים בחייה (אדנותיים, בוגדים, נוטשים), אך עושה לגאולת בנה. לורקה מסכם וכותב ש"לא תימחק מנפשי דמות האם ההיא, הכבסים השוברים את גבה, המבט הזה שלה המתבונן הרחק הרחק...". זה המבט שזיהיתי לרגע מחלון האוטובוס בפניה של אמי – המבט שהייתי רוצה לזהות בפנים המופנמות שלה בתוכי.

המפגש המפורש בין שתי היצירות הדרמטיות מתרחש בדקות האחרונות של "הכל אודות אמא". אלמודובר מכיר בחוב שלו ללורקה, ומשלב בתסריט סצנה קצרה מהמערכה השנייה של "חתונת הדמים"; לא במקרה אלמודובר בוחר את סצינת המפגש בין האֵם לגופה של בנה; "כשהגעתי וראיתי את בני, הוא שכב באמצע הרחוב. הרטבתי את הידיים בדם וליקקתי אותן בלשון. כי שלי הוא. אתה לא יודע מה זה. בארון של טופז ובדולח הייתי שמה את העפר שספג אותו." לאמא ולבן מערכת דם משותפת, הם הווים כיחידה אורגנית אחת, וחבל הטבור אף-פעם לא נחתך באמת. האחדות האורגנית מקבלת ביטוי גם בשפה הקולנועית של אלמודובר. מנואלה לא מלקקת את דמו של אסטבן, אבל הזעקה שלה מבטאת את ההלם הגופני שהיא חשה נוכח מותו, כאילו דרכו לה על המעיים או עקרו את אחד מאיבריה הפנימיים. מנואלה מסכימה לתרום את הלב של בנה להשתלה, אך בניגוד לנהלים היא נוסעת בעקבותיו למרכז ההשתלות - נגררת אחרי לבו כאילו אבי העורקים שלה עדיין מחובר אליו. כשחברה אומרת לה לחשוב בהיגיון היא צורחת: "איך?" החסך הוא פיזי, החלל מוחשי, נוכח תמיד. מנואלה חוזרת שוב ושוב להצגה בה צפתה עם אסטבן בערב בו נהרג, והמצלמה מתמקדת במושב הריק שלידה. זה שחסר נוכח, וזו שנוכחת חסרה.
לורקה, ובעקבותיו אלמודובר, לא מניחים לרוח הזמנים המודרניים לערער את השקפתם על האמהות. לאמהות שלהם אין קריירה משגשגת, תרבות פנאי מפותחת, או שאיפות אינטלקטואליות. האֵם עסוקה בדאגה לגורלו של בנה מרגע הולדתו, ומנסה בכל כוחה לגונן עליו. הקשר עשוי ורידים ועורקים, פקעת של רגשות קמאיים, "חתונת דמים" המנקזת אליה את כל כוחות החיים. הבן, כמובן, יתקשה לצאת לעולם אם חוסר הנפרדות הוא קיצוני, ובפועל אינו שורד את המציאות גם ברמה הפיזית בשתי היצירות.

המחלוקת בין שני היוצרים הגדולים מתגלה דווקא ביחס שלהם לשכול. בעולם הדרמתי של לורקה, כפי שבא לידי ביטוי ב"חתונת הדמים", האמהות היא קשר חד ערכי בין גופה ונשמתה של האם לגופו ונשמתו של הבן. משמת הבן מתה האמהות והאמא מסתגרת בביתה, "לא רוצה לראות איש. העפר ואני, הבכי ואני. וארבעת הקירות האלה...". אלמודובר, לעומת זאת, מתייחס לאמהות כמהות. הנגזרת של גישה זו היא שגם אחרי מותו של הבן יש קיום לתכונות האימהיות והן מנותבות למערכות היחסים האחרות בחייה של האֵם. בראיון לאמיר קמינר אלמודובר מסביר ש"זאת אמא שנותרת ריקה לגמרי, ובכל זאת מצליחה להתאושש מאבלה באמצעות טיפול בנשים אחרות." בסוף הסרט מוקרנת הקדשה של אלמודובר "...לכל האנשים שרוצים להיות אמא, לאמי". הצופים, גברים כנשים, מוזמנים להוויה שבה התכונות האימהיות נגישות לכל מי שחפץ בהן.

קולן של האמהות לא מהדהד מספיק בחלל העולם, גם אם לא היה בהכרח עוצר את המלחמה. החרדה לגורל הבנים קרסה פנימה, המסירות מרימה ראש בחדרי חדרים אך מעומעמת על-ידי השיח הציבורי הקולני והבלתי-פוסק. כשהשכול מכה יש אמהות שסוגרות את הצוהר הפונה לחיים, ויש שיוצאות למסע הנצחה או לדרך חדשה כמו מנואלה. אך כל זה כבר לא משנה לזה שמת ופסק להיות.












עוד בבלוג של אורי ניצן

לאחרונה נמתחה ביקורת על הדיסק החדש של שלומי שבן, לפיה למרות כישרונו הגדול והחביבות שלו, אין לו היכולת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני15/10/2010

שרה אמנו. ראשית חייבת לכתוב שהיה לי מעניין, מאתגר ומה לא קרוא את הדברים. וזה מבורך כל כך!
והיו לי כמובן מיליון מחשבות, אבל אכתוב רק שתיים, בהתאפקות רבה...
קודם כל שרה אמנו, שבעצם חשבתי לכתוב אותה בשם אחר אבל אין לה, אולי רק שרה? לא מוכנה שהיא תהיה אמי שלי, כי עם כל הכבוד, איזו מן אמא זו? היא התבוננה באוטובוס המתרחק, ביודעה לאן הוא הולך, היא התבוננה בגב בעלה, בפני האימה של בנה יחידה, ללא אומר. אני לא רוצה אותה כאמא. לכן נקרא לה שרה, ויסלח לי אלוהים.
ושנית אני רוצה לצטט, כי בזה נראה לי שאני הכי טובה...
"...אף על פי כן כששבה שמחתו שלו, ילדי, שוטף חיוכו את עיני בלבד. אך העצב, עצבונו מגיע אלי מבפנים, לעולם לא נותר נפרד, אחר, מבעירני מיד, ללא רגע הפוגה, כמו היה זה הוא שהבאתי לעולם, ממאן להתנתק, מתעקש לחזור אלי, שוכן בתוכי דרך קבע.
לא יולדים בעצב, יולדים עצב. הילד מייצגו והוא משתקע מכאן ואילך בקביעות. כמובן, את יכולה לעצום עיניים, לאטום את האוזניים, לתת שיעורים, לערוך קניות, לסדר את הבית, לחשוב על אובייקטים, סובייקטים. אבל אֵם חתומה תמיד בעצב, כורעת תחתיו" קריסטבה.
אז אפשר גם לכתוב בלוג, לא להרגיש קורעת תחתיו. אבל אני מתפללת שלעולם לא הייתי נותנת להעלותם לעולה, לעולם, ושלעולם לא אצטרך לעמוד בניסיון, טפו טפו טפו.

גלית ארדגלית ארד15/10/2010

ובאותו הקשר.... אורי שלום,
פוסט מעורר מחשבות, על חווית האימהות לילדים, למטופלים, ועל היכולת המוגבלת שלנו לשמור באמת ולגמרי על חייהם של היקרים לנו.
באותו הקשר, אי אפשר שלא להיזכר ב"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן. שם המאבק של האמא נגד אובדנו הצפוי של הבן מתרחש בפנטזיה, במישאלה שאם תמשיך במסע ותספר את קורותיו - תוכל לשמור על חייו.
הלוואי שזה היה עובד כך גם במציאות...
גלית