הויכוח על מקור הנוירוזות: הבנים רצחו את האב או שמא להפך?

שפיות זמנית | 14/6/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

חיבורו המפורסם של פרויד "האיש משה ואמונת הייחוד" מציע, כמיטב מסורתו של פרויד, היסטוריה ואנתרופולוגיה ספקולטיבית למדי שיש בהם בכדי לנסות ולהסביר תופעות נפשיות שהוא (ואנחנו) צופים בהם היום. אחת הטענות המרכזיות בספר (שנשען על טענה דומה המופיעה בספרו של פרויד "טוטם וטאבו") היא שחלק גדול מהנוירוזות בהם אנו צופים היום הן תוצאה של אשמה קולקטיבית על רצח אב שהתבצע בזמן מסויים בהיסטוריה – בני ישראל רצחו את משה במסעו במדבר.

יעקב שביט פרסם זה מכבר במוסף "תרבות וספרות" של הארץ טענה שנשענת על המקורות המקראיים, המצביעה על סיפור היסטורי הפוך. שווה קריאה.

"פרויד המשיך וטען בספרו, שאחרי מאות שנים שבהן נשתכחו משה ותורתו (לא ברור היכן מצא זאת במקורות), עוררו הנביאים בעם ישראל תודעת אשם וחרטה על החטא הקדום שחטא במעשה ה"רצח". הדבר הביא לכך שהתעוררה בעם תשובה, שהולידה "שיכרון של התמסרות לאל". כתוצאה מהתעוררות הזיכרון המודחק קיבלו עליהם היהודים עול מצוות, שנהפכו ל"חמורות, ומייסרות, ואפילו דקדקניות", והולידו "סגפנות והתעלות מוסרית", שהעלתה את היהודים ל"פסגות של מוסר", לפחות להלכה. כלומר: היהודים לא נהגו במציאות לפי כללי המוסר המחמירים, ואלה עברו מדור בכתב, אך נותרו על הנייר - בתורה ובהלכה - כאידיאל, או כאוטופיה של מוסר.

כאמור, המקרא מציע פרשה אחרת שהיה ניסיון להשכיחה, ופרויד היה יכול, לשיטתו, למצוא בה נקודת מוצא להסבר אחר ל"ייחוד" המהות של העם היהודי. כוונתי לפרשה מכוננת ב"ביוגרפיות" של משה ושל ישראל הקדום כאחת, כמסירתה בחומש: מעשה עגל הזהב, שלפיו, לא העם הוא שקם להרוג את "האב", אלא ה"אב" הוא שהרג את "הבנים".