פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סבתי וישו - עתידה של אשליה?

סבתי וישו - עתידה של אשליה?

מריאנה גייטיני | 5/11/2010 | הרשמו כמנויים

סבתי, עליה השלום, הייתה נוצרייה אדוקה. היא אהבה את ישו. האהבה שהתקיימה ביניהם לא דמתה לשום דבר אחר. היה בה תמהיל מדויק של ארוטיקה, אשמה, כמיהה והערצה. כילדה נסעתי לבקר אותה פעם בשנה, במדינה הרחוקה והקרה ההיא. עד הגיעי לגיל שתיים עשרה דמויות ישו שהיו מפוזרות בביתה נראו לי גבוהות ממני בחצי ראש, ואני חוששת שאכן היו כאלו, זו הייתה ההתוודעות הראשונה שלי לקיומו של המין השני, ודווקא דרך ישו ישמרנו האל. ישו של סבתא שלי היה קתולי כמוה אלא שבאופן שתמיד הפתיע אותי בפרדוכסליות שלו הוא היה חצי ערום - בבית שלה, בכנסיה, בתחנות האוטובוס, אפילו סתם כך במפתיע על אם הדרך בשכונות הצפופות ומוכות הגורל. עירום ממש, עירום כשרק רטייה קטנה מכסה את מבושיו. עם רוח הפרצים של ארגנטינה, על אם הדרך ורטייה קטנה, השם ישמור.
האהבה שהתקיימה בין ישו לבין סבתי הייתה אהבה אתיאיסטית, לא היה בה שום דבר מופשט (בניגוד לאלוהים של סבתי האחרת שהיה חסר צורה ומשמים משהו). ישו שלה נראה דומה מאד לגברים הצעירים שאוהבים לכנות את עצמם "יוגיסטים" (בארשת חשיבות אגב), הוא נראה כמו מאסטר יוגה קלאסי; מיוסר, כמי שלא תזיק לו ארוחה טובה עם כל אבות המזון בדגש על פחמימות. כביכול מאד לא מודע לאיכויותיו הפיסיות, כי הגוף כידוע הוא כסות בלבד, וככזה כנראה שאין שום סיבה לכסות אותו.
אבל לא לשם כך אני מנסה לכנס אותנו יחדיו.
אני מכנסת אותנו כדי להרהר בעובדה המרה והחותכת שלי עצמי אין אלוהים. האלוהים סר מפני, עזבני. הותיר אותי מוחלשת, יתומה, שום אפשרות של אי.

ניטשה, הקברן הגדול ביותר של האל הבין שמעשה הקבורה ישאיר אותנו לבד, הכי לבד. הוא שם בפיו של המשוגע את האמת:
"מה עשינו כאשר התרנו את הארץ משמשה? לאן היא נעה עכשיו? לאן נעים אנו?... האין אנו צונחים מטה מטה? ואחורה והצדה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האין אנו תוהים כבתוהו אינסופי? האין החלל הריק נושף עלינו? האם לא נהיה קר קצת יותר? האין יורד הלילה כל הזמן? עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים?"

ההגליה מרצון מחיקו של האל חושפת את העדר המשמעות, את החלל הריק, והוא נושף וחומצתי. אימת החלל הריק.

פרויד, שנדמה שאי אפשר בלעדיו, קיים יחסים ברורים מאד עם אלוהים: הוא לא אהב אותו, חד וחלק. יותר מזה, הוא חשב שאלוהים זה לילדות קטנות, ואילו ילדות גדולות מוטב להן שיפטרו מהמנהגים הנוירוטיים האלו ויפנימו טוב טוב שזה נגמר, שאין אבא שישמור עלינו, שהנחמה תישאר תמיד חסרה וחלקית ומספיק עם התרגילים האלו! עם זה אנחנו צריכים לחיות ושיהיה בהצלחה. והנה כך מתאר פרויד את מצבו של האדם שהשיל מעליו את האמונה:
"ברור שייווצר אז מצב קשה לאדם. יהיה עליו להודות בפני עצמו בכל חוסר הישע שלו, בכל מיעוט חשיבותו בסדרו של העולם. שוב לא יהיה נזר הבריאה, אף לא בן טיפוחיה של השגחה רבת חסד. הוא יהיה במצב דומה לזה של הילד שעזב את בית אבא, שבו היה לו כה חמים ונעים. אך האם לא נועדה הילדות לבוא לידי גמר? בסופו של דבר חייב האדם להיפרד מילדותו ולצאת אל החיים העוינים" (עתידה של אשליה, 1927).

אני חוזרת אל סבתי, האם הרגישה פחות את עוינותם של החיים? אמה מתה עליה בלידתה. עוין יותר מזה לא יכול להיות. את כל חייה חיה בידיעה (לא באמונה, בידיעה!) שהיא רצחה את אמה. פשוט כך. אבל היו לה איי אוויר בתוך העוינות הזו של החיים, בהם יכלה להניח את ראשה, לחוות גאולה. ואולי ההיקרעות הזו בטרם עת, יתמותה האיומה חייבה אותה, קרבה אותה אל ישו שלה, נחמתה הגדולה, וישו אהב אותה. אהבה אמיתית, כזו שלא ניתנת להסבר במילים, אהבה גואלת, והיא גמלה לו: נרות, צלבים, מדונות, מים שמשפחתה הגולה בישראל שלחה לה מהירדן הקדוש, מהכינרת ולבסוף מהברז בבית בחיפה, עוד ועוד מים. והוא, מלא במים הקדושים ובפניה הנגוהות, עזר לה להרגיש שלמה יותר, פחות ריקה, חסרה ואבסורדית.

קריסטבה מציגה את האדם כחסר במהותו, מרגע הפרידה מן הישות ההיא, הקדומה, המלאה, האם. אנחנו מוחלשים מרגע הלידה ולא תהיה לעולם אפשרות לאיחוי מלא, החסר בעינו יעמוד גם אם ננסה לגרשו בעזרת טובי האובייקטים. זאת החשיבה הצרפתית, הנשענת על האין (אגב, ביקורים בפריס תמיד מעלים אצלי את השאלה איך אפשר להרגיש כל כך הרבה חסר למול כל כך הרבה קרואסונים, אבל מחשבות רדודות מעין אלו ידונו פה בפעם אחת).
אז מה נותר לנו? גדול שברנו כים.
והנה קריסטבה, אחרי הכל, מציעה גם נחמה. נחמת אהבה. מאהבה באנו ואל אהבה עלינו לשוב. השיח האנליטי של קריסטבה הוא שיח של אהבה האהבה שהיא מציעה, כפי שאני מצליחה להבין אותה (והצרפתים האלו לא באים לקראתך בעניין הזה של ההבנה) היא תוצר של ההכרה העמוקה בכך שלא נוכל להיות קניינו של האחר, החסר לא יתמלא על ידי האחזקה "האחר מתחמק, לעולם לא אוכל להיות בעליו". אבל דווקא במקום הזה מתאפשרת אהבה עמוקה ואמיתית, אהבה גואלת ומנחמת. זו אהבה שמקורה בויתור על האחיזה בזולת, בתפיסה שאין בה ניכוס, כזו שבה אנחנו נותנים לזולת להמשיך ולהתקיים, הרחק מטווח ידנו ובזכות זה גם פועם, לא קפוא, חי.
בקיצור, הסתלקותו של האלוהים בטרם עת מחייבת אותנו להתנחם זה בזרועותיו של זה. אולי אם נעלה עם סיזיפוס את העלייה ההיא המתסכלת נוכל לשוחח בדרך, אולי אפילו נעשה פיקניק במעלה ההר, פיקניק מהיר לפני שהאבן תתחיל להתגלגל בחזרה, ובדרך חזרה אחד מאתנו ישים עין על האבן והאחר יקטוף פרחים, יפטפט או סתם יבהה בנוף, נעשה את זה בתורנויות, ערבים זה לזה.
החסד שנותר הוא האפשרות והזכות להיות בקשר, לאהוב, לחתור אל הטוב ללא ליאות, להיות אנשים, בני אדם. נדמה לי שהמרפא העמוק ביותר, הטיפול המשמעותי ביותר הוא זה שבו לבסוף, למרות פגיעות העבר, מתקיימת אהבה ויש בו ניסיון אמיתי לגעת בזולת, לקחת אחריות על מעשי שלי ומכאן אולי גם להיות אדם טוב יותר, ככל שנוכל. לפעמים אני רוצה להאמין שבזה עוסק המקצוע שלנו, בנגיעת נפש חיה בנפש חיה.

ועכשיו כשאני חושבת על זה בעצם גם האהבה שהתקיימה בין ישו לסבתא שלי הייתה אהבת בשר ודם.

צריך לסכם. אני מקווה שאתם עוד איתי, עידן של עומס גירויים וחלוקת קשב מוגבלת גורם לי לפחד שכבר הלכתם, שכבר עשיתם אקזיט, בכל זאת החיים קצרים. אם אתם כאן אז אני רוצה עוד לומר משהו;
מצבי היה טוב יותר לולא המוות הזה, שהוא הדבר היחידי שבטוח. והצרה היא שאין אנו יודעים ימי חיינו. צרה גדולה עוד יותר משעה שנלקחה מאתנו אפשרות הגאולה. מורא גדול אנו יראים מן המוות, ומהלכו של הזמן, בהעדר אב מגן, לא קל. לא, לא קל.
משהי ספרה לי פעם שהיא מלמדת את הילדה שלה לקרוא, הן מטיילות בבית הקברות של המושבה שלהן ומתאמנות בקריאה מן המצבות. זה צמרר אותי, הדבר הראשון שחשבתי עליו, ושעכשיו אני קצת מתביישת בו, היה שהיא מורבידית לגמרי. היום אני חושבת אחרת. אולי אם לא היינו מגלים כל כך את המתים, אולי אם הייתי משרגת את החיים, השפה, הקריאה, עם המוות, מקדשת פחות את הנעורים, אולי הייתי פוחדת פחות מהמוות ההוא. ואולי לא. מה אני יודעת בסופו של דבר.
בכל מקרה מצאתי לי נחמה אחת, נחמת האהבה. ויש לי עוד נחמה אחת סודית (שאולי כבר הבחנתם בה) השפה. לעולם לא אוכל להגר מכאן שוב, אין כמו נחמתה של השפה. ולכן אני גם רוצה לסיים בשיר של טל ניצן שמצליח לצרור יחדיו את שתי הנחמות האלו.

נקודת הרוך
כָּאן מְקוֹם הָרֹךְ.
גַּם אִם הַלֵּב בִּשְׁתִיקַתוֹ
נִבְלָע בְּתוֹךְ הָעִיר כְּמוֹ אֶבֶן –
דַּע שֶׁזּוֹהִי נְקֻדַּת הָרֹךְ.

תֵּן לִי יָד בָּעוֹלָם.
רָאִיתִי אֵם מְדַבֶּרֶת שִׂנְאָה אֶל יַלְדָּהּ,
מַדְבִּירָה בְּמִלִּים,
רָאִיתִי בִּנְיָן מִתְקַפֵּל לְאָבָק,
קוֹמָה לְאַט לְתוֹךְ קוֹמָה –
כַּמָּה עָלֵינוּ לָחוּס,
כַּמָּה לְשַׁכֵּךְ.

כְּשֶׁלַּיְלָה נִסְגָּר עַל עֹרֶף לֹא מְנֻשָּׁק
אֵין לַזֶּה תַּקָּנָה: לְכָל מַחֲנָק
בְּכָל גָּרוֹן יֵשׁ רַק מַרְפֵּא אֶחָד,
רְאֵה, פָּשׁוּט, זוֹ הַנְּקֻדָּה.

מה יכול להיות יותר יפה מזה?
אולי רק זיכרון צלליתו של ישו לצד סבתי.
זו נקודת הרוך, זו האמירה האתית; לא לתת ללילה להסגר על עורף לא מנושק.
שוב יש לי אלוהים ואין צורך להדליק את הפנסים לפני הצהרים. ברוך השם.


עוד בבלוג של מריאנה גייטיני

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ענת אשדענת אשד11/7/2012

מקסים ונוגע!!. תודה!!!

עֹז טלעֹז טל30/11/2011

איך אפשר לעזוב באמצע. כשהמילים שלך נכונות ונוגעות כל כך.
מאחלת לך אהבה ומילים אינסוף.

תמי צביאליתמי צביאלי23/8/2011

מריאנה יפה ונוגע עד מאוד. אהבתי לקרוא!
שוב עוררת מחשבות ושאלות רבות, נסתרות הן דרכי האל, והאדם?
מי קובע מהי אשליה, אמונה מציאות או דמיון?
שילוב מקסים של זכרונות ושל האלוהים הפרטי שלך ומחשבות ותאוריות רלוונטיות.

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני16/11/2010

האם אפשר להמיס את האשמה?. התגובה שלך מאד מרגשת. תודה
והיא גם נותנת לי פתח לספר שאחרי שפירסמתי את הפוסט אדם יקר מאד לליבי האיר את עיני והפנה את תשומת ליבי למשהו שכתבתי בלי שום מודעות.
מים בדתות השונות משמשים לטיהור: ההטבלה,נטילת הידיים, המקווה, הרחצה בגנגס.,
כך למשל המקווה מאפשר אבחנה בין החיים והמוות, אבחנה קריטית ביהדות. הטומאה מקורה תמיד בקרבה למצבי כמו מוות, כשאנו קמים בבוקר, אחרי שנדמנו שוכבים דוממים כמתים עלינו להודות: "שהחזרת בי נשמתי בחמלה" ויש ליטול ידיים - במים! אחרי המחזור החודשי והמפגש עם דם, סממן ידוע של המוות, יש להיטהר במקווה הידוע כמחזיר לחומר את הכח לשאת חיים.המים מנקים מהטומאה והחטא.
ואולי כל המים האלו של סבתי היוו ניסיון להיטהר מאשמה עמוקה, אשמת מותה של אמה, בגללה.
מרגש ומחייה לחשוב על פרשנויות שונות, בעיקר כשחושבים על זה ביחד!

ארי זקסארי זקס16/11/2010

האם אפשר להמיס את הלב במילים?. אולי זה התפקיד של המים שסבתך מלאה בהם את ישו, להמיס את קשי העורף הל- מנושק מלידה שלה.
המילים שלך, בכל אופן, ממיסים הרבה לבבות.

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני12/11/2010

תודה תודה, משמח לקרוא תגובות (תגובות בכלל וכאלו בפרט כמובן...) [ל"ת].

גיל אסגיל אס11/11/2010

כל מילה תקטין... כמה יופי. כמה אהבה. הסמנטיקה. התחביר. ההברות. כתיבה מדהימה! תוֹדה

חלמיש לימורחלמיש לימור8/11/2010

תפסתי מושב קבוע בבלוג שלך. נהניתי הפעם במיוחד, כתבת מקסים!
מריאנה, לא רק כתבת יפה את בהחלט מהאנשים שיודעים לתת אהבה, כאן, על פני הארץ הזו, בעולם הזה. את ללא ספק יודעת מה זה להחזיק אבן מידרדרת, את יודעת לתת אהבה.

ליאורה אבנוןליאורה אבנון7/11/2010

וואו!. קבלי שלל מחיאות כפיים וירטואליות. אלפי נורות של הזדהות נדלקו בי. לפעמים אני חולפת על פני מדפי הספרים שלי ההולכים ומתמלאים לאיטם בכריכותיהם הצבעוניות של מבחר ספרי "תולעת ספרים" ועוד שכמותם מהוצאות אחרות, וחולפת במוחי מחשבת כפירה - "כל זה... כל זה...בשביל הרגע הזה שבו שני בני אדם נפגשים". כי כשהלילה נסגר על עורף לא מנושק, מסתבר שדווקא יש לזה תקנה - רק שזה כל כך מורכב לתקן.

אהוד בן זכאיאהוד בן זכאי6/11/2010

את כותבת מעולה. אני תסריטאי (טוב) ובמאי סרטים ואני רוצה לומר לך שאת כותבת משהו-משהו. שתהיי בריאה ומאושרת.