פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פסיכותרפיה בחמאם הטורקי

פסיכותרפיה בחמאם הטורקי

אורי ניצן | 9/3/2014 | הרשמו כמנויים

בהמשך לויניקוט הוגים רבים התייחסו לאופן החוויה האוטיסטי-מגעי, שבו לרשמי החושים, ואופן ההחזקה שלנו על-ידי הדמויות ההוריות, תפקיד מרכזי בגיבוש התחושה שאנו מוכלים בתוך גופנו. העובדה שאדם חווה את עצמו כמי ששוכן בגופו, ושאברי גופו מולחמים אלה לאלה, אינה טריוויאלית, ולגירוי או לחסך החושי המוקדמים בחיינו, כמו גם לעמדה הרגשית המתלווה להם, משמעות קריטית בגיבוש תחושה זו. לקשת רחבה מאוד של אנשים ישנם חסכים הקשורים באופן החוויה הזה – חסכים קשים (אוטיזים, פסיכוזה) אך גם חסכים עדינים יותר אצל אנשים מתפקדים שזקוקים לחיזוק וטיפוח תחושת ההוויה בתוך הגוף.
במהלך נסיעה לאיסטנבול יצא לי לבקר בחמאם טורקי, והתעוררו בי מחשבות על הממד הטיפולי של ביקור מהסוג הזה, ועל האופן בו הבילוי ה"עממי" של הטורקים מתמקד בחוויה האוטסטית-מגעית של האדם. מהרחוב הראשי התקשיתי לזהות את החמאם העתיק, כיוון שהכניסה למתחם לא מסגירה את חללי הענק הסוריאליסטים שממתינים בתוכו. קשה לדעת אם מאחורי חזית של מבנה מתקיים חלל מכניס אורחים שמוכן ומזומן לקבל אותנו לתוכו, ורגע של קבלה מהסוג הזה, רגע מחמם לב, נחווה על-ידי מיידית עם הכניסה אל החצר הפנימית של החמאם. אשה בכיסוי ראש גבתה תשלום, והניחה לפני מגבת לבנה בריח כביסה, וגבר אדיר ממדים (להלן יכונה "המלחים") הוביל אותי אל חלל הסאונה, אל הפינוק הלאומי של העותמאנים. הסאונה בנויה כמשושה ענקי, כשבחלקה העליון כיפה עם חלונות ואור שמש, ובחלקה התחתון שרועים עשרות גברים במגבות על משטח שיש לוהט שנחצב באיטליה לפני מאות שנים. תינוקות הענק האלה מתגוללים בחיתולי הבד שלהם, נאנקים ומגרגרים בעונג, מנותקים מהזמן והמקום, ומכל מחשבה מטרידה אחרת שקשורה לשגרה, לחובות השגרה, ולאחריות לאחר. המציאות מחוץ לחמאם מתקיימת, אבל אליבא דויניקוט המבקר בחמאם הוא בעל יכולת "לזמן לעצמו את מה שזמין בפועל", ליהנות מאשליה של שעה או שעתיים ולהניח לפנטזיות על גן-עדן האבוד של הינקות להתמשש. חלק מהאנשים שוכבים עם עיניים עצומות, חלקם הוזים בהקיץ בעיניים פתוחות ומחייכים לעצמם, ויש ששוכבים על הבטן, כשאחד מעובדי החמאם משפשף להם את הגב במרץ, ומפעם לפעם שופך עליהם דלי מים חמים שסוחט אנקת כאב והפתעה מהמבקר ההמום. מעין חזרה אל האמבטיות הינקותיות, שבהם סיפקו את צרכינו וחסכו מאיתנו קור, לכלוך, ואי-ודאות. ויניקוט מתייחס ל HANDLING כצורה המוקדמת ביותר של מתן אהבה לתינוק על-ידי הדמות ההורית, כנתיב הראשוני (עוד ברחם) בו ההורה מבטא מעורבות רגשית בחייו של התינוק, בעיקר בקיומו הפיזי והפיזיולוגי. בתיווך ה HANDLING קורם עור וגידים תהליך ה"פרסונליזציה" – קבלת הגוף על-ידי התינוק כחלק מהעצמי, גיבוש תחושת האחדות של הגוף, שרטוט גבולות הגוף ביחס לסביבה (ME מול NOT-ME), והתחושה שהנפש שוכנת בגוף. למגע, ולאופן המגע, משמעות גדולה בהתפתחותה של אינטגרציה מהסוג הזה – המגבת שעוטפת את התינוק אוספת את חלקיקי הגוף לכדי שלם, היד היציבה שמסבנת יוצרת רצף בין פיסת עור לזו שלידה, והחפיפה הסבלנית מעצבת את תחושת התלת-מימד של הגולגולת והמוח שצף בתוכה. במהלך החיים תחושת הפרסונליזציה עשויה להתערער, ואנו עשויים לחוות מצבים פתולוגיים של דה-פרסונליזציה, או טשטוש הלכידות והגבולות של העצמי. המציאות החיצונית, וזו האינטר-פסיכית, מזמנים לנו מתחים רבים שעשויים לפגוע בתחושת השלמות של העור שמגן עלינו, לדחוס או לחלופין לפזר אותנו, או לחלופין לפגום בתחושת הנוחות שלנו בגוף וביכולת שלנו ליהנות ממנו. לחמאם ועובדיו הנמרצים תפקיד בהלחמה מחדש של חלקי הגוף הסוררים, ובהשבת צורה וממדים הרמוניים לגופנו.
לכל אורך הביקור בחמאם כמעט ולא נשמעו מלים, ובטח שלא היו חילופי דברים ביני ובין "המלחים" שמשפשף ומסבן לי את הגוף. חלל החמאם הוא פרה-ורבאלי, תחושתי בעיקרו, גדוש במים, ערפילים, ותערובת של קרני שמש וחשכה. ה"מלחים" לא מציג את עצמו וניגש מייד למלאכה. הוא חף מאשמה, בושה, חרדה, או אינטרס כלשהוא ביחס אלי, ולכן מבצע את מלאכתו בטבעיות, מסירות ובמיומנות. אוחז בי כמו בחתיכת בשר משובח, מדביק אותי לשיש, שופך מים חמים, ומתחיל לשפשף במרץ את פני הגוף, במטרה לנקות כל רבב ולאפשר מגע ישיר ומלא בין העור שלי לעולם, ללא כל חציצה. בתי השחי שלו מסריחים, אבל אני זורם אתו, כי זה לא באמת מפריע, הזיעה כאן היא בסך-הכל ביטוי להשקעה שלו, ביטוי להתנגדות שהוא מפעיל על גופי ולניסיון שלו להחזיר אותי לממדי הטבעיים והנוחים. מפעם לפעם נוחת עלי מטר של מים רותחים, ואחרי אנקת ההפתעה והכאב, אני מרגיש את טמפרטורת הגוף עולה, וחום נעים פושט באברים. המציאות מתרחקת, הראש מתרוקן, ואני צף בתוך תחושות לחלוטין לא מוכרות ומוכרות כאחד. באינטואיציה שלו "המלחים" קולט שרגל אחת שלי מעט חלשה מהשנייה, והוא מקדיש לה תשומת לב ועוצמה מוגברת, ואני משתומם על כך. מניין הוא יודע? איזו רגישות בעין, ודיוק באצבעות. בשלב מסוים הוא עוצר, אני מבין שהגיע הרגע להתהפך, ואני מתהפך ביוזמתי ובהנאה. חלק מחוויה בריאה של פרסונליזציה היא גם היכולת ליהנות מהגוף, לחגוג אותו בתוך שלל הגירויים שהעולם מציע, ולהתרחק ככל שניתן ממצבים דיסוציאטיביים. אני מבין ש"המלחים" משחק במטופלים שלו כמו בצעצוע גדול, הפנים שלו נטולות הבעה, מרוכזות, והידיים נעות במיקצועיות וללא היסוס. הזמן תם, והוא נעלם, נמוג אל אחד החללים כדי לשטוף פנים ולצבור כוח לקראת המטופל הבא. אני מתעטף במגבת הלבנה, ומקרטע על חדר ההלבשה, מוכן ומזומן להמשיך ולתור את העיר הגדולה והמסוחררת שממתינה לי בחוץ.
הביקור בחמאם מצטרף לסדרה של שיטות טיפול רווחות כמו פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, מסאז', שיאצו, שהמשותף לכולן הוא ההתמקדות באופן החוויה האוטסטי-מגעי, בגופניות של האדם, בהפעלת לחץ על פני השטח של הגוף, תוך עיסוק בגבולות הגוף, בגבולות היכולת של האברים, גמישות המפרקים, שגשוג השרירים, וכו'. ביקור שבועי בחמאם הוא סוג של פסיכותרפיה (בגישה העותמאנית), ותפקידו של "המלחים" הוא לחבר ולארגן מחדש את הגוף, ולתרום להחלמה הבלתי-פוסקת של נתיני האימפריה מקשיי היומיום.

עוד בבלוג של אורי ניצן

במובנים רבים תוכניות ריאליטי כמו 'האח הגדול' הן ניסוי בבני-אדם. לא ניסוי מדעי, אבל בהחלט ניסוי סוציולוגי-בידורי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח14/3/2014

התמסרות. כמה שההתמסרות שאתה מתאר לטיפול של המלחים היא חושית ורוחנית כאחת. מאוד מרטיט ומעניין, ועושה חשק לבקר בחמאם

אילה אילוזאילה אילוז10/3/2014

אפשר לקבל את הכתובת? :). חושני ומרגיע, מעורר ומרגש.