מסע אל תוך הלילה – רשמים משירות מילואים במוצב שכוח-אל (אפריל 2014)
אורי ניצן | 6/9/2014 | הרשמו כמנויים
בדרך צפונה קצין הרפואה התקשר וביקש שאאסוף אותו בקרית-שמונה וכך יוכל להגיע בזמן לחטיבה. הוא חיכה בזמן ובמקום שקבענו, והתחיל לספר לי בפרוטרוט על הגזרה, על האפשרויות השונות להתחממות הגזרה, ובעיקר על השחרור הקרב והחלום שלו ללמוד יחסים בין-לאומיים או קרימינולוגיה. בדרך הוא הציע שבמקום לאכול צהרים בבסיס ("אוכל בעייתי, המון שמן") נעצור לפלאפל אצל הדרוזים ה"פרו-סורים", וכך עשינו. "יגיע היום שיעשו בלגן, יתקעו לנו סכין בגב", הוא מלמל מתוך הפיתה. החומוס היה בינוני, אבל הפלאפל נפלא, טרי ופריך, עבודת יד, בעיקר הכדור הראשון שהבשלנית הושיטה לי במלקחי נחושת.
בהגעה לחטיבה הקע"ר דאג לקלוט אותי, כולל החתמה על חוברת עם הסברים על הגזרה ועל האפשרויות השונות להתחממות הגזרה. זוג המכנסיים שהשיג עבורי היו גדולים, תלויים עלי בגיחוך, אבל הקע"ר הסביר ש"זה מה יש כרגע, אין עוד זוג מכנסיים בבסיס, זה זוג המכנסיים האחרון בבסיס". אמרתי ש"אני נראה כמו מוקיון" והוא הבטיח "לבדוק ולעדכן". בנשקיה עברתי מבחן אמריקאי קצר על תפעול נשק, ולשאלה "אתה יודע להשתמש בנשק?" השבתי "כן, פחות או יותר". התבקשתי למלא לבד את המחסניות ממצבור התחמושת בחוץ, לא זכרתי כמה כדורים יש במחסנית אז בחרתי כדורים שהקצה שלהם מחודד ושליחם לא נס ודחפתי עד שהרגשתי שמלא. הנשקית כמעט ולא הבחינה במה שקורה סביבה, דיברה בפלפון עם חברה, ונראה היה שהמציאות בגזרה פחות עניינה אותה. למעשה, הבסיס עמד שומם, ומלבד אנשי מפקדה ומנהלה מנומנמים לא היה מתח באוויר וגם לא פעילות, עבודה מאומצת או משהו מהסוג הזה. פה ושם נראה חייל הולך בנחישות מפה לשם, כמו מפגין מראית עין של עשייה, והיחיד שהתרוצץ באמת היה הקע"ר שעסק בלקלוט אותי, אבל התעייף אחרי שעה, והציע שאשב במועדון עד שהשיירה תעלה למוצב.
דינה, קצינת רפואה, הקפיצה אותי לגדוד למסדר חולים, אבל המחשב לא עבד, המדפסת לא מחוברת, הרשת קרסה, ואחרי שעתיים חזרתי לחטיבה בלי שבדקתי אף חייל. בגדוד דיברתי עם מושיקו, נגד כבד-גוף בקבע, שנתקע ליד השולחן שלי וביקש להתחיל טיפול פסיכולוגי ולסיים אותו בתוך שעה. מושיקו מרוצה עד הגג מהמשרה שלו - "לא עושים הרבה, ויוצאים הביתה הרבה. במלחמה כבר ניתן להם בראש...". אחרי שעתיים נוספות דינה הקפיצה אותי לשער אדום ונטוש בתחתית של איזה ואדי, ונפרדה ממני לשלום. "השיירה תאסוף אותך כאן תוך כמה דקות".
עמדתי בשמש עם מזוודה וצ'ימידן כמו בסרט של אסי דיין ז"ל, לבד בשטח פרוע ופוטנציאלית גם עוין, והרגשתי איך מחשבות ניהיליסטיות מטפטפות אל המוח. איך הגעתי למצב הזה? בגילי? לבד וחסר-אונים, ממתין לשיירה ארוכה ומאובטחת שתעלה אותי למוצב שלא ידעתי דבר על טיבו וטיב החיים שמתנהלים בו. עברו שעתיים, השמש נעלמה מאחורי הכתף המיוערת שמאחוריי, וקור אימתני התחיל לחלחל פנימה. חייל נוסף שהצטרף אלי התחיל לבעוט באבנים ולקלל את הסגל במוצב. "בני זונות, לא אכפת להם מכלום... שעות אני כאן ואף-אחד לא שם זין". שאלתי אם אין לו מפקד שאפשר להתקשר אליו והוא אמר ש"המפקד בפעילות, לא זמין, והבטרייה שלי על הסוף גם". התחלנו לזרוק אבנים על פח אשפה, ועדר של פרות חצה באיטיות את הוואדי כמה עשרות מטרים מאיתנו. התקשרתי לקע"ר ואמרתי ש"אני לא מוכן להישאר פה לבד בחושך, בחור הנטוש הזה... שזה לא לעניין ושיישלח את דינה לאסוף אותי לחטיבה עד שהשיירה יוצאת". הוא הבטיח "לבדוק ולעדכן" וכך עברה שעה נוספת, והרגשתי רע ומר כלפיי כל העניין הציוני ומה שכרוך בו ובהגנה על העם והארץ. לפעמים אידיאולוגיה כורעת ברך, ואפילו קורסת, אל מול מילה או פרט בנאלי אחר בשגרה. החרא הזה לא מגיע לחייל סדיר ובטח שלא למילואימניק עם ילדים וכאבים בפרק הירך. קצין הרפואה הבטיח לשלוח את דינה לאסוף אותי מהחושך, אבל אז המ"פ מהמוצב ירד בלי התראה כמו זאוס מהאולימפוס ואסף את שנינו בגי'פ הממוגן. נדחסנו עם הציוד מאחורה, ובלי "שלום" או "מה נשמע" הנהג לחץ על הגז כאילו אין מחר, והתחיל לדהור במעלה הסיבובים המפותלים. זו הייתה הפעם היחידה במהלך המילואים שהרגשתי שמרחפת מעלי סכנה.
המוצב נבנה גבוה, קוביית בטון ענקית עם אנטנות, ורשת סבוכה של צינורות ותעלות. במרכז המוצב חלל למסדרים ותדרוכים, חדר-אוכל מסריח, וחדרי מגורים עם ארוניות חלודות שמפוזרים עליהם בערבוביה שאריות קורנפלייקס, חטיפים, וכדורים במגוון קוטרים. בפינת החצר הפנימית מונחת פיסת דשא סינטטי באורך של מטר וחצי שמובילה לקונסטרוקציה שכוללת את דגל ישראל ומעט מתחתיו לוח שחרוטות עליו מלות "התקווה". למעשה, זו פינת הפטריוטיות היחידה במוצב, מלבד הדגל שתלוי על קיר חדר-האוכל, קצת מעל מגש החביתות והגבינה הלבנה.
תוך כדי סיור במבוך התעלות של המוצב הלכתי לאיבוד. תעלה אמורה להוביל לאור, אבל כאן תעלה מובילה לתעלה, מובילה לבונקר, מובילה לקיר, מובילה חזרה לאותה נקודה שממנה התחלתי את הסיור. אין ספור צינורות מלופפים על התקרה, הרצפה מבטון, והקירות עמוסים בשילוט הנוגע למיקום החיילים בשעת קרב. ריח של שתן וסיזיפיות עולה מכל פינה, והמסר הברור היחיד שעולה מכוורת הבטון הוא שכל אדם שמתהלך על האדמה שמעבר למוצב, מעבר לעמדות התצפית, כל אדם כזה הוא אויב שדינו להישמד. הרגשתי ששארית הכמיהה לאובייקט טוב מתבדרת ברוח בכיוון דרום אל המרחב שהמוצב מגן עליו, והתוקפנות ברובה מתועלת אל המרחב מצפון שהמוצב מגן מפניו. הסופר-אגו הלאומי והאיד הפרטי חוברים זה לזה, פיצול קונקרטי, תנאי להישרדות.
החיים במוצב מהסוג הזה לאורך זמן מטשטשים את מושגי הזמן והמשמעות, מערפלים את נרטיב החיים המוכר לנער המתבגר, ומאתגרים את החיילים בתביעה שלא לשכוח מי הם ברמה הכי פשוטה: "מי אני? האם אני נורמאלי? מאיפה אני בא?" האורות דולקים עשרים-וארבע שעות, החדרים צפופים ומחניקים (לרוב סירחון של גרביים) ישנים בפקודה עם מדים ונעליים, למרות שצורי הצלף סיפר שלילה אחד הוא ישן רק עם חולצה (מאוורר פלג גוף תחתון) ולילה אחד עם נעליים ומכנסיים (מאוורר פלג גוף עליון). אין נשים במוצב, האובייקט העיקרי שהלוחם ממוקד בו הוא הנשק, החרדה העיקרית היא המוות, והנשק הוא מה שעשוי ברגע האמת להפריד בין הלוחם למותו. הנשק הוא גם החצנה של אמת נפשית על כך ש"קיים בי הפוטנציאל להרוג, ומספיק שאפעיל לחץ של כמה גרמים על ההדק כדי לממש אותו". לכן העיסוק האובססיבי בנשיאת הנשק, פריקת הנשק, השימון, הניקוי האובססיבי, מתן שם לנשק ("אובמה" למשל), סידור הנשק במערומים, והשינה בצמוד אליו בלילה. גם אני התחלתי להיקשר לנשק שלי ולמחסנית הדחוסה שהבליחה מתוכו, ועשה לי טוב לראות אותו שעון על הקיר, קשור כמו כלב נאמן לבעליו, ממתין לשעת כושר לנשוך.
אין טלוויזיה במוצב, לא רדיו, לא אינטרנט ואין קליטה של פלפונים מלבד בחצר, ובלבד שהטמפרטורה בחוץ מאפשרת דיבור ואחיזה במכשיר. בשעות השמש החיילים, ואני בתוכם, מסוגרים בבועות של אינטימיות, מתהלכים בחצר ללא מטרה, נצמדים לפלפון כמו אל שד מצומק שמטפטף את טיפות החלב האחרונות. במוצב עצמו אין כמעט זכר לתרבות או לאקטואליה. הקצינים הם "אבא ואמא", האחים לנשק "אחים", המ"פ מתפקד כאב המוחלט, והסמ"פ אחראי על כל השאר. הפוליטיקה, שחיילי הפלוגה הם השלוחה הנידחת ביותר שלה, לא מדוברת כמעט, ואף-אחד לא עסוק בגזר הדין של האיש ששלח אותם למלחמה האחרונה בגזרה וניתן הבוקר בבית-משפט בתל-אביב.
הזכרתי כבר שאין נשים במוצב, ובניגוד לציפיות גם אין תמונות של נשים בחדרי המגורים – לא נשים ערומות וגם לא נשים לבושות, לא חברות, וגם לא אחיות, סבתות או אמהות. משיחות עם החבר'ה הבנתי שתמונות של נשים שומרים בארנק, כקמע על הצוואר, או בפלפון, ומתייחדים אתן אך ורק ברשות הפרט. אחד החיילים משה קמע כסוף מהגופייה הצבאית, הריח אותו בעיניים עצומות, והסביר שבקמע מאוכסנים מיצי גוף קדושים ששאב מחברה שלו באחד "החמשושים האחרונים".
המוצב הוא ישות גברית, מנותק ומבודד, מזדקר אל שמי הגליל העליון, בקונטרסט לנוף המדהים והשליו הנשקף ממנו. קשה מבחוץ ולרוב גם מבפנים, פרקטי, ענייני, ונטול חמלה. הכול מתוכנן לאתר חדירה ולנטרל את האויב, ודווקא כאן, במקום המצמית והתובעני הזה, אין חלב, ולא במקרה אין חלב. לצעירי הפלוגה אסור לשתות חלב עד שישלימו 26 חודשי שירות (צעיר ששותה חלב טרם זמנו מוחרם על-ידי הותיקים), ולותיקים נגמר המלאי. אין חלב, וזה מורגש, לא רק בגלל שאין עם מה לשתות את הנס בבוקר. משהו בהעדר החלב מטריד את כולם, נכנס לשיחות החולין, ומרחף מעל המוצב הנידח הזה. ברמה העמוקה זה נוגע בהעדר מענה לצרכים הרגשיים של אנשים צעירים, השרויים בשלב קריטי בהתפתחות הרגשית וגיבוש הזהות שלהם, ומתמודדים עם מתח ולחץ לאורך זמן. ברמה קונקרטית יותר זה קשור לכך שהצבא, או המדינה, לא מספקים הזנה מספקת של טובין לחיילים האלה. אין חלב, הקירות אפורים, לכלוך בכל פינה, כיעור נוראי בעיניים, ואין אפילו מועדון לברוח אליו מכל זה, מהמארבים, השמירות, והתדרוכים האין-סופיים. בכל המוצב אין כיסא אחד שנוח לשבת עליו, כורסה להתרווח עליה, האוכל תפל, וזמני הארוחות תמוהים ולא קבועים, ולא אכנס לפרטי לו"ז ההזנה. איך-שהוא זה קשור לצרכים מבצעיים, אבל מבחינת מערכת העיכול זה מבלבל ולא מספק. מעל לכל זה מרחף השעמום האינהרנטי לחיי הקו, והקושי להפיג אותו - אין גירויים חיצוניים מטעם המערכת, וגם לא משאבים פנימיים אצל הלוחם לייצר פעילות מהנה ומעשירה שאינה צבאית.
בקיצור, תקציב הביטחון האדיר לא כולל סעיפים שנוגעים לרווחה הגופנית והנפשית של "חיילים פשוטים" (חפשי"ם) שנושאים על גבם את הלוחות הטקטונים שהמציאות הישראלית מתנהלת על גביה. כך קורה שבקצה הציפורן של הרשות המבצעת מתקיימת מושבה מוזנחת ואפורה של גברים צעירים שמתמודדים במישור הפיזי והנפשי עם תסכול וחרדה אינטנסיביים לאורך חודשים, ובלשונו של רמי הרס"פ "אוכלים חרא עם כפית. איפה כפית? עם הידיים". החבר'ה הם מה שנהוג לכנות מלח הארץ ("על כל מקום בגדוד מתחרים חמישה מועמדים") מכל שדרות החברה, נחמדים, ממושמעים, יפים, ומטופחים – זקנים עשויים היטב, תספורות מהודקות, וכתובות קעקע מגוונות כמו: "שמע ישראל, אלוקים" ו "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע".
בית-הכנסת המיניאטורי הוא מקום שוקק חיים בהווי המוצב, חבר'ה מתפללים, רובם מסתובבים עם כיפה מסוג כלשהוא בכיס, ומחוברים לאלוהות. חלק מתפללים שהשקט יישמר, וכך גם הבריאות, השגרה, וכו', וחלק מתפללים שיקרה משהו, שהשעמום יופר, ויוכלו לממש את יכולות הלחימה שהוטמעו בהם. החרדות, מופנות אל אלוהים ואל הקמעות ברוטינה של מאגיה, והדחף העיקרי שלא בשעות פעילות מבצעית הוא לצאת לחופש, לאוכל של אמא, לחברה, למבט המאדיר של החברה (מדומיין או לא) המופנה אל מי שמשרתים אותה בנאמנות ועושים את אחת העבודות הקשוחות והמסוכנות באמת.
למרות הקושי, רמות הטרוניה משתנות מלוחם ללוחם. אבישי מספר שהצבא ארגן אותו, והיום הוא מסדר את המיטה בבית, עוקב אחרי חשבון הבנק שלו, וכו'. ברגנר מספר שהצבא סידר לו את המחשבות והיום הוא הרבה יותר ממוקד ויודע מה הוא רוצה בחיים ("ללמוד הנדסה או משהו"), אלי מדבר על "נשמת האומה, ותורת ישראל", וארז לא יודע מה הצבא נתן לו, אבל יודע מצוין מה הוא נתן לצבא ("שלוש שנים זיינו לי כאן"). שואלים במה אני מתמחה, וכשאני אומר פסיכיאטריה מתעוררת תגובה של פליאה, סקרנות, ודחייה. פליאה על כך שנותנים לפסיכיאטר לשמש רופא במקום בו תרחיש של טראומה גופנית הוא הסביר ביותר; סקרנות בנוגע לנפש האדם ולגבי אזורים חיוניים בנפש שאינם נגישים או מקבלים ביטוי בשגרה הצבאית במוצב; דחייה מהאפשרות לשיגעון שאני מייצג ומהמחיר שנתק רגשי ממושך עלול לגבות מבני-אדם.
שלומי הסמל מבקש שאגיד לו "מי הוא" באמצע ארוחת צהרים. בלי לחשוב ניחשתי שהוא מירושלים, למד בהימלפארב, המשיך למכינה הקדם צבאית בעלי או עצמונה, שאבא שלו עורך דין, אמא עקרת בית, ושהוא בן 22 או 23. שלומי המום והעיניים שלו נוצצות. "רציתי ללמוד בהימלפארב אבל בסוף שמו אותי בחורב, למדתי שנה וחצי בעצמונה, אני בן 23, ואבא שלי עורך דין למרות שהוא עובד בנדל"ן. ואמא שלי דווקא מורה...". עצם החשיבה עליו, ההתייחסות השטחית של מישהו לתולדות חייו, ריגשה אותו, ולמרות שלא דייקתי בפרטים שלומי התרפק לעניין במשך ימים, ושלח חיילים נוספים בציפייה שאומר להם "מי הם". אחד החובשים סיפר ש"החברה שלי לא נותנת לי כבר שנה", ושאל "אם יש לה בעיה פסיכיאטרית?". לא ידעתי איך לענות, מה אני יודע על הגברת? מה אני יודע עליו? מה אחרים יודעים עליו? התחושה היא שהוא טרם התגלה לעצמו, ולכן גם לא לאף-אחד אחר, ושמקננת בו חרדה שהמוות ישיג אותו בטרם נולד אל חייו הבוגרים ונודע לעולם.
במציאות המתוארת חיים רגשיים נורמאליים הם פריבילגיה, ובמקרים רבים מקוטלגים כפתולוגיים. אין זמן ומקום להתלבטות ומורכבות, מודעות היא מותרות, ותחת השגרה השוחקת מבעבעת תשוקה עמוקה ובלתי ניתנת לריסון לפרוץ המלחמה. מהג'יפ שהוריד אותי מההר יכולתי להבחין בהקלה על פניו של המ"פ המותש בשעה שמלמל "שלום".