פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פגועי נפש? בעלי מוגבליות? לא בעיר שלי

פגועי נפש? בעלי מוגבליות? לא בעיר שלי

שפיות זמנית | 19/1/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

יעקב אדרי, ראש עיריית אור עיקבא ועד לא מזמן שר הבריאות, מתנכל להוסטל לפגועי נפש . לפני שבועיים הוא הגיע להוסטל כשהוא מקלל, בועט בציוד ומפזר איומים לכל עבר. בהמשך הוא שלח את הפקחים שלו לסגור את המים להוסטל. הוא הותיר את דיירי ההוסטל מבוהלים, ואת כל מי שיש לו מעט מודעות להרסנות של סטיגמה ואפליה המום.

בחדשות 2 עשו על כך כתבה:

 


עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צחי כהןצחי כהן24/1/2014

אחלה. כשאני אהיה נשוי בשנית עם 4 ילדים - בטח אחשוב אחרת.. [ל"ת].

צביאל רופאצביאל רופא24/1/2014

אתה כותב כך, כנראה כי אינך מכיר אותי מקרוב. בעניין המשטרה, אסביר: לדעתי רצוי שהמשטרה תפקח על מצלמות אם וכאשר יוצבו בבתי החולים. כתבתי על כך לא מזמן:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=2682403

בלי קשר לכך, למיטב הבנתי משטרת ישראל חייבת להתעקש על זכותה וחובתה להיכנס לכל חלל במוסד/ בית חולים כלשהו, בכל מקרה שמגיעה קריאת מצוקה ברמה כלשהי מאדם מאושפז או ממישהו בחוץ, כל עוד אותו פונה מוכן להזדהות.

אשר להערתך לגבי "החיים". אז קודם כל אני חולק עליך בגדול; יש אנשים שמתרכזים במנה עיקרית גדולה ועמוסה ומגיעים לתחושות שובע ונינוחות, ויש כאלה שיעדיפו ארוחת טעימות בת עשר מנות קטנות שתביא אותם בסופו של דבר בדיוק לאותו מצב של שובע ונינוחות.

אבל במקרה שלי, צחי, לא יודע אם אתה יודע שאני נשוי בשנית ויש לי 4 ילדים שהצעירה שבהם בת 22. זה שאם תיכנס לויקיפדיה עלי, תמצא שכמעט כולו מתאר את חיי כנעים סביב תחום ברה"נ, ממש אין פירושו שכך הם הדברים במציאות. אלא, שאני בחרתי בד"כ לא לחשוף את חיי הפרטיים בזמן אמת, ובפועל אכן איני חושף אותם מלבד ממקרים די נדירים.
רק על מנת לסבר את האוזן, אם לא היית כותב לי היום כאן, איש שאינו מצוי במעגל הקרוב של חיי לא היה יודע לעולם, שאתמול צפיתי בסרט "כחול הוא הצבע החם ביותר". גם לא מה דעתי עליו, והאם ואיך הוא השפיע עלי.

שבת שלום, צחי.


צחי כהןצחי כהן24/1/2014

היי, תודה. כדוגמה - אתה מציג את המערכות של בריאות הנפש כצריכות להיות מפוקחות, נניח ע"י משטרה.. וכאן לא ע"י משטרה. נניח לפקח על מחלקה סגורה ע"י משטרה. זה לא ברור לי משום שמה כבר המשטרה יכולה לעשות?. זה בדיוק כמו שרופא משפחה יהיה "האינטייק" ע"פ הרפורמה. לפחות כך אני מבין שזה יהיה. לא נראה לי שרופא משפחה יכול להעריך מצב כמו פסיכיאטר.
הרצון העז לזכור את המחלקה הסגורה - "כרעה" - עוזר למתמודד. עצם המחשבה של אנשים, שהיו שם, ולא רוצים לחזור - זו מחשבה בריאה. לא רוצים לחזור לאישפוז אבל זה דבר הכרחי לפעמים. לפחות ברמת תחושת ההגנה, והלא רמיסייה. טוב שיש את האפשרות, לחזור ולקבל טיפול. (האור שאתה מבקר).
העיניין הזה חשוב גם - כי להרבה "חולי נפש" אין הרבה מושג מה זה "מחלת נפש". יש בורות וחשוב לפעול בהבנת ה- "מחלה". הסטריאוטיפ לא רק "בחברה". הסטריאוטיפ גם אצל המתמודד - וחבל. ההגדרות הפסיכיאטריות, ה- DSMיות - כמותג - הן סוג של חותמת על המצח - וחבל
לגבי, מפעל חיים של - משוגע לדבר - בסוף, זה עניין שלך. אם אתה רואה שיש טעם בביקורת על המערכת והמעשים שלך - פרודוקטיביים - נראה לי שזה אחלה. אבל אם החיים לא מתקדמים - והם רק תחת מאבק "למען" - לדעתי, זה לא שווה את זה.
הקיצר - אם אתה חושב שזה עושה לך טוב - ברור שזה חיוני. אם החיים שלך מלאים וזה רק רצון לעזור ואתה מוצא שזה אכן עוזר, מעולה. אבל, אם החיים האישיים לא "מלאים" וזה רק "מאבקים למען" - כנראה שזה לא מהווה אקט פרודוקטיבי לך, בסופו של יום. אתה היחיד שיכול להרגיש את הפרודוקטיביות של המאבק, בשיתוף עם המערכת - והידע סביב הבנה עמוקה של המערכת. במקביל, רק אתה יכול להרגיש את מידת ה- "חיים השלמים" בתהליך של ההתמודדות, והפיספוס בלהיות רק ביקורתי.
וגם אני מול המסך וקורא את הדיאלוג. הלוואי ואני אאמץ את זה גם לעצמי :)
ואם אני כותב שטויות - אז זהו.. ככה אני חושב :)

צביאל רופאצביאל רופא24/1/2014

צחי יקר. ב- 1993 עשו עלי כתבה נרחבת בעיתון "לאישה". הכותרת הייתה "משוגע לדבר" :)
כידוע לך אני לא מתבייש להיות מכונה "משוגע" וקל וחומר להיקרא "משוגע לדבר".
אז יש פרופסורים שכל חייהם מוקדשים לחקר סוג מסויים של חיידקים, או לפיתוח המצאה מהפכנית כזו או אחרת. משום מה, לאף אחד זה לא נראה מוזר, אפילו אם המדענים האלה עסוקים במחקריהם סביב השעון. אז למה כ"כ מפריע לך שאני "משוגע למשוגעים"?

ואתה כתבת לי: "אבל המאבקים האלו, ממש קשים לך ולקורא". אז אני לא בטוח עד כמה מה שאני כותב באמת קשה וכואב לקוראיי. ואולם, מן הסתם אני אכן מעוניין בנוכחות ברמה כלשהי של "קושי/ כאב". ובדרך כלל, לא אני יוצר את הכאב יש מאין, אלא המציאות שאני בוחר לכתוב עליה, היא זו המכאיבה מאוד ואני רק "הכלי" שמביא אותה.
אבל מעבר לכך, צחי, אני מבקש לשאול אותך: האם לפני שכתבת לי באמפתיה כה רבה (כן, זה עבר למסך שלי בבירור) שאלת את עצמך האם ייתכן - שחרף הכאב והסבל שאופפים את התחום הזה שבחרתי להקדיש את חיי אליו - בכל זאת טוב לי במקום שבחרתי להתייצב בו?
מלבד עצם העובדה שאני כבר 20 שנה ברמיסיה, בלי התקפים, הנה, ניסיון צנוע לתאר את מצבי הקיומי כתוצאה מהבחירה להרים את הכפפה הזו כבר ב- 1989:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=1226384


צחי כהןצחי כהן24/1/2014

צביאל, עם כל הדיבור הקטוע, שלו, בראיון והביריונות - אולי הוא פשוט משתגע?. וצביאל, אני קורא ורואה, שכל פעם כשאתה חוזר ל"חוויה" הקשה, וזה כואב. אולי כדאי לראות, כמה אתה רחוק מכך?
אולי כדאי פחות לדאוג לאחרים? נראה לי שבכל זאת, יש משפחות, שחשוב להן מאוד, מה קורה לילדיהם. אני מאוד מכבד את האמפתיה שלך, אבל המאבקים האלו, ממש קשים לך ולקורא. פשוט לוותר וקצת לשכוח את הבעיות של כולם. זה קשה אבל זה נותן את ההרגשה, שבכל זאת - יש לך הרבה ומעבר לתיאור הקשה של המערכות הללו. אני מרגיש, שאתה רחוק מיזה.

צביאל רופאצביאל רופא22/1/2014

על אנשים שקופים שאיש לא סופר ועל יעקב אדרי הזניח. אתם כנראה לא יודעים שהאמצעים של צרכני התחום, הינם מוגבלים מאוד. לצערי, אחרי יותר מ-20 שנות פעילות ברור לי שאין מספיק כוחות בשביל להילחם כנגד מאות המחדלים והעוולות ואלפי מעשי הרשע הצרוף.
אז שימו לב, והשיבו לי אם יש לכם תשובה טובה: לפני ימים אחדים מאות אנשים הפגינו נגד אדרי - הטיפוס שהגיח אלינו ממעמקי ימי הביניים, וכמובן שלא שווה כל התייחסות...
ומנגד - כמה אנשים לדעתכם כרגע רתומים ופועלים בעד כפיית פיקוח ציבורי על מוסדות ממשלתיים? כי למי שלא רוצה לדעת, במשך 65 שנה ברציפות, יום יום ושעה שעה (כן, גם כרגע ממש!) מתבצעים פשעים בחשכת המוסדות הממשלתיים והפרטיים שהמדינה אמורה להגן בכל כוחה על יושביהן הנכים וחסרי הישע.
כן, ברגע זה ממש 18:14 מתעללים בנפגעי נפש, אוטיסטים, מפגרים וכו'... ואיש לא יכול להושיע אותם. אפילו לא המשטרה !

כי ברגע שמישהו מאיתנו נכלא במוסד סגור שכזה, אז דה פקטו הוא כבר לא אזרח המדינה. אז איפה אתם - המפגינים נגד אדרי - ביחס למטרה הזו, שהיא אלף מונים יותר חשובה ממשחק הילדים ששמו "יעקב אדרי" - משחק זוטר שעניינו מתחיל ונגמר בסך הכל בתוך פרק זמן של שבועיים מתחילת הסיפור ועד לסופו והשפעתו על מצב האומללים לכל היותר מזערית.
ומה במוסדות? שם עונו ומעונים אלפים מאז קום המדינה! ושלא יהיה לכם ספק, אי אפשר לעשות הכל ביחד, חייבים לעשות סדר עדיפויות ולהתמקד בעניינים הכי אקוטיים והכי עקרונים והכי חמורים, ובייחוד ללכד את כל הכוחות כנגד מטרה אחת: אני מציע: כפיית פיקוח חיצוני על מוסדות ממשלתיים שהשגתה תשפיע בגדול על כל הפשיעה במחשכי המוסדות לדורי דורות.
צר לי, אבל למרות ההפגנה המוצלחת, פרשת אדרי לא שינתה ולא הזיזה דבר וחצי דבר ביחס הנורא של מדינת (ישראל) סדומחלם לאבודים שמהווים את החוליה החלשה שלה.

וכדי להמחיש - עד כמה המאושפזים הנכים במוסדות השונים הם דה יורה אזרחי המדינה, אבל דה-פקטו הם מפסיקים (כמעט באופן טוטאלי) להיות אזרחים. כי ידוע לכל שבעוברם את מפתן הדלת של המוסד, הם מיד נמצאים "בחושך" מבחינת הציבור וגם מבחינת שלטון החוק. הנה קטע קצר שכבר הבאתי כאן:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=2498414

ולמי שרוצה לבוא ולספר לי עד כמה יש גם הרבה אור, ולא רק חושך, בין כותלי המוסדות, אז אולי קודם יטרח ויקרא קטע קצר מאוד על אודות המאזן שבין בני אור ובני חושך במדינת סדומחלמ שלנו:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=2502463