לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
בשבחי הברברת - כמה מילים טובות על הרבה מילים ריקות

בשבחי הברברת - כמה מילים טובות על הרבה מילים ריקות

רועי סמנה | 7/1/2014 | הרשמו כמנויים

הסיטואציה מוכרת לכולנו. מטופל נכנס לחדר ומתחיל לדבר ואתה, המטפל, מקשיב. מקשיב, אבל לא שומע כלום. כלומר, אתה בהחלט שומע מילים ומשפטים, אבל שום דבר לא מתחבר. לא אליך בכל אופן. המטופל מספר (לרוב בפירוט מדוקדק) על מריבה עם בת-הזוג, למשל, ואחר-כך אולי על סרט שראה בערב הקודם ואז על זיכרון ילדות כלשהו. אתה שואל שאלות, מבקש הבהרות, משקף. רוצה לומר משהו משמעותי, מנסה לפרש, אבל נתקע בהילוך סרק. שום reverie לא עולה בך. על פניו מוגש בפניך בופה עשיר של אסוציאציות, כאלו שהיה אפשר לנעוץ בהן היטב את השיניים ולעשות איתן עבודה משמעותית, אבל הכל מרגיש תפל, דהוי, "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול". המטופל מדבר ומדבר ומדבר אבל התחושה היא שככל שהדקות נוקפות החמצן נשאב כליל מהחדר ואתם מתכווצים לתוך ואקום של מילים. Paroles, paroles, paroles...

לאקאן כינה את הפטפוט חסר המחשבה והרגש הזה, שלעיתים קרובות הוא קלישאתי ומנוכר,

'דיבור ריק' (parole vide). אבל לפני שנמשיך, מילת אזהרה: חשוב שלא נבלבל בין 'דיבור קטן' (small talk) כמו זה שאיתו לעיתים קרובות מתחילות פגישות, לבין 'דיבור ריק'. לדברי הבלשנית מיכל אפרת שניהם יכולים להיראות על פניו זהים, אך בעוד שהראשון מטרתו לחבר בין בני-אדם, האחרון משמעו ניתוק.

אז איך אפשר להסביר את אותו דיבור עתיר-שומן אך דל בערכים תזונתיים שמביאים איתם (באופן ספורדי או כרוני, לאורך פגישות שלמות או חלקי פגישות) מטופלים? ביון מדבר על 'התקפות על חיבורים', שהן למעשה מתקפות על תהליך החשיבה ע"י החלק הפסיכוטי של האישיות. אחת הדרכים להתקיף חיבורים, לדעתו, היא למלא את האנליטיקאי באינפורמציה שלמעשה לא מעוררת בו כלום, בחומרים ש"אי אפשר לחלום אותם" (כלומר לעשות איתם עבודה פסיכולוגית) בשפתו של אוגדן. רוברט לאנגס, שמושפע לא מעט מביון, מדבר גם הוא על דיבור מעין זה. הוא מבחין בין שלושה סגנונות או שדות תקשורת (B, A ו-C), כשהשדה הבלתי-תקשורתי, זה מסוג C, הוא שדה סטטי שנועד להרוס את המשמעות, את החיבור ואת התקשורת החיובית בטיפול. השדה הזה מאופיין בהיעדר "נגזרֺות ניתנות-לפירוש של פנטזיות, זיכרונות והפנמות לא-מודעות ובנוכחות של מחסומים הגנתיים מסיביים" (460 .p). הדיבור של המטופל, מתאר לאנגס, נשאר על פני השטח, האסוציאציות שלו מעוררות תחושה של שטחיות וריקנות ולא מתארגנות לכלל משמעות. למעשה, טוען לאנגס, האסוציאציות שמביא המטופל במצב כזה הן שקריות - ניסיון לחסום תכנים מנטליים משמעותיים ולגרום לעבודה הטיפולית להישאר במצב תקוע.


- פרסומת -

אני לא מפקפק בפרשנות של ביון ושל לאנגס. במצבים מסוימים דיבור ריק אכן יכול לשמש כהתקפה הגנתית (או הגנה התקפתית) שנועדה לשמור על המטופל מפני האמת המטרידה. אבל לא תמיד. נדמה לי שהמוניטין המחורבן שזכה לו הדיבור הריק הוא במידה רבה תוצאה של דמוניזציה. מעבר לכך שהזכות שלא לתקשר היא זכות בסיסית ומהותית (לפחות אם לוקחים ברצינות את ויניקוט), ניתן לשער שלעיתים דווקא החלק הבריא של המטופל הוא זה שמביא אותו ללהג בפגישה. כפי שהעצמי האמיתי נאלץ הרבה פעמים להסתתר מאחורי עצמי כוזב כדי להתגונן, ממתין לזמנים טובים יותר שאולי (ואולי לא) יגיעו, נדמה לי שגם הדיבור 'המלא', האמיתי והמחובר נאלץ במקרים מסוימים לדחות את עצמו לשעה בה יימצא עֵד מתאים שיהדהד אותו.

סביר להניח שהמטופל, בצדק או שלא בצדק, מרגיש במקרים מסוימים שהיום (או בכלל) "אין עם מי לדבר", שהמטפל טרוד בענייניו או פזור-דעת או פשוט לא מכוונן-דיו בכדי להוות מיכל ראוי*. הוא יכול כמובן לבחור לשתוק במצב כזה, במקום למלא את החדר במלל, אבל לפעמים השתיקה היא קשה מנשוא ול"בלה-בלה-בלה" יכולה להיות, לפחות, איכות מרגיעה של 'מעטפת צליל׳ כפי שאנזייה מכנה זאת.

אז אפשר להאשים (בגלוי או בסמוי) את המטופל שהוא מתחמק מהמציאות הנפשית המכאיבה, שהחלק הפסיכוטי של אישיותו שולט בעניינים, שהוא מרדד ומשטיח ומפריע לנו לעבוד. אבל אולי, לפני שאנחנו פולטים איזו אמירה מעדות ה"יאדה-יאדה-יאדה" על חוסר היכולת של המטופל להיות נוכח אתנו בחדר, כדאי להתעכב מעט ולהעביר לפני כן בדיקת נוכחות לעצמנו.

* במידה מסוימת לאנגס טוען כך בעצמו, אבל נדמה לי שהדגשים שלנו הם שונים.

לקריאה נוספת

ביון, ר.ו. (1967). התקפות על חיבורים. בתוך: במחשבה שניה (2003). תל-אביב: תולעת ספרים

Ephratt, M. (2008), The functions of silence. Journal of Pragmatics, 40, 1909-1938

Langs, R.J., Some Communicative Properties of the Bipersonal Field. In: Grotstein, J. S. (Ed.) Do I Dare Disturb the Universe? Beverly Hills, CA: Caesura Press, 1981


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, פסיכואנליזה, יחסי מטפל מטופל, העברה והעברה נגדית
גלעד כליפא
גלעד כליפא
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), מצפה רמון והסביבה
הילה שובל
הילה שובל
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
ארנון נחמיאס
ארנון נחמיאס
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה
יובל ארבל
יובל ארבל
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
הלה יהלום
הלה יהלום
פסיכיאטרית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
אדוה קידר
אדוה קידר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה18/1/2014

תודה על התגובות. כמו תמיד נהניתי מהדיאלוג ולקחתי איתי את המחשבות והצעות הקריאה שהעליתם. להתראות בפוסט הבא...

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח12/1/2014

הגנה מפני האין. אותי אינטואיטיבית זה לקח לחשוב אודות מקסמו של 'הדיבור המלא', ועל כך שגם הדיבור הריק, הקטן ואפילו הרב-משמעות יכול לעיתים להיות לא אחר מדיבור הגנתי מפני האין

מרום גוריןמרום גורין10/1/2014

אוגדן. שלום רועי,

כהרגלך בקודש המאמר מרתק ומחכים.

לעניות דעתי, העיקר חסר מהספר. תיאור השלב האוטיסטי מגעי של אוגדן כשלב ראשוני ופרימיטיבי של הנפש...

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס9/1/2014

ההיגיון הפנימי של הדיבור הריק. הי רועי. כרגיל, נעים להרהר כאן בדיאלוג עם דבריך, ונדמה שאף שכל רשימה עוסקת בנושא שונה, יש איזה חוט מקשר שעובר בין כולן והופך את אוסף החרוזים למחרוזת.

אפשר לחשוב על כמה סיבות לדיבור ריק. לפעמים, בעיקר בתחילת פגישה טיפולית, הדיבור הריק הוא אמצעי לחיפוש אחר הדיבור המשמעותי, במעין משחק חם-קר פנימי או משותף, עד לרגע שבו הדיבור נוגע פתאום במשהו משמעותי (מטופלים עם יכולת מפותחת להקשיב להיבט הגופני של החוויה הסובייקטיבית, לרוב מזהים את הרגע הזה בבירור).

דיבור ריק מהסוג האחר, שעליו הרחבת ברשימה שלך, הוא אמנם דיבור הגנתי. אני מסכימה עם קריאתך להתייחס באופן לא שיפוטי להגנתיות הזו. הדיבור הריק משקף חשש שהמפגש עם האמת הרגשית יהיה עקר, או גרוע מזה - מסוכן, ויגרום למטופל כאב בלתי נסבל. את החשש הזה מועיל לעתים לשקף למטופל, ובכל מקרה ראוי לכבד, לפגוש אותו בסקרנות, לנסות להבין את סיבותיו ולהמשיך לחפש אחר התנאים שיאפשרו למטופל להרחיב טיפין טיפין את הנכונות שלו לדיבור משמעותי (ולפעמים, כפי שכתבת יפה, התנאים האלה קשורים לאופן הנוכחות של המטפל בתוך הפגישה ולנכונות שלו עצמו למגע עם האמת הרגשית שעשויה להיחשף בשיחה משמעותית).

רות שטיין כתבה יפה* על שני עקרונות-העל בחיי הנפש והמתח המתמיד ביניהם: "העיקרון הטיפולי הגרעיני" ששואף להגן מכאב נפשי שהנפש אינה מסוגלת לעמוד בו, מול "עקרון מלאות הקיום" ששואף למגע עם האמת. אני מוצאת שהמודל שלה, על פשטותו, עוזר לי להבין טווח רחב של סיטואציות.

* שטיין ר' (1994), חידושים בתחום האפקטים: חלק ב' השלכות לתיאוריה ולפרקטיקה הפסיכואנליטית. שיחות, ט' (1).