לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"הַזִּכָּרוֹן הַמְּדֻלָּל בְּגֶשֶׁם מִתְעוֹרֵר בִּנְשִׁימַת אַחֲרוֹן הַפְּרָחִים"

"הַזִּכָּרוֹן הַמְּדֻלָּל בְּגֶשֶׁם מִתְעוֹרֵר בִּנְשִׁימַת אַחֲרוֹן הַפְּרָחִים"

גיא פרל | 21/11/2013 | הרשמו כמנויים

קריאה בשיר 'השתקפות' מתוך ספרה של עדנה לב-בּוֹר 'זכוכית' (הקיבוץ המאוחד 2011)

על פי הקריאה אותה אציע לשיר 'השתקפות', מתואר בו באופן מפליא תהליך של אינטגרציה אחרי שבר נפשי. מרתק להבחין בשלושה שלבים בתהליך, אשר בשיאו אינו מתמקד באיחוי השבר לשם העלמתו, כי אם בהפיכתו לחלק מרכזי, חי, ובלתי נפרד מן השלם.

השתקפות

דּוֹמֶה מְרַפֵּא דּוֹמֶה.
שׁוֹשָׁן צָחוֹר אֶת הַשֶּׁקֶט הַקָּפוּא,
רַקֶּפֶת אֶת הָעֲדִינוֹת הַפְּצוּעָה,
הִלַּת יָקִינְתוֹן חַכְלִילִי אֶת חַבּוּרוֹת הָאַשְׁלָיָה.
הַזִּכָּרוֹן הַמְּדֻלָּל בְּגֶשֶׁם
מִתְעוֹרֵר בִּנְשִׁימַת אַחֲרוֹן הַפְּרָחִים.
בֵּין שִׁכְחָה לְמָוֶת
קַו שֶׁבֶר חוֹצֶה אֶת הַגּוּף,
סָמִיךְ וְעָשִׁיר
כִּנְפִילַת מַיִם אֶל מַיִם.

שירים רבים בספרה של לב-בור, משוררת שהיא גם פסיכולוגית קלינית, עוסקים בשבר נפשי ודרכים שונות לאחותו או להשלים עם קיומו. בחרתי להתמקד בשיר 'השתקפות' היות והוא משקף היטב את עומק ומורכבות התמודדותה של לב-בור עם טראומה והחלמה. בשיר ארבעה משפטים. המשפט הראשון מציג את תהליך הריפוי בכללותו – " דּוֹמֶה מְרַפֵּא דּוֹמֶה.". בהמשך, על פי הקריאה שאציע, מייצג כל משפט התקדמות נוספת בתהליך.
בשלב הראשון מצמידה לב-בור שלושה דימויים יפיפיים של פרחים, לשלושה מרכיבים בפגיעה. קיימת זיקה בין איכות הפרח לבין מהות הפגיעה, והריפוי מתאפשר באמצעות 'הגדרה מחדש' (reframing) - "שׁוֹשָׁן צָחוֹר אֶת הַשֶּׁקֶט הַקָּפוּא, רַקֶּפֶת אֶת הָעֲדִינוֹת הַפְּצוּעָה, הִלַּת יָקִינְתוֹן חַכְלִילִי אֶת חַבּוּרוֹת הָאַשְׁלָיָה.". ההתבוננות המחודשת במקור הכאב, הנעשית באמצעות זיהויו במרחב חיובי, על אישי ובלתי טראומטי, מאפשרת התקרבות איליו ומגע בו – תהליך שיימשך בשלב הבא.
"הַזִּכָּרוֹן הַמְּדֻלָּל בְּגֶשֶׁם מִתְעוֹרֵר בִּנְשִׁימַת אַחֲרוֹן הַפְּרָחִים.". ההתקרבות למקור הכאב מאפשרת הזכרות - מגע ישיר עם מה שהיה עד כה בלתי נסבל עבור המודעות. במשפט שירי תמציתי ומדויק מתארת לב-בור תהליך מורכב. הזיכרון שהתעורר הנו אפשרי עתה, היות ודולל בגשם שעשוי לייצג פורקן רגשי ואף את חלוף הזמן. הפרחים, שהיוו חוליה מרככת ומקשרת אל מקור הכאב, אינם נחוצים עוד - הזיכרון התעורר אל מול מותם, המגע הישיר התאפשר, והם מסיימים את תפקידם.
"בֵּין שִׁכְחָה לְמָוֶת קַו שֶׁבֶר חוֹצֶה אֶת הַגּוּף, סָמִיךְ וְעָשִׁיר כִּנְפִילַת מַיִם אֶל מַיִם." בשלב זה מגיע התהליך לשיאו. אין צורך באיכותם של פרחים כדי לתווך אל זיכרון השבר והגשם אינו מדללו – הוא סמיך, מוחשי ונוכח במלואו. בין השכחה ההגנתית לבין המוות העתידי והבלתי נמנע, שני קצוות דומים באיכותם, מתאפשרת התעוררות מלאה של התודעה. מרתק במיוחד הדימוי החותם את השיר. שוב בא דומה אל דומה אך הפעם אין צורך בדילול, הגדרה מחודשת או מעבר למרחב בטוח, אין כל צורך בהרחקת הזיכרון או הרגש – הדברים נחווים כהווייתם ובמלוא עוצמתם - כנפילת מים אל מים.




עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיא פרלגיא פרל1/12/2013

ארלט, תודה רבה [ל"ת].

ארלט מינצרארלט מינצר30/11/2013

שיר מעניין ויפה והקריאה בו של גיא גם היא מעניינת ומרחיבת דעת. תודה [ל"ת].