על הגירה ושפה שבורה - קריאה בספר 'בארץ אחרת' (עם עובד, 2013) מאת טל ניצן.
גיא פרל | 27/10/2013 | הרשמו כמנויים
ספר הילדים החדש של טל ניצן נכתב מנקודת מבטה של ילדה העוברת עם הוריה לארץ זרה. הספר עוסק במשבר המעבר ובתהליך ההסתגלות, ולשפה יש בו תפקיד מרכזי. אבחן כיצד באמצעות אובדן השפה ורכישתה המחודשת, מתארת ניצן הן את השבר הרגשי אשר גורמת ההגירה, והן את תהליך ההסתגלות. בסקירה אכלול גם השוואה בין הספר לבין מחזור השירים מאת המחברת שעסק באותו הנושא, ואטען כי המחזור נותר בשבר, ואילו הספר, המוענק לדור הבא, ממשיך אל תיקונו.
תחושת הזרות והבידוד שחווה גיבורת הספר מתוארים בייחוד דרך המשבר השפתי שהיא עוברת, למשל – "אֲנִי חוֹשֶׁבֶת: אֵיךְ אֶפְשָׁר לְדַבֵּר אִם לֹא מַכִּירִים אַף אֶחָד? אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַכִּיר מִישֶׁהוּ אִם לֹא מְדַבְּרִים?". באופן רגיש ונוגע ללב מתוארת התכנסותה פנימה, לצורך גיבוש מחודש של הזהות האישית ובנייה מחודשת של היכולת לפגוש את העולם, למשל – "כָּל הַיּוֹם בְּבֵית הַסֵּפֶר אָמַרְתִּי רַק מִלָּה אַחַת: אֶת הַשֵּׁם שֶׁלִּי, כְּשֶׁהַמּוֹרָה שָׁאֲלָה אֵיךְ קוֹרְאִים לִי. בַּשִּׁעוּר הָאַחֲרוֹן כְּבָר הֵבַנְתִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִלִּים מֵאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹן. אֲפִלּוּ רָצִיתִי לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלָה קַלָּה אַחַת שֶׁל הַמּוֹרָה. סִדַּרְתִּי לִי בָּרֹאשׁ אֶת הַמִּשְׁפָּט, בָּדַקְתִּי אִם אֲנִי יוֹדַעַת אֶת כָּל הַמִּלִּים, הִתְאַמַּנְתִּי עֲלֵיהֶן בְּלֵב. עַד שֶׁגָּמַרְתִּי לְהָכִין אֶת הַתְּשׁוּבָה, יַלְדָּה אַחֶרֶת כְּבָר עָנְתָה וְהַמּוֹרָה הִמְשִׁיכָה לִשְׁאֵלָה אַחֶרֶת. נִדְמֶה לִי שֶׁאַף פַּעַם לֹא שָׁתַקְתִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה." רכישת השפה החדשה מייצגת בספר את תהליך ההסתגלות כולו, והוא מסתיים ברגע מתוק שבו מצליחה הילדה, לראשונה, ליצור קשר עם סביבתה החדשה כאשר היא מסוגלת להבין את שאלתה של מוכרת הגלידה ואף לענות לה – צ'וֹקוֹלָטֶה, אֲנִי אוֹמֶרֶת וּמְחַיֶּכֶת, כִּי הַמִּלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאָמַרְתִּי בַּשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה הִיא מִלָּה מְתוּקָה."
במילים אלו מסתיים הסיפור, ובכפולת הדפים הבאה והאחרונה מופיע איור בלבד, ללא טקסט לצידו. באיור נראית הילדה, לראשונה בספר, מחייכת בחברת שלושה חברים חדשים. מרתקת הבחירה לסיים ללא מילים סיפור שרכישת השפה עומדת במרכזו. ייתכן כי הדבר מרמז על כך כי תפקידה של השפה הוא לסייע לנו להסתגל אל העולם ולהכירו, ליצור קשר רגשי, ומרגע שמילאה את תפקידה היא צריכה ויכולה, לפרקים, לסגת אל ירכתי הבמה.
לשפה תפקיד מרכזי גם באיוריה הנפלאים של כנרת גילדר. מילים בשפה הזרה גודשות את שלטי הרחוב והחנויות, ומאפשרות לילד המתבונן בהם לחוות את חווייתה של הילדה המגיעה לעולם הפונה אליה, לעיתים אף מציפהּ, בשפה שהיא אינה מכירה. האיורים המורכבים עשירים גם במידע רגשי שאינו שפתי, כדוגמת פניו הזועפות כפני שד של ארגז בחשיכה שמתחת למיטה, בובת הדובי או הכלבלב המשקפת את רגשותיה של הילדה, או עץ המעניק את חיוכו לבניין שמאחוריו, וההתבוננות תוך חשיפת הצפון בהם מספקת לילדים חוויה מרתקת.
הזיקה בין גיבורת הסיפור לבין המחברת, טל ניצן, ברורה. העובדה כי "גם היא התגוררה בילדותה בארץ אחרת (וככה למדה ספרדית)" מצויינת על גבי הכריכה האחורית, ובנוסף לא ניתן להתעלם מרעמת השיער האדמוני המעטרת את ראש הדמות המאויירת. עומק הזיקה בין ניצן לבין הגיבורה-המספרת מתחוור בקריאה המשווה בין הספר לבין מחזור השירים 'באיזו ארץ' אשר בספר שיריה של ניצן 'לשכוח ראשונה' (עם עובד, 2009). מחזור זה עוסק בהגירות שחוותה ניצן בתקופת ילדותה בדרום אמריקה. חלק משירי המחזור קרובים לטקסט בסיפור הילדים, אך מעניין במיוחד להתבונן בהבדלים שבין הטקסטים: בעוד ש'בארץ אחרת' הינו סיפור אופטימי, אשר הדגש בו מושם על רכישת השפה, הסתגלות ובנייה מחדש, המחזור 'באיזו ארץ' מותיר את הקורא בחוויית המצוקה, השתיקה, ופירוק הזהות: "שׁוּב חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי לוֹקַחַת קַרְטוֹן חָלָב, וּמֵאַרְבַּעַת צְדָדָיו אֲנִי נִיבֶּטֶת בִּי, וּמִתַּחְתַּי כָּתוּב מָתַי נֶעֱלַמְתִּי, מָה לָבַשְׁתִּי, הֵיכָן נִרְאֵיתִי לָאַחֲרוֹנָה." (עמ' 67). הסיוט הפרטי קשור למציאות הברוטאלית בארץ החדשה, שבה חטיפת ילדים תמורת כופר, ופרסום תמונותיהם על קרטוני החלב, הם עניין שבשיגרה.
חלק מן הטקסטים ב 'באיזו ארץ' עברו שינוי ועידון בדרכם ל 'בארץ אחרת'. כך למשל המשפט "זֶה הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁגִּלִּיתִי עַל הָעִיר הַחֲדָשָׁה: הַבִּנְיָנִים בָּהּ צְמוּדִים זֶה לָזֶה, מִקְשָׁה אַחַת, כְּמוֹ כְּנוּפְיַת יְלָדִים שֶׁחוֹסֶמֶת אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד הַמְּנֻדֶּה עַל מִדְרָכָה" (עמ' 63), האוצר בתוכו את תחושת הנידוי והבדידות, מתעדן ל "זֶה הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁאֲנִי מְגַלָּה עַל הָעִיר הַחֲדָשָׁה: הַבִּנְיָנִים שֶׁלָּהּ אֲפֹרִים כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם וּצְמוּדִים זֶה לָזֶה, בְּלִי רֶוַח. כְּאִלּוּ אָמְרוּ לָהֶם לִסְגֹּר אֵת הָרְחוֹב טוֹב-טוֹב מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים" שממנו עולה תחושה של הגנה. ההבדלים בין הטקסטים בולטים במיוחד בהשוואה בין השורות החותמות אותם: 'בארץ אחרת' מסתיים בשבירת השתיקה, ובאמירת "צ'וקולטה" - המילה המתוקה, ואילו 'באיזו ארץ' מסתיים בתיאור שתיקה קשה ואף מסוכנת, ברגע שבו ניצן כמעט וטובעת בבריכה – "מוֹצִיאָה אֶת הָרֹאשׁ מֵהַמַּיִם וְיוֹדַעַת שֶׁעַכְשָׁו אֲנִי אֲמוּרָה לִצְעֹק "הַצִּילוּ!" לִפְנֵי שֶׁאֶשְׁקַע שׁוּב אֲבָל שָׁכַחְתִּי בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ אֲנִי וּבְאֵיזוֹ שָׂפָה צָרִיךְ לִצְעֹק."
זיקה ביוגרפית זו בין ניצן לבין גיבורת סיפורה מעוררת הרהור נוסף על אודות תפקידה של השפה בחייה של ניצן. בראיון עמה שפורסם לאחרונה התייחסה ניצן לקשר שבינה לבין גיבורת הסיפור ואמרה: "הסיפור שכתבתי הוא על פירוק ובנייה דרך השפה: באמצעות השפה הילדה בונה מחדש את עצמה ואת הקשר עם העולם" (YNET 22/10/13). תהיתי על הקשר בין תפקיד זה של השפה בחייהן של גיבורת הסיפור והסופרת בילדותה, ובין היותה של ניצן משוררת, מתרגמת ועורכת שירה. השפה הפכה למרכזית בחייה, ובאמצעותה, עדיין, נבנה הקשר אל העולם הפנימי והחיצוני. דומני כי תהליך זה של בנייה מחדש של השפה ובאמצעות השפה, בא לידי ביטוי גם בעיבודו של המחזור הקודר 'באיזו ארץ' לספר 'בארץ אחרת', מלא התקווה והנחמה שמבקשת ניצן להעניק לדור הבא.
