מוצאי יום כיפור
פרופ. עמיה ליבליך | 18/9/2010 | הרשמו כמנויים
אני נוהגת בדרכי הביתה אחרי הצום בירושלים. כבר כמעט חמש שנים אני תושבת יפו, ושמחה כל יום על מקום מגורי החדש. אבל כשמגיע יום הכיפורים אני מרגישה חייבת לעלות לירושלים. מה לעשות, חג האופניים הלאומי אינו לרוחי. ולעומת זאת, אין כמו אוירת השקט הלבן של ירושלים ביום זה לחשבון הנפש ולתפילה. השכם בבוקר יום הכיפורים בכותל - זהו אחד השיאים שאני חווה בחיי כל שנה. תקראו לזה רטריט או מדיטציה, או פשוט מחזור ותפילה - לא משנה.
ועכשו, בכביש השקט שלא כרגיל, כשאני עוד בתוך חווית ההיטהרות, הרדיו מתחיל בהעלאת זכרונות ממלחמת יום הכיפורים. אני מסרבת להחליף נושא, עדיין לא. במקום זה שמה דיסק של לאונרד כהן, ושוב ושוב אני שומעת את הפיוטים שלו, גירסתו של "ונתנה תוקף" ביניהם. אני חושבת - עכשיו איהנה מליאונרד כהן, המילים והמנגינה, ובבית אכתוב לבלוג על כל הרגשות והמעברים האלה.
הנושא המשותף להרהורי הלילה הוא מעברים או נקודות מפנה. נקודות מפנה הם גם חיבורים חדשים - כמו יום כיפור כחג יהודי עתיק, ויום הזיכרון למלחמה ההיא, שהתערבבו יחד ויצרו תוכן חדש. במקרה לגמרי, בשבוע שעבר ביליתי את המעבר עם ספרו המרגש של יורם עשת-אלקלעי, "אדם הולך הביתה" - שכבר הוזכר כאן. בספר הזה מתואר המפנה הדראמטי שחל בחייו כשנפצע בראשו במלחמת יום כיפור, לפני כמעט 40 שנה, ואז, באחת, השתנו חייו לתמיד. במאמץ הירואי הוא בונה את זהותו ואת חייו מחדש, דרך הסיפור שהוא מכונן על מה שקרה לו בפציעה ומאז. אבל הזהות החדשה כוללת את הראייה של עצמו כנכה, ועל אף השגיו המרשימים, הוא אינו האדם שהיה יכול להיות אלמלא פגע בראשו אותו פגז במלחמה. הספר הוא קריאת חובה לכל הפסיכולוגים, ובעיקר השיקומיים, שכן אין הרבה תיאורים כה מפורטים וכנים של המעבר הזה בחייו של אדם, והתמודדותו עם המפנה האכזרי שחווה - והיום אינו יודע אם היה מוותר עליו...
אבל, בקנה מידה אחר, גם עבורי הייתה מלחמת יום כיפורים נקודת מפנה חשובה, ודווקא בתחום המקצועי. הייתי מרצה די צעירה במחלקה לפסיכולוגיה של האוניברסיטה העברית, וכיון שכל הגברים גוייסו - קיבלתי מינוי זמני של ראש החוג לפסיכולוגיה. יחד עם הבשורות על תלמידים שנהרגו ונפצעו, והניסיון לשגר חומרי לימוד לתלמידינו שבמילואים אחרי שהסמסטר התחיל באיחור רב - חוויתי את חוסר האונים (האופייני כל כך לנשים בארצנו): וכי מה אוכל לתרום בצורה משמעותית למאמץ המלחמתי בחזית או בעורף? אני זוכרת שני רגעים מיוחדים: את הצפירה בשעה שתיים בצהריים, כשאני עם בתי הקטנה בבית בירושלים, ורגעים אחר כך מגיע בעלי ישראל, זכרונו לברכה, מבית הכנסת בו התפלל, מוריד את מדיו מהארון העליון, ויוצא לדרך במכונית חבריו ליחידה שאספה אותו. זהו רגע שקיים בצורה זו או אחרת בזכרונם של כל בני דורי. אולם, בזכרוני רגע נוסף, ולא פחות משמעותי: שבועיים או שלושה אחרי פרוץ המלחמה, כשמחיר האבידות מתחיל לחלחל, הלכתי לאיטי בכיכר פריס, כלומר ליד טרה-סנטה, ואמרתי לעצמי: אין שום טעם להמשיך בעבודתי כפסיכולוגית עד כה. אני אעשה את זה אחרת. מכאן ואילך אכתוב על הדברים החשובים בחיינו באמת.
כך נולד הרעיון ל"חיילי בדיל על חוף ירושלים", ספרי הראשון, המנסה לתאר את מחיר המלחמה בחיינו כאנשים ונשים החיים באופן תמידי על קו הקץ. הספר חושף רגשות וחוויות שהיו אז בבחינת טאבו, בל ייאמרו. שיש פחד, שיש רגעים של חולשה איומה ובכי גברי, שיש ספקות על החיים בארץ - מותר בכלל לדבר על כל אלה? מאז, תירפית הגשטאלט שבה התמחיתי, והכתיבה הנרטיבית (שעדיין לא ידעתי לכנותה כך), הפכו לחלק המשמעותי ביותר בעבודתי כפסיכולוגית. זהו כמובן מעבר אחר לגמרי מזה שחווה יורם, אבל גם אני אומר שאינני מתחרטת עליו.
נקודות מפנה יוצרות תמיד טלטלה עזה, ועימה - חיבורים חדשים. וכך, עוד בעניין יום הכיפורים, כשעשיתי עם יהודה יניב את הסרט "ונתנה תוקף", בו פגשתי את יאיר רוזנבלום ועקבנו אחרי יצירת המנגינה הנפלאה שלו לתפילת "ונתנה תוקף", תפרנו בסרט יחד את הקישורים בין קיבוץ ותפילה יהודית, בין זיכרון ואזכרה, בין חג ומוות, בין קהילה ומלחמה. אם תסתכלו בעיון בסרט תגלו כי טקסי יום הכיפורים ויום הזיכרון מתערבבים לגמרי, ותמונות הסתיו מצטלבות עם תמונות האביב בנופי העמק והגלבוע. לא, אלה אינן טעויות עריכה, ובוודאי לא הטעיות של הצופים - זהו המעבר, המפנה, הצירוף החדש שעולה מתוכם.
שיהיה גמר טוב לכולנו.
