ד"ר אריקה לנדאו ז"ל: על האישה הגדולה שהלכה מאיתנו השבוע / מאת ד"ר חנה דויד
עזבונות - בלוג הנצחה | 8/8/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ד"ר אריקה לנדאו היתה לא רק "אם המחוננים" בארץ, אל גם אחת מאמהותי המקצועיות. עם מותה הלכה מאתנו אשה שהטביעה את חותמה על טיפוח המחוננים בארץ, אשה שהשפיעה על חייהם של רבבות אנשים, אבל בשבילי זו היתה האשה שאת מורשתה אימצתי הן כמקצוע והן כדרך חיים.
הנה על קצה המזלג ממה שאריקה לימדה אותי - ואני משתמשת בכך עשרות שנים יום יום.
1. הגדרת המחוננות:
הורים רבים המגיעים אלי לייעוץ רוצים לדעת "האם הילד שלי מחונן", "מהי ההגדרה של מחוננות" או "האם הילדה שלי מוכשרת 'סתם' או 'ממש' מחוננת". בכל עת שאני נשאלת שאלה מסוג זה תשובתי אחת: "אני מכירה בערך 30 הגדרות ל'מחוננות'. היום, במהלך 90 הדקות של הפגישה שלנו, תשמעו לא יותר משלוש". ובכל המקרים עד עתה, גם אם השתמשתי רק בשתי הגדרות מה-30 שבאמתחתי, נזקקתי לזו של אריקה, הגדרה שתמיד ציטטתי בשמה: "הילד המחונן הוא זה שקיים אצלו פער בין היכולות הקוגניטיביות והרגשיות".
הגדרה זו מהווה בסיס לכל עבודתי, שאם צריך לסכמה במשפט אחד היא: "בניית עמוד השדרה הרגשי של הילד". לילד המחונן, על פי כל הגדרה שהיא, יש יכולות קוגניטיביות הגבוהות בהרבה מאלה שהיה צפוי שתהיינה על פי גילו הכרונולוגי. לפיכך, גם אם הוא מפותח רגשית על פי גילו, עדיין קיים פער גדול "לטובת" הגיל הקוגניטיבי, פער שהוא "לרעת" הגיל הרגשי. גם במקרים, שהם לדאבון הלב המיעוט, בהם הגיל הרגשי של ילד מחונן מקדים את זה הכרונולוגי בשיעור ניכר, הרי בגלל שהגיל הקוגניטיבי עשוי להקדים את זה הכרונולוגי במספר שנים, עדיין קיים פער "לרעת" הגיל הרגשי. כתוצאה מכך, יש לעזור לילד המחונן בסגירת הפערים שבין הגיל הרגשי לזה הקוגניטיבי, ויפה שעה אחת קודם. רק כאשר התהליך הושלם עמוד השדרה הרגשי של הילד אינו בסכנת התעקמות או אף שבירה חלילה.
2. מקומם של המקצועות ההומניים והאמנויות בחיי המחונן
אריקה ראתה בכל תחומי הידע האנושי כלים לעזור בטיפוח הילד המחונן. דמות המופת שלה היתה חניבעל; לימודיה הפורמליים, הן במסגרת התואר הראשון והן במסגרת הדוקטורט, כללו גם התמחות בתולדות האמנות. מבחינתה, לא היה תחום דעת ש"לא נחשב", וכל תחום אמנותי היה לא רק מיועד להרחבת הנפש אלא גם כלי לסייע בטיפוח הבשלות הרגשית של הילד.
בכל שנות קיומו של המכון, בד-בבד עם הנטייה החזקה עד מאוד של מערכת החינוך להתמקד בחשיבות המדעים, הקורסים שהמכון הציע לילדים בכל הגילים היו מכל תחומי הידע והאמנות. הילדים שלמדו במכון זכו לטעימות מפי מדריכים מעולים, מעודכנים בידע בתחום אותו לימדו, גם אם הקורס היה, לדוגמה, "מיתולוגיה יוונית" שלא ממש השתנתה במשך 43 שנות קיומו של המכון. זכורני, שבשנת 1991, עת החל בני השני את לימודיו במסגרת "יום העשרה" בתל אביב, נוכחנו לראות שאין במערכת שלו ולו קורס אחד באמנות. מיד רשמתי אותו למכון, לקורס "ציור ופיסול", ואת הטוטם הנפלא שהוא בנה, כאשר במהלך הבנייה הוא לומד על תולדות הטוטם בתרבויות השונות, לקחנו לכל הדירות שעברנו מאז...
המכון של אריקה היה, ועודנו, בית שני לא רק לילדים מחוננים שאין להם אלטרנטיבה אחרת לקורסים ברמה מתאימה, אלא גם מקום ל"מילוי החסרים" לילדים שמשתתפים במסגרות הקיימות למחוננים. המכון של אריקה דאג - הבה נקווה שימשיך וידאג - למילוי הצרכים הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים של כלל המחוננים.
3. מגדר: שיעור הבנות המשתתפות בפעילויות המכון
בקבלה למכון נקטה ד"ר אריקה לנדאו נקטה בסוג של אפליה מתקנת ל"טובת", בנות, כמו גם לגבי ילדים שהגיעו מסביבה שאינה מטפחת את הידע ואת ההשכלה, ילדי עולים חדשים וילדים משכונות מצוקה בערים הגדולות. היא עשתה זאת במשך עשרות שנים, וזאת מבלי להוריד את רמת הקורסים שניתנו במכון. בשיחה שקיימנו בנושא לפני כ-10 שנים היא אמרה:
"בנות, בפרט בגילים הצעירים, מקדימות את הבנים בממוצע בחודשים רבים הן ביכולותיהן הלשוניות והן באלה הקומוניקטיביות. ייתכן שילדה מסוימת מאוד רוצה להשתתף בפעילויות המכון, או שאחיה כבר משתתף וההורים רוצים שהיא לא תרגיש נחותה לידו ורושמים גם אותה. גם אם מתברר במבחנים, שלילדה חסרה נקודה או שתיים כדי לעבור את "סף המחוננות" בהתאם למבחן שעשתה – זה הרי לא ממש משנה. הנסיון מראה, שמוטיבציה, דבקות במטרה וסקרנות הם בעלי חשיבות רבה הרבה יותר מאשר מספר נקודות IQ לכאן או לכאן".
4. אריקה לנדאו, שהכירה במקומם החשוב של סבים וסבתות עבור נכדיהם המחוננים, ייסדה חוגי סבים וסבתות.
להלן דבריה:
"חוגי סבים וסבתות ניתנים על מנת לטפח את 'דבור שפת נכדיך המוכשר' - דבר שחשוב מאד בחיי הילד והסבים. על ידי שיחות על ההתפתחות השכלית והרגשית של הילד, על העידן הטכנולוגי ועל השפה המדוברת שהיא בהשפעת המחשב אנו מנסים לגשר על פער הדורות.
חוגים אלה ניתנים על מנת להדגיש את חשיבות הדוגמא וההזדהות האישית של הילד עם דמויות ההורים, ולגבי הסבים לשחרר את הרגש של אהבה ללא תנאים שהילדים זקוקים לו, וגם הדוגמא האישית איך להתבגר בצורה מעורבת ויצירתית". [מכון אריקה לנדאו, 2013).
כדי לגדול "ילד זקוק לכל הכפר", כפי שהגדירה זאת הילארי קלינטון. ילד מחונן זקוק לא רק לכל הכפר - לפעמים גם לכל העיר... אבל במיוחד הוא זקוק לכל המשפחה. יש לו שאלות רבות, יש לו צרכים רבים, ומי טוב מהסבא והסבתא לענות על שאלות, להציע פעילויות, להשתתף בחוויות, ובעיקר - להוות אוזן קשבת לשטף הרעיונות, לויכוחים על עמדות, להחלפת מקורות מידע...
כאשר אני פוגשת זוג הורים בפעם הראשונה אני תמיד שואלת על הסבים והסבות, לפעמים גם על הסבא-רבא והדודה-רבתא ש"נכנסה למשפחה" כמו היתה הסבתא של האם. ישנם מקרים שבהם אני מתעניינת, כבר בשיחת הטלפון שבה נקבע מועד הפגישה, אם יש מקום לשתף בה גם את הסבא או את הסבתא. במקרים שבהם האם חד-הורית, כאשר האב עובד בחו"ל ומגיע רק לעיתים ארצה, או כאשר הסבא מתגורר עם המשפחה - יש בהחלט מקום להכיר אותו. גם הסבא יהיה שותף מלא בתהליך שהמשפחה עוברת. זאת כדי שיוכל לעמוד לצידו של הילד, ובכוחות משותפים לגרום לו לשפר את הרגשתו, את יכולותיו החברתיות, הקוגניטיביות והרגשיות, ואת רמת שביעות הרצון שלו.
לפעמים אני מבקשת לפגוש את הסבתא או הסבא במהלך ההתערבות. זה קורה כאשר הילד בעצמו מספר לי על קשריו עם הסבתא, על מקומה בחיי היומיום שלו, על תרומתה לחינוכו ולהעשרתו. במצב בו כמעט בכל המשפחות שני ההורים עובדים, לפעמים שעות ארוכות, כאשר יש ילדים נוספים במשפחה, כאשר יש - כפי שהמצב בדרך כלל (ראו Silverman, 2009), יותר מילד מחונן אחד במשפחה - יש לנצל כל משאב אפשרי לטובת הילדים. סבא וסבתא הם משאב שלא יסולא בפז.
ולסיום - שני דברים אישיים:
1. הרצאתי בכנס הפמיניסטי הבין-דיסציפלינארי באוניברסיטת תל אביב (דויד, 1998) פתחה במשפט: "שיעור הבנים המחוננים גבוה משיעור הבנות המחוננות בכל התכניות הקיימות בהן מתקבלים רק בעלי היכולות הקוגניטיביות הגבוהות ביותר בכלל האוכלוסיה". בטרם היה סיפק בידי להשלים את המשפט קפץ עלי זעמו של הקהל: מכל עבר נשמעו צעקות, גערות ואף ביטויים בנוסח: "תתביישי לך" או "לא רוצים לשמוע". למזלי קמה אשה מבוגרת, שישבה בשורה הראשונה, פנתה לקהל הזועם שהשתתק כנראה לכבוד שיבתה, ואמרה: "קוראים לי אריקה לנדאו. כן, זה נכון מה שחנה אומרת. אני מקדישה את כל חיי לקדם ילדים מחוננים בכלל ובנות מחוננות בפרט, אבל אי אפשר לעשות זאת אם נתעלם מהעובדות". בזכות משפט זה יכולתי להמשיך בהרצאה שלי, אבל נוכחתי לדעת, שלא יהיה קל לנסות לשנות את המצב הקיים. הבנתי, שבעוד שחלק רחב מהאוכלוסיה מאמין בנחיתותן של נשים ואין לו כל אינטרס לשנות את המצב אלא להשאירו על כנו, הרי שחלק שני - שכולל בעיקר נשים דעתניות ומשכילות – אינו רוצה להאמין בכך ש"יש בעיה". וכל מי שלא מוכן להודות בקיומה של בעיה כידוע לא יצליח לפתור אותה...
אריקה לנדאו, שכל מהלך חייה, למן הצלתה המופלאה כילדה במלחמת העולם השניה, דרך השתקמותה בארץ בעודה נערה, נישואיה המאושרים - שלא עמדו בדרכה ללימודי הדוקטורט במינכן במשך שלוש שנים תמימות, לא נזקקה לשום כנס פמיניסטי. בעצם מהותה הגשימה את משאת נפשן של פמיניסטיות רבות שיכלו להיות בנותיה ואף נכדותיה: היא הטביעה את חותמה בעולם ועשתה זאת על אף קשיים אישיים ומקצועיים רבים. אבל - כאשר קיבלה הזמנה לשמוע הרצאה על בנות מחוננות בכנס פמיניסטי, לא זו בלבד שהגיעה, אלא קמה להגן על האמת. כי אמת היתה אחד הערכים שהיא גדלה עליהם, וגם גידלה עליהם למעלה מ-40,000 ילדים וילדות שחלקם הגדול הם כבר אבות ואמהות.
2. מאז שנת 1988, ובמשך כ-15 שנה חזרה אריקה ואמרה לי: "אני מחכה לך, מתי סוף סוף תעשי את הדוקטורט". זו היתה דרכה לומר לי: "גם אני התחלתי את הדוקטורט בגיל 36. אל תתני לנסיבות החיים לעצור בעדך". אבל, שלא כאריקה, לא יכולתי לעזוב את משפחתי - היו לי כבר שלושה ילדים באותה עת- ולנסוע ללמוד בגרמניה, כפי שעשתה אריקה. 10 שנים מאוחר יותר, ב-1998, עת מסרתי לדפוס את הספר שכתבתי עם רחל זורמן: "הבת מחוננת" (זורמן ודויד 2000), "שידך" לי מנהל מכון סאלד דאז, פרופ' יצחק פרידמן, את פרופ' קורט הלר מאוניברסיטת מינכן, שאתו היה בקשרים מקצועיים אינטנסיביים. הלר כבר עמד בפני פרישה מהאוניברסיטה, ולכן הציע שהמנחה העיקרי שלי יהיה פרופ' אלברט ציגלר. לא זו בלבד שלמדתי ממש באותה אוניברסיטה שבה למדה אריקה, המנחה שלי היה הראשון שסקר את המהדורה החדשה של "האומץ להיות מוכשר" שיצאה בגרמנית לפני שיצאה בכל שפה אחרת (Landau, 1999). אני זכיתי להיות הקוראת הראשונה של כתב היד של ארבעת הפרקים שאריקה הוסיפה במהדורה זו.
ואמנם, אריקה חיכתה לי. בפברואר 2003 מסרתי את עבודת הדוקטורט שלי – אמנם בפסיכולוגיה חינוכית ולא בקלינית, כפי שעשתה אריקה, אבל ממש באותה אוניברסיטה. ביולי 2003 יצאתי לגרמניה בפעם ה-14 והאחרונה – לעמוד בשלושת המבחנים שבעל פה, אחד מהם הגנה על התזה. בספטמבר 2003 התחלתי לעבוד במחקר במכון של אריקה.
תודה לך אריקה, על הכל!
יהי זכרך ברוך.
מקורות
דויד, ח. (1998). הבת המחוננת. הכנס הפמיניסטי הבין-דיסציפלינרי, אוניברסיטת תל-אביב, 26-28 באפריל.
זורמן, ר. ודויד, ח. (2000). אפשר גם אחרת: בנות ונשים – הישגים ואתגרים. ירושלים: מכון סאלד ומשרד החינוך.
מכון אריקה לנדאו (2013). נדלה ב-7 באוגוסט 2013 מהאתר: http://ypipce.org.il/?p=462
Clinton, H.R. (1996). It takes a village to raise a child. New York: Simon & Schuster.
Landau, E. (1999). Mut zur Begabung. München: Reinhardt.
[בעברית: לנדאו, א. (2002). האומץ להיות מוכשר (מהדורה שניה). תל אביב: דביר]
Silverman, L.K. (2009). What We Have Learned About Gifted Children. 30th Anniversary 1979 – 2009. Gifted Development Center. Retrieved on 7 August 2013 from: http://www.gifteddevelo.../learned.htm
