מקורות

המונחים אמהות ואמהיות אינם זהים.. כבר בשנת 1945 הבחינה הפסיכואנליטיקאית הלנה דויטש בין אמהות (motherhood), ובין אמהיות (motherliness), ובכך, במובנים רבים, הקדימה את זמנה. האמהות מתארת את היות האשה אם, את היחס בינה לבין ילדיה מבחינה פיזיולוגית, סוציולוגית ורגשית; ואילו האמהיות היא תכונה המבטאת עמדה רגשית כלפי הזולת וכלפי עצמנו, ללא קשר הכרחי לאמהות ביולוגית. עמדה אמהית יכולה להימצא גם אצל גברים ואצל נשים שלא ילדו. באמהות יש צדדים אפלים וטמונות בה סכנות; האמהיות מבטאת נתינה המותאמת לצרכיו של הזולת. האמהיות היא בעיניי נושא בעל חשיבות מכרעת לא רק ביחסים בין הורים לילדים, אלא ביחסים הבין-אישיים בכלל ובאזורנו בפרט.

 

מתוך: זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני. עורך ראשי: ירמיהו יובל. ירושלים: כתר, 2006 מתוך אתר e-mago

 

חלק 5: מושג האינסוף אצל ביון ובבודהיזם פרק מהספר "פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת" מאת אסתר פלד (הוצאת רסלינג, 2005) מתוך אתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה

 

רגשות רעים (Bad Feelings) הם רגשות מכאיבים. רגשות רעים אינם רגשות שרע להרגיש אותם, או שיש בהם רוע. אין הכוונה לשיפוט מוסרי של רע לעומת טוב. הביטויים "רע לי", או "הוא מרגיש רע" יכולים להסביר את המובן בו מתמקד הספר. רגש רע הוא רגש כואב, לא נעים, מעורר חרדה או בושה או אשמה או מעורר רגש רע אחר. הספר עוסק בהגנה מפני רגשות הרעים, כמו גם ברגשות עצמם.

 

ספר זה מתאר את השינוי המרתק שעברה הפסיכואנליזה האמריקאית מפרויד ועד היום: מעבר מהעידן הפוזיטיביסטי מדעי לעידן הפוסטמודרני העכשווי. הטענה המרכזית שאציג כאן היא שהשינויים בהשקפות העולם של אנליטיקנים, כלומר בפילוסופיה בה האמינו, היו גורם מכריע בהתהוותן של תיאוריות פסיכואנליטיות חדשות.

 

חידת הילדות חושף בפנינו את מבוכי ההתפתחות הרגשית, את חוויות הילדות המוקדמת ואת 'אוצרות הנפש' הטמונים בנו. הספר פותח צוהר לעצמנו פנימה, לתפישתנו הסובייקטיבית את המציאות ולמחוללי סערות רגשיות בנו כמו: קנאה, פרידה וחשש מהזר. הספר מאפשר לנו כבוגרים, כהורים וכאנשי מקצוע, נגישות טובה יותר לחידת הילדות החבויה בנו ובשותפינו לדרך - ילדים, בני זוג ומטופלים. התובנות החדשות עשויות לשפר את יכולתנו להשפיע על התפתחות הייחודיות, על הכישורים לאהוב, ליהנות ולגעת באושר, להיות יצירתיים ולחוות את הזוגיות כמעשה אמנות ביחד ובנפרד.

 

נושאי הסוד - משתיקה לעדות, מממשי לפנטזמה: כשעוברים מתחום ההיסטוריה אל הקליניקה או אל הפסיכואנליזה, אנו מוצאים, בעקבות פרויד, עדות לא-מודעת. עדות הנמסרת יותר מתוך מה שלא נאמר מאשר מתוך מה שנאמר. אין צורך להכיר ב'אמת' על מנת להעיד עליה באופן אפקטיבי. הדיבור, ככזה, הוא עדותי בלי להתכוון, והסובייקט המדבר תמיד מעיד על אמת שבו-בזמן ממשיכה לחמוק ממנו. הסובייקט חומק בסופו של דבר, כמו הקרוב הכי-אינטימי המתרחק בחלום . ברצוני לשתף אתכם בקטעים ממסע. מסע העובר במספר שבילים מצטלבים. אפתח בדברים שאמר קלוד לנצמן בראיון שנערך עמו לקראת צאת סרטו שואה: קשה מאד לעמוד מול השואה, זה כמו שמש שחורה. אתה תמיד צריך להיאבק נגד עצמך על מנת להמשיך. זה מה שקרה בזמן תהליך עשיית הסרט. הייתי צריך להאבק נגד הנטייה שלי, שאינה ניתנת להדחקה, לשכוח את מה שעשיתי. עבודתי על השואה היא מחקר פסיכואנליטי כמו גם מסע אישי. המאבק שלנצמן דיבר עליו הוא גם מאבקי שלי....

 

"...המחצית השנייה של החיים היא שלב התפתחותי העומד בפני עצמו. המודעות לאפשרות זאת מביאה לצמיחה ולגדילה, ולכן התפיסה שלי לגבי תקופה זו של החיים היא כל-כך אופטימית."

 

"מהו "העצמי האמיתי", הנחבא מאחורי העצמי ההרגלי שלנו? התיאוריה הפסיכואנליטית מתייחסת לסוגיה זו בדרכים רבות, המדגישות את ריבוי פניה של העצמיוּת – את הזהויות השונות, ולעתים אף מנוגדות, המשתקפות בהתנהגותו של אדם ובחוויותיו. לצד דיון בכמה מן התפיסות הרווחות בפסיכואנליזה העכשווית מבקשים המאמרים שכונסו בספר זה להציע ולבחון רעיונות חדשים, בהשראת תורות המדיטציה של היוגה והבודהיזם. העצמי של היוגה הוא "ישות רוחנית אשר במקורה היא נטולת כל עצמיות [...] הלא-עצמי המושלם, מראה טהורה". אך נדמה כי במצב המדיטטיבי, היוצר מרחב ריק או "נקודת אפס" תודעתית, יכול העצמי לבחור את עצמו, ליצור את זהותו או לגלות את טבעו הסמוי או המודחק, מתוך חירות מקסימלית. מבחינה זו ניתן להציג דווקא את העצמי המדיטטיבי, אשר תובע "ביטול עצמי", כמקומו של העצמי האמיתי ביותר."

 

הספר בוחן את גילומו של השיגעון בספרות העברית החדשה בראי השקפות היסטוריות ומודרניות. הדוגמאות הרבות של התייחסות לשיגעון ממוינות באופן שיטתי וברור, לפי מודלים שונים של סיווג, תיאור, הסבר, טיפול והתייחסות ערכית בתחומי הדת, הרפואה, הפסיכיאטריה, הפסיכואנליזה, והפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית.

 

סיפורה של ברתה פפנהיים, המטופלת הידועה של ד"ר ברויאר המכונה בשם 'אנה או', שהמציאה את המושג 'ריפוי בדיבור', הצית את דמיונו של פרויד, והוביל אותו לטיפול בחולות היסטריה וליצירת הפסיכואנליזה. תיאור-המקרה של 'אנה או', מתוך הספר 'מחקרים בהיסטריה' מאת זיגמונד פרויד ויוזף ברויאר, יופיע בקרוב לראשונה בעברית, בתרגומה של מרים קראוס ובעריכת דרור גרין, ב'ספרים, הוצאה לאור'. 'פסיכולוגיה עברית' מציגה כאן לראשונה בעברית את תיאור-המקרה הידוע ביותר בתולדות הטיפול הנפשי.

 

בספרו ''טוטם וטאבו'' ניסה פרויד לקבוע מהו הרגע שבו זינק האדם-הפרא אל התרבות, ובמאמרו הנודע ''תרבות בלא נחת'' צידד בביצור תרבות ''הנאורות'' האירופית אף שטען כי לעולם יתקשה האדם למצוא אושר בתרבות זו שיצר לעצמו.