אמבטיון
שמואל ברנשטיין | 9/8/2012 | הרשמו כמנויים
במסגרת חופשה בספרד, שהינו לילה אחד במלון במתחם המנזר מונטסראט הסמוך לברצלונה. מלון חביב מאד המנוהל על ידי איש דת והיחידי המצוי במתחם עצמו. על הקיר ממול המיטה היתה תלויה רפרודוקציה גדולה בשם "לפני האמבט" של הצייר הקטלוני רמון קאסס (למעוניינים לצפות בה אפשר לחפש לפי "Ramon Casas "antes del bano" ), את התמונה הזו ורבות אחרות שלו ראינו אח"כ במוזיאון המקומי, שמוצגות בו אגב לא מעט שכיות חמדה. להפתעתנו הנעימה מדובר בציור של אשה צעירה העומדת בחדר האמבטיה בכתונת לילה, שדה האחד חשוף ועל פניה נסוכה הבעה חושנית מתפנקת. הפתעה, משום שזהו מתחם דתי-קתולי חשוב, הסוחף אליו מאמינים רבים מכל קצוות ספרד וארצות אחרות. הפתעתנו הנעימה גברה כאשר גילינו שתמונה זו בדיוק היא תמונת הפוסטר של המוזיאון והוצגה בכמה מקומות מרכזיים במתחם. אי-אפשר היה להמנע מלחשוב אם תמונה כזו היתה מתקבלת במתחם דתי יהודי-ישראלי. ברי לנו שאין זה אפשרי מלכתחילה בשל איסור מעשה פסל ומסכה, אבל נראה שגם במקום ציבורי ישראלי רגיל, כמו חוצות העיר ירושלים, היתה תמונה זו זוכה לתגובות מחאה ואף לפעולות ונדליסטיות, מצד קבוצות דתיות קיצוניות. חשבתי לעצמי: האם הנצרות הקתולית היא סובלנית ומתונה יותר מן היהדות? ונראה שקשה מאד לבסס טענה כזו. מה אם כן מאפשר סובלנות כזו לתוצר אמנותי במקום דתי קתולי ולא מאפשר אצלנו, תהינו. אמנם הנצרות היטיבה לשלב בתוכה ערכי אמנות ואסתטיקה ואילו היהדות סילקה אותם כניקלים, אך יש להדגיש כי מדובר בתמונה שנימה אירוטית נסוכה בה ואיננה עוסקת בסצינה מן הביבליה, ומנגד הרי ישנה טענה מצד הוגים יהודיים, שהיהדות אוהדת וסובלנית כלפי מין ומיניות יותר מן הנצרות, והנה כאן אנו נתקלים בתופעה אחרת הדורשת הסבר.
ערכים, סדרי עדיפות וסובלנות, נקבעים כידוע בתהליך דינמי סמוי, בתוך קולקטיב חי של אנשים. הקולקטיב החברתי בתוכו נתון מתחם ציבורי ישראלי וגם המתחם הקתולי הנ"ל, הוא בעל איפיונים דומים: בשני המקרים מדובר באזרחיה של מדינה דמוקרטית, חילונית, בהם גם סקטורים רחבים של אוכלוסיה דתית. מה אם כן, גורם למקום האחד להיות כה סובלני ליצירת אמנות עם קונוטציה אירוטית ולמקום שני להיות כה חסר סובלנות כלפיה? אין מנוס מלהניח שלא מדובר בערכים הדתיים של הסקטור הדתי בלבד. אלו הרי דומים בשני המקרים. אם כן, נראה שבשני המקרים מדובר בהתייחסות הדתית של הסקטורים החילוניים-לכאורה, שהם ממילא הרוב בשני המקומות השונים הללו. המסקנה היא איפוא, שחוסר הסובלנות לתכנים אירוטיים באמנות, היא נחלתו של הקולקטיב הישראלי, על אף היותו חילוני במוצהר וחרף המתירנות והפתיחות הרבה לאמנות, גם לזו הפרובוקטיבית והבוטה ביותר, בסקטורים חילוניים וגם בסקטורים דתיים אחדים. שם, באירופה, מכירים הסקטורים הדתיים, באי-יכולתם לכפות את הצטנעותם המינית על הכלל ואילו כאן, בישראל, קיימת הזדהות בלתי-מודעת, של חילונים רבים, ושל דתיים מתונים, עם ערכי ההכחשה וההצטנעות של הסקטורים הדתיים המחמירים, הזדהות המגבה את החירות שלוקחים לעצמם גורמים קיצוניים בנסיון להשליט את טעמם וערכיהם על הכלל. כך למשל, יכולים סקטורים דתיים-חרדיים ללחוץ על גורמי פרסום מן העולם החילוני ולשכנעם שלא לתלות בציבור תכנים ויזואליים המוכרזים על ידיהם כבלתי-ראויים, והיחס לכך בציבור אינו כאל מעשה סחיטה בלתי-רציונלי ולא-מקובל, אלא כאל לחץ מסחרי הוגן ותו לא.
האם הצל הרליגיוזי שלנו, הישראלים, גדול יותר? האם אנחנו בעלי דיספוזיציה קנאית יותר? האם יש לכך ביטויים נוספים? האם האיסור מדאורייתא, על עשיית פסל ומסכה ו/או גם ציוויים אחרים, פועלים בנו כקומפלקס חברתי? אני תוהה ומזמין אתכם להגיב.
