הרקוויאם של וורדי והשואה

רות נצר | 25/4/2019 | הרשמו כמנויים

לאחרונה שמעתי שוב את הרקוויאם של וורדי, היצירה הדתית הענקית הדרמטית האהובה עלי ביותר. יצירה נשגבת שמעפילה, ומעפילה את השומע, אל המקומות העוצמתיים הגבוהים ביותר של הנשמה על סף החיים והמוות.

והפעם, לפני התחלת המופע שמעתי הרצאה של המנצח, עמוס טלמון, על היצירה. טלמון סיפר שאסירים יהודים במחנה הריכוז טרזין, בצ'כיה, ביצעו שם 16 פעמים את היצירה של ורדי תחת שרביטו של אחד מהם - המנצח היהודי רפאל שכטר. רובם של המשתתפים נרצחו אחר כך באושוויץ.

תוך כדי האזנה והתבוננות בנגנים ובמקהלה אני מבחינה שהמתופף שיושב בצד הבמה, איש מבוגר, עם זקן לבן גדול, משקפים עגולות, חולצה שחורה וכיפה שחורה גדולה על ראשו. בין קטעי התיפוף שלו הוא יושב כפוף מעל התווים והוא דומה בעיני לתלמיד ישיבה, למתמיד השונה את תלמודו.

כנגד ארבעת הסולנים של הרקוויאם שהם ייבוא (נוצרי) מאירופה, וכנגד אופיה הנוצרי של היצירה כולה הפונה אל ישו בבקשת רחמים ביום הדין, יושב לו המתופף היהודי בפינה ומשמיע את התיפוף ההכרחי ליצירה הזו.

והמקהלה שרה: "מנוחת עולם תן להם אל / ואור נצח האר להם"

"כתב אישום יוגש / הפנקס פתוח והיד רושמת / עולם עומד לדין"

" קדוש, קדוש, קדוש / אדוני אלוהי צבאות"

הכל היה הזוי בעיני, הקריאה מהתפילה היהודית - "קדוש, קדוש, קדוש, אדוני צבאות", דיוקן פניו של ורדי שאפו המעוקל וזקנו הלבן משווים לו פני יהודי, הפקת הרקוויאם הנוצרי על ידי יהודים במחנה ריכוז בטרם ילכו אל מותם, רקוויאם נשגב שאולי איפשר להם לשמר בם את נצח הנשמה היתירה נוכח אימי השואה, והמתופף היהודי הזה שנראה לי כנציג היהודי המשמר את רוח היהדות לדורותיו, והמוסיקה האדירה שמעבר לכל גזע ודת, שמעבר לטקסט עצמו, נשמעת לי קוראת לאלוהים הנורא בתוכחה, בצעקה, בהכרת כוח הגורל הגדול מאתנו.

נשימתי נעתקת ודמעות מציפות את עיני .