פסיכולוגיה עברית

×Depose
Depose ©
זכור אותי

אינסופיות ותקווה

נעמה בר-שדה

הלפיתה שבפרוורסיה (1)

נעמה בר-שדה | 9/2/2019 | הרשמו כמנויים

 

המפגש עם הפרוורסיה קשה בכל ממד והיבט. כשעוסקים בפרוורטים אשר פוגעים בזולת, יש מקום לשאול האם נבחר לראות בהם מפלצות-אדם חסרות מרפא, שעל כל חברה מתוקנת להקיא אותם מתוכה; שמא נעדיף לראות בהם דמויות טרגיות-לפותות,  אשר בולעות את מושא הפרוורסיה למעגל הפרוורטי הכולא, והופכות אותו לקורבנן.

הקליניקה מצביעה, כי האחוזים בפרוורסיה מנסים להיאבק בה במהלך חייהם באופנים שונים. לעיתים קרובות המאבק שלהם מוכח כבלתי יעיל, כיוון שלפרוורסיה איכות של דחף משחזר שקשה לכבוש אותו. הזכרתי דינמיקה זו קצרות בפוסט, שעסק ב'עריצותה הבולענית' של הטראומה. הפעם, ארחיב את הדיבור במחוללי הטראומה. הרומן 'לוֹלִיטָה' שכתב נבּוֹקוֹב (2) יסייע בידי כדי להמחיש את דברי. בחרתי ב'לוליטה', כיוון שאני רואה בו, מעבר להיותו טקסט ספרותי מן המעלה הראשונה, מסמך אוטנטי, חי ומדויק במידה רבה, המעיד על הדינאמיקה של המעשה הפרוורטי-פדופילי ועל מבנה האישיות של הפדופיל.

הפרוורט חש, כי לאורך שנות חייו הוא עושה מאמצים כבירים כדי לתעל את הדחף שלו לערוצים לגיטימיים, אולם הצלחת מאמציו שולית. הוא במצוקה תמידית, בחסך קבוע, לעולם אינו מסופק דיו. ניסיונות כושלים אלו נותנים לו תחושה, שמדובר בדחף שאינו בר-כיבוש. הוא נמצא במסע נכפה-כופה תמידי אחר מקורות לסיפוק הדחף, מאחוריו מסתתרת לעיתים משאלה לתיקון חוויה טראומטית סימבולית או ממשית ..."והילדה הקטנה ההיא, באברי חופים שלה ולשונה הלוהטת, רדפה אותי מאז-עד שלבסוף, כעבור עשרים וארבע שנים, התרתי את כישופה על ידי גילגולה באחרת" (עמ' 19). הפעלתנות הפרוורטית האינטנסיבית משתקפת ב'לוֹלִיטָה' גם בדחיסות של ההתרחשויות והאירועים.

הוּמבּרט הפדופיל (3), מתאר את הדחף שלו כ"שמורת ילוסטון הקודרת, המלאה מעיינות-חמים הנראים כמו צבועים, וגייזרים-יַנוּקוֹת, ובוץ מבעבע בכל צבעי הקשת" (עמ' 161). בתיאור הוא מקפיד להדגיש את האלמנטים הרב גוניים של הדחף יחד עם היותם לוהטים, לא צפויים ובלתי נשלטים. כך משכנע את הקורא, שלא ניתן לבוא אליו בטענות או בהאשמות.

כשם שהתלוי או המכור מנסה למרוד, לסלק, לבעוט, להתחכם ולנצח את גורם התלות שלו, הוּמבּרט מנסה לברוח מכמיהתו לילדות באמצעות ניסיון המרה סובלימטיבי ולהינשא לאישה-ילדה. הוא מספר על אשתו הראשונה, ולריה "מה שבאמת משך אותי אל ולריה היה החיקוי של ילדה-קטנה שסיגלה לה...זה היה פשוט הסגנון שלה-ואני בטפשותי האמנתי" (עמ' 29). "נתתי לה ללבוש- לא מעט להפתעתה- כתונת לילה פשוטה של ילדה, שאותה סילקתי פעם...[מ]בית-יתומות" (עמ' 30). הוא קיווה, שאם יבחר באשה-ילדה, המשדרת חוסר אונים יקבל מענה לדחפיו הפרוורטים. אולם, הוא מסביר לנו בגוף שלישי מנוכר ועם נימה של מיאוס, כי "לא עבר זמן רב, ובמקום ילדת-בִּיבִים קטנה וחיוורת נמצא הוּמבּרט מטופל ביצור מגודל (4), נפוח, קצר-רגליים, גדל-דדיים, וחסר-דעה כמעט לחלוטין: פרת בשן אמיתית" (עמ' 30). בועת האשליה התפוצצה והאשה-ילדה הפכה לאשה. הוּמבּרט הפדופיל, שתר אחר תיקון החוויה הקדומה, חש איום מאיבריהן הגדולים של הנשים וסלד מהן.

בהמשך, כשגילה שאשתו בגדה בו, הסתבר כי חוסר האונים של ילדות מושך אותו גם כהבטחה מפני נטישה או דחייה מפתיעות כמו אלו שחווה בילדותו "שנים רבות של יסורי-סתר לימדו אותי ריסון עצמי על-אנושי...חרון נורא גאה בי וחנק את גרוני...מפני שבענייני זיווּג חוקי או בלתי-חוקי, אני הייתי אמוּר להיות המחליט היחידי, והנה כאן היתה ולריה זאת, בדיחה של אשה, מארגנת לי בחוצפה גמורה את גורלי והרגלַי" (עמ' 31-32). חוויית חוסר השליטה מאיימת עליו ומעוררת בו זעם, דוחפת אותו לחפש שליטה על חייו, גם אם במחיר שליטה פרוורטית על חסרי-ישע.

מאמצי הפרוורט לרסן את הפרוורסיה נדונים לעיתים לכישלון, כיוון שברבים מן המקרים הם מוּנְחים על ידי הפרוורסיה עצמה. השלכת מאוויים על בת זוג בוגרת שתראה ותתנהג כילדה, מבלי שתהיה שותפת-סוד למשאלה, תיחשף במוקדם או במאוחר. בת הזוג, שאינה נוהגת על פי הפנטזיה העלומה, וגופה המשתנה במהלך השנים הופכת לבלתי רלוונטית לפדופיל, בדומה לילדה שגדלה ומתפתחת והופכת  לאשה.                                                                                                 

ב'סצנת הספה' מומחש טבעה הכופה של הפרוורסיה. הקורא מתרשם תחילה כי לוֹלִיטָה, אשר מרשה לעצמה להתרפק בחיקו של אביה המגדל, מתנהגת כילדה תקינה. אולם,  הוּמבּרט הוּמבּרט (5) חלוק בתוכו וחווה את הסיטואציה משתי עמדות. הקול הפרוורטי רואה 'בת בלי בושת' מניפולטיבית, שמטפסת עליו בתואנה, שהיא זקוקה לשבועון ולעיסוי בחבּוּרה מיום אתמול, ובפועל מאפשרת לו לגעת באזור חלציה. קול זה רואה בה פתיינית משתפת פעולה שמשתוקקת למגע מיני אתו, ומאפשרת לו, בסופו של עניין, לאונן במחיצתה על הספה.  הקול השני מודע לנאיביות ולחוסר-שיתוף-הפעולה המודע של הילדה, רואה בה 'נאווה' שעונה לטלפון בטבעיות בעיצומה של ההתרחשות המינית, כאות לכך שהיא לא 'בתוך הדבר', עיניה חולפות על פניו ב'אגביות' ולא בהתרגשות המצופה ממי שמעורבת באקט מיני לראשונה בחייה, שכן באמת לא 'הרגישה בכלום'. אולם כוחה הכופה של הפרווסיה, הביא אותו לכפות עצמו על הילדה-אובייקט, לעשות בה מעשה מגונה ובכך להתעלם מן הקול השני שהזהיר אותו: 'היא אינה משתפת פעולה, ואין לה עניין באינטראקציה מינית אתך. היא ילדה ורואה בך דמות אב'..."ברגע הבא, כביכול בניסיון להחזיר לעצמה את השבועון, כבר היתה מטפסת עלי בכל גופה. תפסתי אותה בפרק ידה...היא נחלצה ממני בפיתול-מותניים, נרתעה, והשתרעה לאחוריה בפינה הימנית של הספה. ואז, בפשטות גמורה, פשטה אותה בת-בלי-בושת קטנה את רגליה והטילה אותן בחיקי. באותה שעה כבר הייתי במצב של התרגשות שגבלה בטירוף; אבל היתה לי גם הערמומיות של המטורפים... ביצעתי שורה של תנועות חשאיות, שבאמצעותן עלה בידי לכוון את מיתרי תאוותי המוסווית אל אבריה הברים. לא היה זה דבר של מה-בכך להסיח את דעתה של הבתולה הנאווה מן הכִּוְונוּנִים האפלוליים שהיה עלי לבצע לשם הצלחת התחבולה...נכנסתי אל מישור של הוויה שבו שום דבר לא נחשב עוד, מלבד עירוי-השמחה שתסס בתוך גופי...כַפי זחלה בהתפנקות במעלה רגלה הזהובה, עד לגבול חוסר-ההגינות...קפצה על רגליה...בכדי לענות לטלפון...עיניה חולפות על פני גופי באותה אגביות גמורה שבה חלפו על פני הרהיטים...השבח לאל עליון, היא לא הרגישה בכלום!" (עמ' 62-65).

היבט כופה נוסף בולט בזמנים של כעס, תסכול, או תחושות של חסרים נקודתיים כלשהם. אז עולה בפרוורט הדחף המיני ביתר שאת והוא מנסה לקנות רוגע בדרך היחידה שהוא מכיר. כך, למשל, במהלך מסע הנקמה נגד בעלה של לוֹלִיטָה, המוגדרת על ידי הוּמבּרט כאהובתו היחידה והנצחית, כשהוא כבר מתאר עצמו כ"גבר זקן וחולה שהגיע לסוף מסעו" (עמ' 275), מתעורר בו הדחף המיני כלפי ילדות באשר הן "ובדרך אגב, סתם בשביל הכֵּף, היתה הבהמה הקדמונית שבי תרה ומחפשת מסביב, אולי תימצא איזו ילדה דקת-כסות לאמצה לרגע אל גופי בגמר ההרג, כשהכל יהיה כבר היינו-הך, כשהכל יהיה הפקר" (עמ' 275).

תיארתי עד כה את מאבקו של הפרוורט בפרוורסיה. אולם,  בשלב מסוים בחייו, או תקופות בחייו, הוא נואש ומוותר על המאבק. או אז, הוא מתמכר אליה, מספר לעצמו שהוא 'מכור', שאיננו מסוגל לשלוט בדחפיו, שהוא 'חולה', ש'רק עוד כמה פעמים ויפסיק', ש'איננו פוגע', ש'הן/הם רוצות/רוצים בדיוק כמוהו', ש... זהו גורלו.

נאבוקוב  עוסק בגורל ש"מחבל תחבולות" (עמ' 54) ומשפיע על מהלך חייו של הוּמבּרט. הגורל  מאפשר לו להסיר אחריות, משרת את קול האיד והפרוורסיה. הגורל כה דומיננטי בחווייתו של הוּמבּרט, עד שהוא לובש ישות מוחשית בשם אוֹבְּרִי גוֹרָלְסְקִי McFate, המכהנת כדמות השטן שלו. כל התגרות בגורל תגרור אחריה בחוויתו סיכון של הפסד מימוש ההנאה הפרוורטית "אם אחבל בגורל בכל דרך שהיא ואנסה להפוך את מתנתו הפלאית למשהו הנתפס בשכל, תיחטף המתנה  הזאת ממני" (עמ' 177)."ארבעים לילות עם ילדה ענוגה, ישֵנה לצד צלעותַי הפועמות; האם הייתי מסוגל לגזול מעצמי לילה אחד כזה על מנת לישון? בשום אופן לא: כל אחד ואחד מן השזיפים הזעירים האלה...תנו לי להיות רגשני ותפל לוּ אך הפעם!" (עמ' 112).

הקוראים והמטפלים בפרוורטים מוזהרים על ידי מחבר הרומן הייחודי והאוטנטי, לבל ילכו שולל אחר המסכה החיצונית  המתעתעת של הפדופיל. הפרוורסיה מוצגת כסרטן ממאיר, עיקש, שקשה מאוד למיגור.

יש רגעים שהפרוורט מסוגל להודות בפני עצמו, כי הפרוורסיה היא חלק בלתי נפרד ממנו "אהיה בן-בליעל אם אומר, והקורא יהיה טיפש אם יאמין, שהלם היעלמותה של לוליטה ריפא אותי מן האהבה לילדות צעירות. טבעי הארור לא יכול להשתנות, אפילו נשתנתה אהבתי אליה. בניגוד לרצוני עוד היתה עיני הזועפת והחשאית בולשת לאורך חופים ומגרשי-טניס. תרה אחר הֶבְזֵק זרועות זהובות-פלומה של נימפית...אותן שנתיים של השֹבּעת-יֵצר תפלצתית הקנו לי, להוותי, הרגלים מסויימים של חשקנות: חששתי שמא...אני עלול חלילה לצלול לתוך...טירוף פתאומי אם יזדמן לי פיתוי מקרי באחת הסימטאות...הבדידות איימה להשחית את מידותי"...(עמ' 263-264). לפעמים הוא מזהה את שרשי הפרוורסיה, הדינאמיקה הנפשית העומדת מאחוריה ואת התהליך האקטואלי הקרוי "מעגל הפגיעה". מודעות זו מאפשרת לו לבלום את מימוש הפנטזיות הפרוורטיות, אם הוא במקום שרוצה ומוכן להילחם בפרוורסיה.

נבּוֹקוֹב מבקש לשפוך תקווה למקום בנפש אליו יכול להגיע פדופיל. לקראת סיום הספר, המתאר את המסע הפנימי שלו, הוא כותב "שום דבר לא יכול למחוק מליבה של לוליטה שלי את סֵבל התאווה המתועבת שסבלה מידי...החלטתי להתעלם מן העובדה המנקרת-עיניים שלגבי לוליטה לא הייתי בן-זוג, גיבור-זוֹהַר, חבר, או אפילו בן-אדם, אלא רק זוג עיניים ורגל של שריר נבלע...[קלטתי] הבעה של חוסר-ישע כה מוחלט שכבר גלש כמעט לכדי ריקנות שאננה...חיים היינו, היא ואני במין עולם של רוע מוחלט...הייתי מפלצת עם חמש-רגליים, אבל אהבתיך. הייתי נבזה, וברוטאלי, ומשוקץ...והיו פעמים שידעתי מה את מרגישה, והידיעה היתה עינוי, קטנה שלי...עשיתי לי תמיד למנהג ולשיטה להתעלם מהלכי-רוחה של לוליטה ולנחם במקום זאת את האני הבזוי שלי"...(עמ' 289-293). הוּמבּרט מסיים את ספורו מתוך הכרה, שאסור היה לו לממש את הפנטזיה שלו כלפי לוליטה וכי "האַלמָוֶות היחיד שבו מותר לנו להיות בכפיפה אחת, לוליטה שלי" (עמ' 315). כך ביצירה הספרותית שכתב. במציאות, זהו מקום, שכדי להגיע אליו, הפדופיל נזקק למוטיבציה כנה לפנות לְטיפול ולשהות בתהליך טיפולי ארוך ועמוק. הפרוורסיה עיקשת ומעוותת, ושורשיה מוקדמים. היא נותנת כביכול מענה מפצה ומידי לחסרים וחסכים ראשוניים, מספקת פנטזיות השלמה, ובהיותה קשורה לדחפים ראשיתיים, שאינם הדדיים, היא בדרך זו או אחרת גם כופה.  יש קושי עצום לוותר על האשליה, ההנאה, ההרגעה וההקלה המידית, גם אם זמנית, שמימוש הפרוורסיה מספק. שוב ושוב ושוב...

 

 

 

 

  1. מתוך: בר-שדה נ., תמים כמו שרק סוטה מסוגל להיות. נפשו של פדופיל (לקראת פרסום).
  2. נבוקוב ו., (1955). לוליטה. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2010.
  3. הגיבור שמספר את הסיפור, הסובל מפדופיליה.
  4. ההדגשות במובאות הן שלי-נ.ב.ש
  5. נבוקוב נותן לגיבור הספר שלושה כינויים: הומברט, הומברט הומברט, ה.ה. שני האחרונים אקוללים, ובכך יש המחשה של הקולות המפוצלים בתוכו.

 

 


עוד בבלוג של נעמה בר-שדה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.