פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
זה לא כל כך פשוט להיות כאן מועמדת

זה לא כל כך פשוט להיות כאן מועמדת

אביגיל לב | 25/7/2011 | הרשמו כמנויים

איך סבא רבא שלי היה אומר? תתחילי מהסוף. אוקיי, אז אתחיל מהסוף:

התקבלתי.

אחרי שנתיים של ניסיונות קבלה קדחניים - התקבלתי. סוף, סוף.

(אנחת רווחה...)

אז למי מכם שעקב אחרי ומתעניין - התקבלתי לקלינית, ואני שמחה ומאושרת. :) אבל כל הסאגה הזו יכלה הייתה להיגמר כאן, ממש כאן בנקודה זו. . . . אבל - לא. אני לא אוכל לסלוח לעצמי אם לא אכתוב על המחדלים בתהליך. וגם קוראיי לא. מחדלים שפגשתי באופן אישי ושקראתי ושמעתי עליהם מאחרים. זהו אתגר לא פשוט לתארם, אז אני מקווה שתהיו סבלניים (כמו מועמדים שמחכים חודשיים שלמים לדעת מה קורה איתם בשנה הבאה), ושתצליחו לצלוח את הפוסט הזה. הוא לא פשוט לקריאה אבל השתדלתי מאד. אפילו גיליתי איך מוסיפים תמונות.

מכאן, אני מביטה אחורה, קצת בזעם.

יציאת מצרים שלנו כמעט כל מי שחצה את ים הסוף הזה, הרגיש לעתים שהוא שייך בכלל לצבא פרעה, כי המים איימו להסגר עלינו די הרבה פעמים. התהליך הזה היה נגוע במחדלים, בזלזול, בהפרות אתיות ובעיקר, בחוסר שקיפות. בזמן התהליך אנשים חששו להתלונן, שמא זה יפגע בסיכוייהם להתקבל למערכת, ולכאורה, כעת שהים נסגר מאחורינו, והגענו לעבר השני, ותכף נרקוד עם מרים בתופים ובמחולות, היה מצופה מאיתנו שנשאיר הכל מאחורינו, ושנרצה להמשיך הלאה במסע. אבל גם לנו יש כאן זכר יציאת מצרים, יציאת מצרים שלנו, והיא הייתה מספיק טראומטית על מנת שלא נרצה להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. דעה משותפת למי שחווה את התהליך היא שלא עוד. הגיעו מים עד נפש והמצב הזה לא יכול להימשך. אם לא עבורנו, או חלקנו שכבר חצה והגיע לחוף מבטחים (ועוד נכונה לנו דרך ארוכה עד הארץ המובטחת ולאישור ההסמכה, ראו את המתמחים שאלוהיהם כרגע משאיר אותם על הר נבו, להשקיף על הארץ המובטחת ולבכות), אז לפחות עבור הבאים אחרינו, המועמדים העתידיים או לחלקנו ששוב חזר לחיות בהמתנה. מר יואל אליצור היקר, אני מקווה שאתה קורא את זה ושתשמע את זעקותינו. ואולי גם גורמים במרומי האקדמיה, שאולי כבר בעצמם הבינו שככה זה לא יכול להימשך. עברנו בתוכו

חציית ים סוף

ריכזתי כמה שאלות נוקבות, ועוולות שנתקלתי בהן באופן אישי בתהליך, שמצטרפות לשורה ארוכה של ליקויים שנאספת בימים אלו על ידי המועמדים בשנה החולפת. לאן הכסף שלנו הולך? "אז לאן נרשמת?", נשאלתי בפעם האלף, בניסיון להסביר לעוד אדם מן היישוב כמה קשה להתקבל לתואר שני. "לאן לא נרשמתי", אני עונה את התשובה השגורה. השנה שילמתי דמי רישום לשבעה מוסדות לימוד. שנה שעברה שילמתי "רק" לחמישה מוסדות לימוד. המצב בשוק הוא כזה שלא לומדים היכן שאנו רוצים, אלא לומדים איפה שרוצים אותנו. כך קורה שמועמדים רבים משלמים אלפי שקלים לאקדמיה מדי שנה, בשביל הסיכוי שיזומנו ליותר מקומות, בתקווה להתקבל לאחד מהם וללמוד בו. מכאן שדמי רישום בתהליך לא עומדים על 470 שקל למוסד לימוד אחד שאליו היינו רוצים להתקבל, אלא על קרוב ל-3,000 שקל (או 5,000 אם לוקחים בחשבון את הסיבוב הקודם) בשביל שבסוף בפועל, אם מתקבלים, נלמד במקום אחד, לאו דווקא זה שתמיד הכי נוח או קרוב אלינו. ומה התמורה שאנו מקבלים? אפשר לפחות לבחור את הצבע? ובכן, ברוב המקרים, כל מועמד עובר טרנספורמציה יקרה לצורה של תיק, באמצעים הטכנולוגיים הבאים: נפתח קלסר חצי שקוף, שאוגד בתוכו מסמכים שהמועמד דאג לכתוב, להדפיס, לשכפל, לשלוח בדואר ולהתנדב עבורם שנה או יותר. לאחר מכן, צרור הדפים יזכה לחצי שעת קריאה של איש מקצוע או איש סגל, ומאוחר יותר, אם יתמזל מזלו, יזכה המועמד לחצי שעת ריאיון במקרה הטוב, או אפס זמן ריאיון במקרה הרע. אולם התמורה הכי יקרה ומבוקשת היא זו שלעולם לא נקבל: משוב. פידבק. נימוק. כולם שמות נרדפים לתשובה 'למה?'. למה לא זימנתם אותי, למה לא קיבלתם אותי, למה אני לא מתאימה. סוד כמוס לפרה ולסוס אמרו לי נא, מה מסתתר מאחורי הנימוק: "דחייה – על פי שיקולי הועדה"? כנראה שסוד כמוס לפרה ולסוס. תמיד איתך

תמיד איתך. פרה

בכל מסלול אחר, ישנו נימוק קונקרטי: 'לא עמדת בסף הקבלה, ציונים' וכיו"ב. במקרה של תואר שני בפסיכולוגיה הסיבות יכולות להיות הרבה יותר אמורפיות ואישיות מזה. סיבות שלוּ היו נודעות למועמד, יכול היה להחליט החלטות להמשך עתידו. האם מדובר בתכונות אופי? או בהתנסות לא מוצלחת בשדה? בסיבה שמצויה בשליטתו וביכולתו ולרשותו כלים לשנותה (המלצה חדשה, שיפור ציון מתא"ם, טיפול פסיכולוגי), או שמא מדובר בסיבה חמקמקה וקשה לניסוח, סיבה שאם תנוסח יידוף ממנה ריח פסול של שרירותיות. מעטה הסודיות הזה מאפשר למוסדות להתנהל בצורה לא מבוקרת ולא אחידה. ללא קריטריונים מנחים בתהליך וללא מכוון אחיד למיון, נוצר מצב של טשטוש וערפול, שמתיר מרחב פעולה פרוץ לסובייקטיביות ולאקראיות. עתידו של מועמד נתון ליד הגורל, לכימיה או אלכימיה עם המראיין, לקאונטר טרנספרנס שלו, לתחושת הבטן נתמכת הראיות של המראיין, שהמשיך ועקב כמובן גם אחרי המועמדים שהוא דחה. במזכירויות רואים את הדפוס הזה, גם מבלי להקלידו ב-SPSS. יש תלות בין המראיין לזימונים לריאיונות. זה שמעביר יותר וזה שמעביר פחות, עניין של מזל למי שודכת, קצת כמו על איזה שופט נפלת בתביעות קטנות (או גדולות). וככה מתרחקת ההבטחה ליחס שיוויוני ואובייקטיבי למועמדים. בעצם, אף אחד לא הבטיח. וכרגיל, יחס ההיצע-ביקוש, הופך אותנו לקהל צרכנים שבוי, ומעצים את כוחם של מוסדות הלימוד להשתמש באיזה כלים שהם רוצים, ללא פיקוח, ללא צורך לתת דין וחשבון ועם רמת ערפול שלא נופלת מ"מסך הברזל". ואין שום גוף ציבורי שאליו ניתן לפנות בעניין, למרות שלפחות מצידנו, הצרכנים, מוקצים כספים רבים בהרשמה ובתהליך. מגיע לנו לפחות שתהיה מועצה להגנת הצרכן גם בתהליך הזה. לו היה פיקוח, לו היו המוסדות מחויבים לנפק חוות דעת מנומקת ועניינית על המועמדים, ולפרט על האופן שבו נבחן התיק של המועמד, או המועמד עצמו בעת הריאיון, על פי קריטריונים מוגדרים מראש, אז היה בכך תמורה ראויה, או לפחות הבטחה לשקט נפשי אצל המועמד שהמוצר שהוא רכש מקבל טיפול הולם, שהתיק שלו זוכה להתייחסות רצינית, מסודרת ושוויונית. אבל נכון לעכשיו זה לא קורה. זה הכל? הקצה הפרמיטיבי של החוויה של המועמד לתואר שני קחו למשל את אוניברסיטת בן גוריון. אקרא למוסד בשמו, כי כשם שאין אחידות בתהליך כולו, כל מוסד ודרכו הוא. באוניברסיטת בן גוריון עברו לשיטה חדשה למיון מועמדים. ראשית הם פונים לכ-120 מועמדים עם ציון מתא"ם גבוה למדי (121 ומעלה). שנית, המועמדים מתבקשים להתחבר למָנְחֵה שהיו רוצים שינחה אותם, ואחרי זה בודקים את ההתאמה של המועמדים גם במישור הקליני. במילים אחרות, דרגו שלושה מנחים שהייתם רוצים שינחו אתכם, ואם מצד המנחים תיראו להם מתאימים הם יפגשו אתכם. למעשה, כמעט תמיד, רק זה שדירגנו במקום הראשון יראה את התיק שלנו. לשניים האחרים פשוט אין זמן למי שלא סימן אותם בעדיפות ראשונה, ככה שהאפשרויות מצטמצמות מרגע לרגע. מה שקורה זה שהמועמדים צריכים להמר לאיזה מנחה יהיה להם הכי פוטנציאל להיות מזומנים אליו ולקוות שהוא אכן יפגוש אותם. כמובן שהסיכויים קטנים או גדלים במידה ומסמנים מנחה פופולארי יותר או פחות. בכל אופן, אם נעבור את המשוכה הזו נוכל להתקדם הלאה בתהליך לשלב הקליני. לא נצליח – ניפול עוד לפני שהתחלנו, עוד לא שמישהו ראה אותנו, וזאת למרות שעברנו סינון מקדים וראשוני של ציון המתא"ם. וכאילו זה לא מספיק, מה קורה כשעל האלגוריתם הזה צצה התניה חדשה, ספונטנית ולא צפויה? בן גוריון. על הראש

בן גוריון. על הראש.

על מה אני בדיוק מדברת? אוקיי, הקשיבו לזה: השנה קרה מקרה, שמראיין גילה שמועמדים פוטנציאליים רבים סימנו את שמו כמנחה מועדף. מה עשה המנחה? שלח דרישה חדשה שאמורה לסנן עוד קצת את הרשימה. אך את הדרישה הזו שלח המנחה רק לחלק מהמועמדים שסימנו אותו. לא לכל אלו שהסתכנו ורשמו את שמו במקום הראשון, בידיעה ששרפו את שאר סיכוייהם. ובכן רק לחלק מהמועמדים הפוטנציאליים שסימנו אותו בעדיפות ראשונה, נשלחה דרישה נוספת, חדשה: יש להגיש לו תוך שבוע הצעת מחקר בת שלושה עמודים, באנגלית (אלא מה), על נושאים ספציפיים אותו הוא חוקר. פלא שתרעומת חדשה נחתה על ראשי המועמדים? זעקה הודעה בפורום. מיותר לציין שמדובר במטלה לא הוגנת בלשון המעטה. מדובר בעבודה רבה, למי שעדיין אינו סטודנט בפקולטה, שאולי גם עובד במשרה מלאה, וגם התרעה קצרה מאד לכתיבה ולהתעסקות שווא בנושא שלאו דווקא מעניין את אותו סטודנט. כמובן שהדרישה יצאה לפועל בגיבוי המחלקה, וללא שנדרשו לכך מועמדים אחרים שסימנו במקרה מנחים אחרים. מדובר בפגיעה בשיוויון בין המועמדים, שזכו ליחס שונה בהתאם למנחים שסימנו. לזה מתווספת העובדה שהסיכויים לבחירה תלויים בבחירה של המרצה. מי שבחר מנחה מבוקש יותר יהיו לו סיכויים נמוכים יותר. עוולה נוספת שעולה מהסיפור, היא חוסר ההיגיון בכך שמי שעבר את המשוכה הראשונה של המתא"ם, ואפילו קיבל מייל שמאשר זאת, פתאום נזרק מהתהליך מבלי שאפילו עמד למבחן נוסף. הרי כל מה שהפריד בין המייל שבו התבשרתי על עליית שלב בתהליך לבין הדחייה שלך היה דירוג המנחה, לא עברתי שום מבחן, ראיון, התרשמות. לא הגיוני שדוחים מישהו על סמך דירוג מנחים. להלן פגיעה נוספת בשיוויון בתהליך. אני יודעת שזה סיפור ארוך ואולי מעט מורכב להבנה, אבל אני נכנסת לכל הפרטים האלו, רק כדי לנסות להעביר לכם את קצה קצהה של החוויה, שהתפתחה כל כך באבולוציה של המיון שלדעתי חזרה להיות פרמיטיבית, ושאותה חווה המועמד המצוי בתהליך הסיזיפי הזה. ואני שואלת, , מפני הברירה הלא טבעית הזו. הסיפור שלי מאחורי הסיפור הגדול: אני סימנתי את המנחה הזה, לאחר שיחה טלפונית ארוכה שחשתי ממנו שהרשמתי ועניינתי אותו. לא קיבלתי את הדרישה שהוא שלח לחלק ממי שסימן אותו, ולא זומנתי לאף אחד מהמנחים האחרים שדירגתי. פסיכולוגים שלא מאמינים בשינוי את החץ הבא שלי אני מכוונת, בצער רב, לאוניברסיטת בר אילן. "לא כל מי שעבר שני ראיונות בעבר- יזומן בוודאות השנה. לעתים זה בגלל שיש מועמדים אחרים טובים יותר השנה, ולעתים זה קשור לשיקולים אחרים שנובעים מהראיונות שהיו בעבר." (ציטוט ממייל שנשלח על ידי ראש המגמה הקלינית בבר-אילן, 2011). ובכן, המקרה השני זה המקרה שלי; על סמך ריאיון משנה שעברה לא זומנתי לריאיון השנה. "לצערי אכן החלטנו לא לזמנך מסיבות הקשורות לנתוניך" (תשובת ראש המגמה למייל נוסף שביקש לברר מדוע בכל זאת לא זומנתי). עשרים דקות ב-2010 חרצו את גורלי ב-2011, ולמעשה לא ניתנה לי הזכות לנסות להתמיין שוב, אחרי שנה של תהליך אישי שעברתי. בעצם, ניתנה לי הזכות. האוניברסיטה קיבלה את דמי הרישום ששילמתי טיבין ותקילין, ומישהו קרא את התיק החדש שטרחתי להכין, אבל הוחלט שלא לזמן אותי לריאיון על בסיס חוות דעת שנכתבה בשנה שעברה. השורה התחתונה והמרגיזה היא, שהיתכנות המצב הזה היא רמאות לשמה. האוניברסיטה מקבלת כסף על רישום חדש, אף שבפועל וועדת הקבלה במחלקה מתייחסת לחומרים ישנים ושופטת על פיהם. אם כך הדבר, יכולתם לחסוך את עוגמת הנפש ואת ההוצאה הכספית ממני, וליידע אותי שאין לי טעם לנסות להירשם לבר אילן שוב, כי אצלכם אין סיכוי שאתקבל. זהו ממש זלזול ורשלנות כלפינו המועמדים. ופעם מדובר בריאיון, ופעם מדובר בהמלצה ישנה שלא מסכימים להחליף, ולא תעזור המלצה חדשה שנועדה לספר סיפור שונה, על מועמד שגדל והתפתח ועבר שינוי. בר אילן לא מאמינים בשינוי, והסיפור שלי הוא לא הסיפור היחידי. ספירלת השינוי קצרה היריעה. באמת. אני מפנה אתכם להמשך דיון שנולד ביוזמתם של מועמדים חרוצים אחרים, שאספו סיפורים, מקרים ומחדלים נוספים, וגם חשבו על הצעות לפתרון, כאן בשרשור הזה בפורום, ואני מקווה שהמאבק שלנו גם יישא פרי לשיפור התהליך וההוגנות בו. קצרה היריעה ובכל זאת על קצה המזלג, גם כי הייתה לי פסקה שגנזתי וקראתי לה "למה אתם נכנסים לי לקישקע?" (הקרדיט הולך הפעם לאקדמית ת"א-יפו). בעיקרון, הריאיון הוא מרחב בעייתי מראש, כי יש בו יחסי כוחות לא שיוויונים, ורצון עז מצד המועמדים להתקבל ולפיכך, גם לרצות את המראיין שהרגע שאל שאלה אישית. ולעתים מאחר שאין כללי אתיקה בנוגע לריאיון (שאלות שאם רק היו נרמזות בריאיון עבודה היו עילה לתביעה, כמו שאלות על ילדים ויכולת כלכלית) ובגלל אופי הריאיון הפתוח והאישי, החודרנות "הלגיטימית" שנגזרת מהסיטואציה של הריאיון, יכולה להותיר חותם לא פשוט על המרואיין. כמו רבים לפניי שחוו ריאיון פולשני, גם אני מעדיפה שלא להרחיב על החוויה האישית שלי. אני רק מצביעה על בעיה שמושתקת מחמת הבושה של מועמדים, שיצאו מריאיון ולא האמינו איך סיפרו על עצמם כל כך הרבה לבן אדם זר, ובחסות מה. עניין אחר, הוא היעדר אזהרות לגבי שינויי סף זימונים– למשל, באוניברסיטת ת"א, העלו במפתיע את רף המתא"ם, מ-113 בשנה שעברה ל-121 השנה. מדובר על אחוז גדול של מועמדים שלא קיבלו על כך התראה, וכסף רב שולם לשווא. זה מידע שחשוב שיינתן למועמדים לפני מועד ההרשמה. התהליך הזה הוא יקר, שוחק ומתסכל בכל-כך הרבה מובנים, אנא כבדו אותנו, את ההוצאות הכבדות שעלינו, את הזמן שאנו משקיעים בהכנת קורות החיים, וחסכו מאיתנו היכן שאפשר. בהקשר זה, רציתי לציין לחיוב את האוניברסיטה העברית, שמאז ומעולם הצהירה שהמתא"ם הוא המצפן שלה בתהליך ואפילו אפשר להתייעץ עם המזכירות על חודה של נקודה אם שווה או לא שווה לקחת את הסיכון. בענייני מודיעין שכאלו, ערכן של המזכירות עולה ותודה לכן על כך שאתן מכבדות את המועמדים, זמנם וכספם. העברית מפרסמת כל שנה את רף הקבלה (הגבוה והבלתי אפשרי לעתים וגם על כך יש מרמור) אבל לפחות השקיפות הזו מאפשרת לאנשים להיות ריאליים לגבי ירושלים. זהו, לסיכום רק רציתי לומר, שאנו, הפסיכולוגים לעתיד, עוברים כמועמדים כל שנה מחדש טראומה בתהליך הכניסה למקצוע. גם מי שמתקבל וגם מי שנדחה – חווה טראומה. יש דרכים למזער את הנזקים, וזה דורש פיקוח על התהליך, והפיכתו לשקוף יותר, מכבד יותר את השקעת המועמדים, האנרגטית, הכספית והרגשית. באין משגיח, וכשכל התהליך מתנהל בדלתיים סגורות, אזי שומעים על מקרים של פרוטקציות, החלטות שרירותיות, ועוד מחטפים שמאפשר המצב המתמשך.

עוד בבלוג של אביגיל לב

מזמן לא כתבתי כאן. ואולי זה חלק מהעניין שלשמו אני כן כותבת, ושיסביר למה פתאום אני כל כך מופתעת ממה שעובר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ענבל תמירענבל תמיר4/8/2011

מזל טוב. אביגיל יקרה, את בהחלט מתארת את תהליך הקבלה (או הדחייה..) כדרך מתישה, מתסכלת ובעיקר לא הוגנת. הסיפורים המזעזעים שאותם תארת הם בבחינת זלזול אנושי ממדרגה ראשונה, עבירה אתית, שלא לומר פלילית (הצעת מחקר בנושאים המעסיקים את המראיין? עבור מה? כדי שיוכל לגנוב רעיונות חדשים ולרפד את הרזומה המיובש שלו???) חוסר שקיפות בהליך כולו, וצוות אקדמי (שכנראה בחר את עצמו לעניין) שעושה בנתונים בכשלו. והכל מה? כדי שיוכלו לבוא ולטעון כי אין להם דרך אחרת להתמודד עם כמות המועמדים הגדולה?
בולשיט! הם פשוט פוחדים לעשות שינוי שיזעזע את מעמד הפסיכולוגיה הקלינית, בדיוק כמו השינוי שהם פוחדים לעשות בתכנית הלימוד ובהכרה בשיטות טיפול חדשות ומועילות לא פחות ממה שהם התרגלו להכיר.
אם מדובר בעבירות אתיות או מנהלתיות אין טעם להתלונן בפני המתעלל.אולי כדאי להכניס את מבקר המדינה לעניין..

אביגיל לבאביגיל לב3/8/2011

תודה לכולם על התמיכה! ותגובות מפורטות יותר.... עניתי לכולכם בפרטי, אבל היו כמה נקודות שהייתי שמחה להתייחס בפומבי אליהן, כי הן ממש פוגעות בול בליבה של הבעיה:

אתחיל מתגובה למי שכתב לי בפרטי שכדאי להציע פתרונות ולא רק לומר לא בסדר. אני מציעה פתרון שהקרדיט שלו מגיע לבחור שעשה הסבה מהייטק לפסיכולוגיה, ואני מעריכה אותו מאד, אך לא ביקשתי רשות לפרסם את שמו אז אשמור זאת במערכת.

ככה: מדוע שלא יהיה מרכז הערכה, בדומה למיונים לרפואה, שיצור גם הוא ציון על סקאלה מנורמלת, וזה יהיה מדד מנבא ליכולת טיפולית. זה יכול להיות מרכז הערכה ארצי ששותפים להגהתו כל מוסדות הלימוד, וחברי הסגל/מורי החוץ/גורמים מוסמכים אחרים יהיו המעריכים, ואחרי כל סוגי הבטריות שתרצו להריץ לכל מועמד יהיה ציון גם במדד הזה (דינמיקה קבוצתית, סימולציה, ניתוח מקרה וריאיון אישי). לאחר מכן, כל אוניברסיטה תזמן לריאיון סופי את אלו שמתאים להם לזמן מתוך קריאת תיק ושקלול ציון המתאם וציון מרכז ההערכה. ככה לכולם יהיה סיכוי להתמיין להתראיין, ואולי להיות מזומנים לריאיון סופי לפי התאמתם לאג'נדה של כל מוסד.

שנית, למי שהפוסט הזה הרתיע אותו מלהירשם לתואר שני - אולי זה טוב, כי יירד הלחץ מהביקוש :) אבל לא, אני צוחקת. המטרה לא הייתה לגרום לאנשים נורא להתייאש. אלא להיות מודעים לזכויותיהם ולמעמדם, או לפחות להגיע לתהליך בעיניים פקוחות.
הפוסט הזה התייחס אך ורק ובעיקר למחדלים. לא סיפרתי על המראיינים הנחמדים, או על האווירה המכבדת שנתקלתי בה בתל אביב או ברופין.

הכוונה פה הייתה גם לאגד אותנו ולעמוד על זכויותינו, לא להדיר אנשים טובים, רגישים, שלא העלו על דעתם שיצטרכו לעבור כזו מסכת יסורים בדרך להיות מטפלים.

לפסיכו פריקית - שדיברה על תחושת השרירותיות, שבעטיה חשה שגם התקבלה ויכל להיות אחרת - מאד מסכימה, ומזדהה. גם אני בנסיבות אחרות, יכולתי לא להתקבל. אני מרגישה שהיה לי מזל. כי בסופו של דבר, עם כל הסטטיסטיקות, למרות שאין כאן קוביה הוגנת, הפעם הוגרלתי אני. ועדיין לא הייתי בעמדת בחירה כל כך.

השרירותיות הזו, יום אחד היא לטובתנו ויום אחד לרעתנו, אבל עדיף לדעתי בכל מקרה לצמצמה, כי אם אנחנו מתאימים אז נתקבל בסוף לאנשהו בכל מקרה. מישהו כבר יראה.

לשלמה שמחה - אין לי דבר וחצי דבר נגד אנשי האסכולה הדינמית, ואני בטוחה שהם מסוגלים לנסח משהו קביל, קונקרטי וחד בתור נימוק, גם אם הם מגיעים מהצד היותר מופשט של עולם הקלינאים.
ונקווה שיבוא יום ולא יזלזלו במועמד ויתנו לו פידבק. מגיע לנו. זה שהם לא מסוגלים לתת לנו אותו, או לא יכולים לעמוד מאחורי הדחייה בצורה ברורה, אומר דרשני.

לשח בו - שהציע רעיון שקשור לתשלומים הגבוהים: אני גם בדיוק חשבתי לפני כמה ימים שצריך להיות טופס הרשמה מיוחד למסלולים כמו פסיכולוגיה, שדורשים התמיינות במספר רב של מקומות.
כי בסך הכל הטיפול לפעמים מתמצה בסריקת המלצות במוסד אחד ושליחתן לשאר המוסדות, עלות התיוק לא כזו גבוהה, בבן גוריון הכל סרוק, למשל. לא ברור לי לאן הולכים הכספים של הטיפול במועמד.

זה גם ממש לא לענין שהמוסדות גוזרים עלינו קופות כשידוע שהסיכויים ממש נמוכים, ויותר מ-85% מהנרשמים למוסד למסלול מיוחד ואקסקלוסיבי לא מתקבלים אליו. לפעמים בלי שזכו אפילו לריאיון או התרשמות פנים אל פנים, במסלול שהקבלה אליו מתנה ריאיון כזה.

וגם, אם עצם הרישום אמור להיות גורם סינוני נוסף, זה לא הוגן, כי יש פה אפליה על רקע כלכלי/כספי.

אולי משהו שיחושב כ+1, נרשמת לשלושה מוסדות, תוכל להירשם למוסד אחד נוסף. ככה זה יגביל למקומות שבאמת רוצים, ולא יגרום להירשמות שווא.
וארבעת המוסדות יחלקו את הסכום ששולם על שלושתן, וככה הם לא יוכלו להגיד שהפסידו יותר מדי, ולנו תהיה הנחה של 25%.
סתם הצעה שכזו, אפשר גם להוציא תעריף מיוחד כמו חופשי/חודשי שכזה, שממנו ניתן להירשם לכמה מוסדות שרוצים.

צריך להתאגד ולא לפחד. אני בעד לכנס אותנו באיזה אוהל ברוטשילד ולנסח את המסמך.

(-) אביגיל לב.

אמיר קלוגמןאמיר קלוגמן2/8/2011

תמיכה. מילים נכונות וחשובות

שח בושח בו31/7/2011

צעדים פרקטיים. שלום,
גם אני כמוך, מתחיל שנה הבאה את הלימודים. זהו הניסיון השני שלי ואני מסכים עם חלק גדול מהטענות והטיעונים. אני חושב שיש מקום להעלות את הטיעונים בצורה מסודרת ובמסמך יותר רשמי שיכלול דרישות לגיטמיות (הגדרת הסף בטרם ההרשמה) כמו גם הצעות ייעול.
כמו כן, אפשר ורצוי להעלות את הטיעונים הללו במסגרת ועדה רשמית כלשהי (מבקר המדינה? לא יודע) או לנסח את זה ולשלוח עצומה שאת חתימותיה ניתן יהיה להעביר למועצת הפסיכולוגים או כל גוף רשמי.
אולי גם אפשר לשתף את מכוני ההכנה (פתרונות וכו') או להשתמש בחו"ד של פסיכולוגים שהיו שותפים לתהליך.
אני חושב שעיקר הבעיתיות נובעת מהדרישה הכלכלית המוגזמת. זה אולי (?) הגיוני לדרוש דמי הרשמה מלאים ממשהו שנרשם סה"כ ל-2 מוסדות לימוד, או שניתנה לו הזדמנות לגיטמית להתקבל.
זה לא הגיוני לדרוש סכום כזה על האפשרות שמשהו בסה"כ יעבור על הפרטים שלך.אם האונ' יכולות להתארגן בינהם כדי לשלוח את ההמלצות ולתאם את התאריך שבו הם מודיעים מי התקבל, הם גם יכולות לתאם ולסדר סבסוד כלשהו למועמדים שנרשמים למס' מוסדות (מרבית המועמדים).
טענה נוספת שמאד מקוממת היא האמירה כי לראינות אין כל תוקף ואין אפשרות ניבוי.מילא זה היה נשמע במחלקה אחרת, אבל אני מצפה מהמחלקה לפסיכו' ליותר. ברור שזה דורש יותר מאמץ, אבל זה בהחלט לא דרישה מוזזמת.
אני מרגיש שזה באמת חשוב ואני מציע שנתחיל להעלות טענות קונקרטיות + הצעות מנוסחות ואז נמשיך עם זה הלאה. ואני מצטרף להרמת הכפפה פה ואקח חלק בתהליך
שחר

שלמה שמחהשלמה שמחה28/7/2011

כבר מתמחה, אבל עדיין עשה לי רע לי לקרוא את זה.... ועדיין קיים בי הרצון להשתתף בתנועה לשינוי תהליך הקבלה.
אני מבין שמשהו מתבשל בפורום, אבל תדעו לכם שגם בתקופתי (לפני שנתיים) התבשל ונשכח...

נכון בעיני שיהיה משוב, ותהיה הסכמה מדעת, ויהיו כללי אתיקה למראיין ויהיו קריטריונים לקבלה.
באשר לקריטריונים לקבלה: יכולים להיות ביניהם גם קריטריונים מאד אמורפיים, זה בסדר. גם מראיין בגישה דינמית יכול לסנן, למרות שהחשיבה שלו עלולה להיות מצדיקה-עצמית ולא מוכוונת קריטריון (וגם אני דינמי במידה מסויימת, זה בסדר). אבל הוא חייב להיות מסוגל להסביר על סמך מה הוא החליט לקבל או לדחות. יש כאן כללי מנהל תקין משולבים בשאלות מקצועיות. אלה גם אלה זקוקים לרפואה.

ושוב, אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר.

adi dasadi das28/7/2011

כל הכבוד על הפוסט הזה. הגיע הזמן שמישהו יפרסם בראשי חוצות ויעלה את הבעייה הזאת על המוקד.
לצערי, לחלק מהפסיכולוגים, אנשים בתפקידי מפתח, תראי את זה גם בהמשך הדרך, יש אולי יופי של אמפתיה וכבוד כלפי המטופלים שלהם, אבל לא כלפי פסיכולוגים צעירים.
זה מתחיל בתהליך הקבלה וממשיך בפרקטיקומים ובהתמחויות.
אני שמחה מאוד בשבילך שהתקבלת. חבל שזה היה מסע ייסורים, מסע של זלזול וחודרנות.
בגלל הביקוש העצום היום לתואר שני נוצרות תופעות מכוערות. אנשים מדברים על כך בינם לבין עצמם אבל לרוב באמת דוחקים את זה לאיזו פינה ומנסים להתרכז בעובדה שדי, הם עברו את המשוכה הגבוהה הזו- ועכשיו לשכוח.
אבל זה לא נגמר שם, כפי שציינתי.
ואם נתעלם, לא נביא לשינוי.
אז באמת, באמת כל הכבוד לך.
והלוואי שתצלח דרכך!
עדי.

ליהיא פלדליהיא פלד27/7/2011

בלוג מרגש וחשוב לקריאה!. היי אביגיל, לפני שנה וחודש קראתי את הבלוג שלך על זה שלא התקבלת והייתי אז בשנה ב וחושבת להגיש מועמדות שנה אחרי זה לפסיכולוגיה. היה ממש מרגש ועצוב, באמת שבכיתי איתך ששמעתי שלא התקבלת ועל כל התהליך הארוך והמפרך וזה נורא הפחיד אותי. היום קראתי את הבלוג האחרון שלך ונמלאתי אושר! הבנתי שזו את, אותה אחת שכתבה את הבלוג גם שנה שעברה ובאמת שכל הכבוד לך! אני גם התקבלתי, אחרי עלייה מהמתנה שהחזיקה אותי שבוע על קוצים ובדיכאון (לא קליני :)). רציתי לומר בהזדמנות זו שאת כותבת בצורה מרגשת, עמוקה ובסגנון מדהים... שיהיה לך המון המון הצלחה בהמשך ושלא נסתכל ממרומי ההר על ההתמחויות בעוד שנתיים-שלוש...

יהונתן זינייהונתן זיני27/7/2011

היי אביגיל. אני מחזק אותך על דבריך שכתבת, ומשתתף בחוויה הקשה שתיארת.
אם ברצונך שראשי המגמות או יואל אליצור (אותו הזכרת בטקסט) יקראו את התוכן, פרסמי אותו ברשימת התפוצה של "אופקים". ברשימה זאת ראשי המגמות ועוד בכירים בתחום דנים בפסיכולוגיה מבוססת ראיות. כמה אירוני.

לירן רוגבלירן רוגב27/7/2011

כל הכבוד על האומץ. כאחד מאלו שעומדים עכשיו על הר נבו, אני מאחל לך, לי ולבני דורינו שכשנגיע לארץ המובטחת לא נשכח את אשר עשו לנו במצרים, ולא נהפוך לנוגשים וכובשים בעצמנו בבוא היום.

שירלי משירלי מ26/7/2011

בהחלט מבינה ומזדהה. קודם כל- אומר שוב כמה אני שמחה לשמוע שהתקבלת.
ועם זאת, כמו שכתבת, אי אפשר פשוט להשאיר מאחורה את מה שהיה. אני מכירה סיפורים רבים על המחדלים בתהליך (ויש המון כאלו, קצרה היריעה, כפי שכתבת גם את) ואני שמחה שמתארגנת לה מחאה, עם הצעות לפתרונות, שאולי תשפר את התנאים לדורות הבאים.
אין ספק שזה תהליך שרירותי, אקראי, מזלזל ולא אתי. עצוב שזה מה שאנשים צריכים לעבור, כדי בסופו של דבר- לעזור לאנשים אחרים. מקווה לשמוע על שינוי משמעותי, ובקרוב.
שיהיה לך המון המון בהצלחה, מאמינה בך ומאחלת לך ליהנות מכל רגע בתואר- גם מהרגעים הקלים וגם מאלו הקשים.
שירלי

יהיה טוביהיה טוב26/7/2011

השינוי מתחיל מלמטה??. ראשית, באמת מזל טוב ויישר כוח על הקבלה. שנית,קראתי את הפוסט וזה באמת נשמע מתסכל, מורט עצבים, לא צודק- לצערי, כמו עוד הרבה דברים במדינתנו, אבל, באיזשהו מקום, אני תוהה אם אנו כמועמדים לא מביאים זאת על עצמנו?? משחקים בדיוק את המשחק המטורף והתחרותי של מרדף אחר התואר שני ועוד במגמה הקלינית.
גילוי נאות: גם אני התקבלתי. זאת השנה הראשונה שאני מגישה מועמדות ונרשמתי לשני מוסדות. ואם לא הייתי מתקבלת הייתי מנסה שוב בדיוק לאותם שניים. למה? כי בהם באמת אני רוצה ללמוד, אחרי בדיקה מקיפה של כל השאר. כבר משנה ב' לא הבנתי את הטירוף הזה של להירשם לכל המוסדות. הרי אולי זה מספק הרגשת ביטחון, אבל זה לא באמת מגדיל את הסיכוי להתקבל אם כווולם נרשמים להכווול. מה גם שאני מאמינה שלא כל מקום טוב בשביל כל אחד. גם אנחנו כמועמדים צריכים להיות בררניים, לטובתנו. יוחזר הכבוד העצמי לאלתר. אז ייתכן שהם באמת נבלות אמיתיות שם במגמות השונות שהזכרת ובעידן המחאות, אני מאוד מקווה שבשנה הבאה יהיה סוג של "חרם מועמדים" על כל מגמה ששכחה את העיקר ומתעסקת בטפל. בהצלחה לכולם וקיץ חם ומגניב.

קוקו להקוקו לה26/7/2011

כנראה הגיע הזמן גם למחאה שלנו. אביגיל, את כותבת בצורה בהירה את אשר בלב כ"כ רבים מאיתנו. וגם אני, שייכת לאלו ששפר מזלם השנה לעומת השנה שעברה, ויחד עם זאת - נותר הטעם המר מהתהליך, וכשאני נזכרת במחדלים ובחוויות הלא נעימות שעברתי במהלך השנתיים האחרונות עולה בי שוב הכעס. כשקראתי את שכתבת על ראיונות חודרניים ועל תחושת הבושה הקשה לאחריה נחמץ ליבי מזכרון ראיון טראומתי כזה שעברתי בשנה שעברה (שהיה אגב הראיון הראשון שעברתי בתהליך). התחושה היתה כאילו הפשיטו אותי, חיטטו בכל מקום כואב שהיה נראה לא מעובד מספיק ואז זרקו אותי לרחוב...והיתה גם מראיינת, שאפילו לא קראה את קורות החיים שלי (ואני יודעת את זה על סמך השאלות ששאלה אותי), העירה הערות מעליבות ונראתה כלל לא מקשיבה לתשובותיי. יש שיאמרו - אין מה לעשות, זוהי אסטרטגיה של המראיינים לבחון את יכולת העמידה שלנו במצבי לחץ והיכולת להציב גבולות, הרי מטפלים נדרשים ליכולת כזו וליציבות נפשית גבוהה המאפשרת התמודדות במצבים כאלו. אז נכון שהשנה למדתי את הלקח, עברתי תהליך והצבתי גבולות ברורים בראיונות, אך האם זה אומר שלגיטימי לנהוג כך במי שמגיע קצת פחות מוכן לתהליך, קצת יותר מבולבל והרבה מאוד רוצה להתקבל...?
וקראתי גם דעות כמו - אם מישהו חושב שתקפו אותו או שעברו איתו את הגבולות עליו להתלונן לראש המגמה. כל זה מאוד נכון והגיוני אך אני עוד לא הכרתי מועמד שיסכן את מעט הסיכויים שיש לו להתקבל ו"ישרוף" את עצמו במוסד שבו חווה ראיון תוקפני או חודרני מידי.
ציינת את הניצול הכספי מצד האוניברסיטאות. אני רוצה גם להוסיף ולציין את הניצול ה"עקיף" שנגזר מהתהליך ודרישותיו המרובות - קורסי מתא"ם באלפי שקלים, שמי שלא נרשם אליהם מוצא את עצמו מאחור, מכונים שמציעים קורסי הכנה לראיונות באלפי שקלים, עבודה כעוזרי מחקר בחינם תמורת המלצה אקדמית למי שלא שפר מזלו ליצור קשר אישי עם מרצה או מנחה בסמינר ועוד ועוד.
אני מצטרפת למחאה ולכל מה שכתבת - חשוב שהדברים האלו, שכבר שנים מדברים עליהם, יעלו על פני השטח, ואולי התהליך הזה יהפוך לנסבל יותר עבור הדורות הבאים.




שרון ששרון ש26/7/2011

כל כך נכון..... ועצוב שיש עוד כל כך הרבה מה להגיד.

פסיכו פריקיתפסיכו פריקית26/7/2011

אביגיל היקרה!. שמחתי לראות שבחרת לפרסם פוסט בנושא החם שעל הפרק בימים אלה.
גם אני, כמוך, צלחתי השנה בשן ובעין את תהליך הקבלה בפעם השניה וגם לי הזדמן להתקבל לקלינית.
אני מדגישה את המילה "הזדמן", כי ככה אני מרגישה.. לא שאני חושבת שלא הגיע לי להתקבל, או שאני לא מתאימה. אני פשוט מזדהה עם התחושות הקשות של "טראומת פוסט תהליך קבלה" ושל שרירותיות כה גדולה במהלך הדרך, שגורמת לי להאמין שבאותה מידה בה התקבלתי השנה, יכלתי גם לא להתקבל.
תהליך כה עמום ואקראי, בו תחושות כמו שהעליתי יכולות להתקיים, הוא פשוט פסול ולא ראוי.
יש לעשות שינויים מרחיקי לכת בתהליך עצמו, בגישה הבעייתית כלפי המועמדים בה הוא דוגל ובניצול מתמשך של אוכלוסייה קטנה, אך משמעותית- עבור התפתחות וצמיחת התחום.

מי ייתן וקולות המהפכה העולים בפורום (כמו גם בארץ כולה בימים אלו) יתנו אותותיהם ויובילו לעבר שינוי לטובה- למען דורות המועמדים העתידיים ולמען הקהילה האקדמית כולה.

mor amormor amor26/7/2011

מזל טוב:). שמחתי לקרוא שהתקבלת.

חבל שבארץ המצב מתנהל באופן כזה. כרגיל, שינוי מהותי יהיה ניכר רק בעוד מספר שנים ולאחר קול זעקה גדול ומשמעותי. לפחות בענין הזה, יש מה ללמוד מארה"ב שם תנאי הקבלה שפויים ונעימים יותר.

דגנית אביעוזדגנית אביעוז25/7/2011

כיף גדול לקרוא שהתקבלת!. יחד עם זאת, חשש הולך וגובר מפני התהליך שצפוי לי בעוד פחות משנה, תהיות האם זה שווה את המאמץ, או שאולי לנסות דרך אנושית (ואפשרית) יותר לרכוש הסמכה טיפולית (כי המטרה בסופו של דבר היא לטפל לא? אז מה זה משנה איזו תעודה תהיה?) מבלי לחוות עגמת נפש כזאת.

ג'יין איירג'יין אייר25/7/2011

כמה נחשק, כמה כואב. אביגיל יקרה,

היטבת לתאר את התהליך - על השלבים, השרירותיים לעיתים, החושפניים ולא פחות מכך - הכואבים.
גם עבורי לא הייתה זו השנה הראשונה לתהליך המיונים, וגם אני מסיימת את התהליך השנה עם הודעה על קבלתי
למגמה הקלינית, מקום אליו ייחלתי זמן כה רב...
הדבר המפליא הוא שלצד האושר הרב שאני חשה על קבלתי ללימודים, לצד הציפיה וההתרגשות - אני מרגישה גם הרבה עצב ובעיקר כעס על המשוכות שנאלצתי לעבור על מנת להוכיח את התאמתי למקצוע הפסיכולוגיה הקלינית.
המקצוע באמת נחשק מאד, הביקוש חוצה גבולות -

שנים של טיפול, השקעה רבה בלימודי התואר הראשון, 2 מבחני מתא"ם נוראיים והרבה הרבה כסף שהופקד אחר כבוד לחשבונות האוניברסיטאות - תתפלאו, אבל לא על כך יוצא המרמור שלי -
הקושי שלי, נכון לכרגע, שבועיים לאחר קבלתי ללימודים - הוא דווקא על היעדר האנושיות בתהליך - על ההתנשאות של רבים מהמראיינים, המרשים לעצמם לדרוך ברגל גסה על פצעיהם של מועמדים רבים, כ'חלק' מהתהליך.

שאלות חודרניות על מיניות, על טראומות עבר, על קשיים עימם מתמודדים המועמדים כבר מזמן אינן נדירות בתהליך -
רבים וטובים מחבריי יצאו מזועזעים מראיונות - לא מתוכנם, אלא מהאופן בו הם התקיימו -
מראיין שלא מסתכל לך בעיניים לאורך כל הראיון, אבל מבקש לחקור את נבכי נפשך, מראיינת שביקשה ממועמדת להסביר באופן דינאמי את מותה של אימה מסרטן, מראיין בכיר שהשפיל מועמד על כי 'אינו מגיע מעובד מספיק' ועוד ועוד....
האם לא נדרש מהעוסקים במקצוע הזה קצה קצה של רגישות ואנושיות לבני אדם, גם אם הם מועמדים??

אני מסיימת את התהליך השנה עם תקווה עזה לפגוש במסגרת לימודיי דמויות טיפוליות שמהן ארצה ללמוד, לקבל ולהפנים אותן, כחלק מהזהות שלי כפסיכולוגית שתתחיל להתגבש לה... כי למען האמת, לצערי לא הצלחתי לראות ולו אחד כזה במסגרת התהליך הזה...

ואביגיל יקרה - את שמחתי על קבלתך כבר העברתי לך באופן אישי, אני באמת חושבת שאת מיוחדת במינך ושמחה על שהשכילו לזהות זאת בתהליך...