זה הזמן להתחיל להמשיך
אביגיל לב | 4/7/2010 | הרשמו כמנויים
"על הדבש ועל העוקץ"
אומרים שמעז יוצא מתוק. אני מקווה שכך יקרה איתי בשנה הקרובה. לא התקבלתי לקלינית. אין דרך להתחמק מהעובדה הלא נעימה הזו. בימים הראשונים עוד ניסיתי לשדר "עסקים כרגיל". גיבורה המתמודדת באומץ עם הדחייה. מסתכלת קדימה. לוחצת "נקסט" בשלט. מתנתקת מהפורום ומכל גירוי מכאיב ומסכן עבור המצב המגונן שלי. אך תוך כדי התחלתי מפחדת מהניתוק שפשה בי.
וכנראה שהכל התחיל עוד לפני שהכל התחיל...
"אביגיל בורחת מבשורה"
שלושה ימים לפני ההודעה ברחתי לצפון הלא רחוק. התנתקתי כי ידעתי שארצה להיות מנותקת מהמציאות. זה היה מגנון ההגנה הכי טוב שיכולתי לבחור. התחלתי להכין את עצמי לאפשרות שלא אתקבל והעדפתי לעשות זאת במקום מרוחק ושקט מהפרעות. האמת שמראש לא ציפיתי ליותר מדי, וקבלה היתה עבורי רק בגדר הפתעה נעימה ולא מובטחת.
לשמחתי, זו הייתה החלטה נכונה. בלילה שלפני ישנתי מצוין. השכחתי מלבי כל דאגה ונרדמתי מוקדם. בשבע בבוקר התעוררתי ביקיצה טבעית ליום חדש, שבמקרה היה "יום שני הגורלי". ניסיתי למשוך עד שמונה אבל הבנתי שבשלב זה אני כבר יכולה לדעת מה יהיה איתי בשנה הבאה. ולמה למתוח את חוסר הוודאות המציקה הזו. רציתי כבר לדעת אם אני יכולה לשמוח או להתעצב, אם להיות בשמים או להיות ברצפה. אפשר כבר לבקוע מאי-הידיעה למציאות חדשה, רעננה ונושמת. קמתי ממרבצי, במקום המרוחק אליו נסעתי, בחדר לבן עם וילונות רכים וחלון פנורמי הפונה לעמק יזרעאל.
דרוכה, התקשרתי לבן זוגי, שקיבל הוראות לבדוק את התוצאות עם שחר ולהתקשר אליי רק עם יש בשורות טובות. היות והוא לא התקשר, הנחתי שאין לו בשורות טובות לספר לי. הוא עונה לי, ואני אומרת לו מיד, 'אני לא יודעת כלום רק התעוררתי'. והקול שלו בהחלט הספיק. 'בבר אילן אני לא רואה שהתקבלת', הוא אומר לי בקול עצוב, מניח כל מילה בזהירות שחלילה לא אישבר.
'גם לא להמתנה...?' אני חצי שואלת, חצי אומרת.
'גם לא להמתנה.'
'ידעתי, אמרתי לך שזה מה שיקרה.'
חשבתי שאבכה, אבל הקול שלי רק קצת רעד. הייתי בחופשה ולא רציתי להעכיר את האווירה. ישראל מתייבשת ואני סוגרת מהר מהר את השיבר. בימים הקרובים לא אצליח לפתוח אותו שוב, ורק קומץ דמעות ימצאו את דרכן מבעד לחרכים, בלחץ. הרגשתי שמשהו גדל אצלי בפנים, תופח ומתרחב. ככל שחנקתי אותו יותר הוא רק יותר גדל.
לקחתי את אותו בוקר לאט. חמושה במזרון יוגה יצאתי לנוף הגלבוע שהסתתר בגב הבית. רעש צרצרים קצבי וחזק התחרה בצריחות שמחה של ילדים מהבריכה במעין חרוד. התיישבתי למדיטציה קלה והרגשתי סוף סוף במקום מחובר ורגוע. השרירים היו רפויים, ההקלה הגיעה. כאילו משהו התפקק לי בראשית השרירים, והכל חזר למקומו, שלו יותר, סוף סוף.
הדבר הבאה שעשיתי היה לבקר בבית הקברות של ראשוני המתיישבים, במטרה לקבל פרופורציות. בית הקברות היה מלא בקברים של אנשים צעירים, שבאו לארץ ונפטרו בגיל צעיר, רובם לא זכו להגיע ל-ל' שנים. מלבד המעטים שמתו בתאונות עבודה או טבעו במעיינות באיזור, הרוב שעלו ארצה מאמריקה ואירופה המתועשות, אמרו נואש מהמקום והתאבדו. היה מעניין לקרוא את המידע על המצבות. בחלק מהן המילים החרוטות היו מטושטשות. התאמצתי לזהות כיתוב על אחת המצבות והזדעזעתי לקרוא שם את המילים: "נפטרה בחופשה". קריאה זהירה יותר גילתה כי היא "שלחה יד בנפשה". צחוק רם, מביך ומשחרר התגלגל ממני. נו, מה פרויד היה אומר?
להרגיעכם, זה בהחלט נתן פרופורציות והבנה שלהתקבל לקלינית בטייק ראשון זה לא הכל בחיים.
שבתי הביתה משלושת ימי הגלות שכפיתי על עצמי, לחיבוק המנחם של בן זוגי, שבשלב זה הרגיש שהוא עוד יותר עצוב ממני. לקח לי עוד שלושה ימים לפרק את התיקים. הייתי בבית, אבל ההוויה שלי עוד נחתה שם לגמרי.
"גומות החן של אביגיל"
ברור לי שבשנה הבאה אנסה שוב. כששאלתי את עצמי אם הייתי צריכה להיעלב, ואיך אפשר לא לקחת את זה אישית, עלו בי הסברים רציונליים, כדי שלא ארגיש רע עם עצמי. למשל, שיש תור משתרך אפילו לתואר שני (ולא רק להתמחות). הנה, אני שומעת הרבה סיפורים ועדויות על אנשים שמתקבלים בניסיון השני. באיזה שהוא מקום זה מעודד אותי, ואני רק מקווה שאוכל לעבוד על עצמי ולהשתפר לפני הסיבוב החוזר. אולי למראיינים שלי יהיה לב רחום ולא ישלחו אותי לחדש את המתא"ם או לחפש את גורלי במשעולי התרפיה.
יחד עם זאת, אין שום פידבק בתהליך, וזה אחד החולאים שלו. איך אדע אם אני צריכה לעבוד על האישיות שלי או פשוט להתכונן טוב יותר לריאיון ולהתאים את עצמי לתהליך? האם לקחת קורסי הכנה לריאיון כי זו הפכה למיומנות בפני עצמה שיש להצטיין בה (הנה, גם הריאיונות הפכו בעצמם לתעשייה שמגלגלת לא מעט כספים, ממש סטארטאפ)? האם היא מנבאת הצלחה כמטפל? שוב, מוטל בספק.
עם עצמי אבל, אני יודעת מה לא היה בסדר. יש לי חיישנים גם משלי. בכל זאת, כדאי שאהיה ערה לזה. בלב מנסה להאמין שהם גם בסך הכל רצו להגן עלי. ידעו מה מצפה לי מהעבר השני של הקבלה. ידעו שזו שנה קשה, עם הרבה לחצים, וציפיות, ומטופלים בשר ודם, נפש ורוח. האם ייתנו אותם לבחורה צעירה ורגישה, כולה בת 25? שאולי משדרת מעט הססנות, או חוסר ביטחון בעצמה? באמת הייתי שמחה לקורטוב נוסף של אסרטיביות, או נונשלנטיות. יש משהו סמכותי בפסיכולוג, שאותו עוד לא פיענחתי... מעין כריזמה כזו, שאו שנולדים איתה או שלא. האם יש לי מזה מספיק, או בכלל, כמו שיש לבחורות האחרות שהתקבלו? האם כמו בסיפור "גומות החן של זוהר" של מאיר שלו, אוכל ללכת לקוסם ולבקש שייתן לי קצת יותר סמכותיות? או למכולת של כהן? כנראה שיש דברים שלא נולדים איתם. אך האם בשביל להיות פסיכולוג צריך להיוולד עם משהו?
בינתיים התחלתי מפחדת מהניתוק שפושה בי, שמכסה עלי מכל עבר. מסתיר לי את המציאות. מסתתרת מאחורי הסברים רציונלים, ותירוצים, והדחקות, ומילות נחמה. אבל אני יודעת שמתישהו זה יבוא ויוכיח לי שאני לא כזו חזקה וקולית. זה לא הגיוני. לא יכול להיות שמשהו שהיה לי כל כך חשוב במשך כל כך הרבה זמן לא יזכה למידה השווה של אכזבה, תסכול וכאב. ולא נותר לי אלא לחכות ולא לדעת מתי זה יבוא עלי.
ואכן, שלושה ימים אחרי ההודעה, הבכי פרץ סוף סוף. הטריגר היה מחשבה על כל מי שהתקבלה, שהיא כמובן לא אני, ושאני כמובן לא אהיה כמותה. האדרה גדולה של כולם. כולן יפות, חכמות, מושלמות. הבכי יוצא ויוצא. פורץ מהמקומות הכי עמוקים והכי סגורים של האני שלי שחש דחוי ולא ראוי. האני הזה, שכמה ימים סגרתי עליו מכל עבר, שהתכחשתי לקיומו, לכאבו. ובתוך כל הדמעות גם יש חדוות שחרור, של כאב שהוחזק במעצר וסוף סוף יצא לחופשי.
"זה הזמן להתחיל להמשיך..."
בימים האחרונים הייתי שרויה באבל. חוויתי אבל בעבר וזה מוכר לי, ויש קווי דימיון גם כאן, רק שהפעם אני מרגישה אבל על עצמי. איבדתי משהו בשמחת החיים, התמימות התנפצה, שכבות ההגנה שלי נותרו אילמות כנגד המציאות המשפילה והדורסנית. איבדתי בתהליך הזה חלקים מעצמי. ואני תוהה מאיפה להמשיך עכשיו. איך מתחזקים ממקום כל כך שביר?
מרככת המחשבה שאפשר לנסות שוב, אבל היא דורשת ממני לא לקחת את הדחייה באופן אישי. אני מאמינה שעוד שנה להתבשל רק תעשי עמי חסד. אני רוצה להתייחס לשנה הזו כאל שנת מתנה. זמן שקיבלתי לפרוח בו, לעשות דברים שלא הייתי עושה אחרת, אם הייתי מתקבלת. שנת רזומה והתפתחות, למידה וצמיחה. שנה שלמה, כולה בשבילי.
זהו וזה הזמן להתחיל להמשיך. היעד הבא שלי היא מונגוליה ומיד אחריה סין, חלום שחיכה כנראה לזמן הזה כדי שיוגשם. החלום הפסיכולוגי יצטרך לחכות.
ולסיום, אני מקדישה שיר לחברי הפורום, ולמי שנמצא בנקודה דומה לשלי בדרך:
http://www.youtube.com/...t=1&index=23
