פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
זה הזמן להתחיל להמשיך

זה הזמן להתחיל להמשיך

אביגיל לב | 4/7/2010 | הרשמו כמנויים

"על הדבש ועל העוקץ"

אומרים שמעז יוצא מתוק. אני מקווה שכך יקרה איתי בשנה הקרובה. לא התקבלתי לקלינית. אין דרך להתחמק מהעובדה הלא נעימה הזו. בימים הראשונים עוד ניסיתי לשדר "עסקים כרגיל". גיבורה המתמודדת באומץ עם הדחייה. מסתכלת קדימה. לוחצת "נקסט" בשלט. מתנתקת מהפורום ומכל גירוי מכאיב ומסכן עבור המצב המגונן שלי. אך תוך כדי התחלתי מפחדת מהניתוק שפשה בי.

וכנראה שהכל התחיל עוד לפני שהכל התחיל...

"אביגיל בורחת מבשורה"

שלושה ימים לפני ההודעה ברחתי לצפון הלא רחוק. התנתקתי כי ידעתי שארצה להיות מנותקת מהמציאות. זה היה מגנון ההגנה הכי טוב שיכולתי לבחור. התחלתי להכין את עצמי לאפשרות שלא אתקבל והעדפתי לעשות זאת במקום מרוחק ושקט מהפרעות. האמת שמראש לא ציפיתי ליותר מדי, וקבלה היתה עבורי רק בגדר הפתעה נעימה ולא מובטחת.

לשמחתי, זו הייתה החלטה נכונה. בלילה שלפני ישנתי מצוין. השכחתי מלבי כל דאגה ונרדמתי מוקדם. בשבע בבוקר התעוררתי ביקיצה טבעית ליום חדש, שבמקרה היה "יום שני הגורלי". ניסיתי למשוך עד שמונה אבל הבנתי שבשלב זה אני כבר יכולה לדעת מה יהיה איתי בשנה הבאה. ולמה למתוח את חוסר הוודאות המציקה הזו. רציתי כבר לדעת אם אני יכולה לשמוח או להתעצב, אם להיות בשמים או להיות ברצפה. אפשר כבר לבקוע מאי-הידיעה למציאות חדשה, רעננה ונושמת. קמתי ממרבצי, במקום המרוחק אליו נסעתי, בחדר לבן עם וילונות רכים וחלון פנורמי הפונה לעמק יזרעאל.

דרוכה, התקשרתי לבן זוגי, שקיבל הוראות לבדוק את התוצאות עם שחר ולהתקשר אליי רק עם יש בשורות טובות. היות והוא לא התקשר, הנחתי שאין לו בשורות טובות לספר לי. הוא עונה לי, ואני אומרת לו מיד, 'אני לא יודעת כלום רק התעוררתי'. והקול שלו בהחלט הספיק. 'בבר אילן אני לא רואה שהתקבלת', הוא אומר לי בקול עצוב, מניח כל מילה בזהירות שחלילה לא אישבר.
'גם לא להמתנה...?' אני חצי שואלת, חצי אומרת.
'גם לא להמתנה.'
'ידעתי, אמרתי לך שזה מה שיקרה.'

חשבתי שאבכה, אבל הקול שלי רק קצת רעד. הייתי בחופשה ולא רציתי להעכיר את האווירה. ישראל מתייבשת ואני סוגרת מהר מהר את השיבר. בימים הקרובים לא אצליח לפתוח אותו שוב, ורק קומץ דמעות ימצאו את דרכן מבעד לחרכים, בלחץ. הרגשתי שמשהו גדל אצלי בפנים, תופח ומתרחב. ככל שחנקתי אותו יותר הוא רק יותר גדל.

לקחתי את אותו בוקר לאט. חמושה במזרון יוגה יצאתי לנוף הגלבוע שהסתתר בגב הבית. רעש צרצרים קצבי וחזק התחרה בצריחות שמחה של ילדים מהבריכה במעין חרוד. התיישבתי למדיטציה קלה והרגשתי סוף סוף במקום מחובר ורגוע. השרירים היו רפויים, ההקלה הגיעה. כאילו משהו התפקק לי בראשית השרירים, והכל חזר למקומו, שלו יותר, סוף סוף.

הדבר הבאה שעשיתי היה לבקר בבית הקברות של ראשוני המתיישבים, במטרה לקבל פרופורציות. בית הקברות היה מלא בקברים של אנשים צעירים, שבאו לארץ ונפטרו בגיל צעיר, רובם לא זכו להגיע ל-ל' שנים. מלבד המעטים שמתו בתאונות עבודה או טבעו במעיינות באיזור, הרוב שעלו ארצה מאמריקה ואירופה המתועשות, אמרו נואש מהמקום והתאבדו. היה מעניין לקרוא את המידע על המצבות. בחלק מהן המילים החרוטות היו מטושטשות. התאמצתי לזהות כיתוב על אחת המצבות והזדעזעתי לקרוא שם את המילים: "נפטרה בחופשה". קריאה זהירה יותר גילתה כי היא "שלחה יד בנפשה". צחוק רם, מביך ומשחרר התגלגל ממני. נו, מה פרויד היה אומר?
להרגיעכם, זה בהחלט נתן פרופורציות והבנה שלהתקבל לקלינית בטייק ראשון זה לא הכל בחיים.

שבתי הביתה משלושת ימי הגלות שכפיתי על עצמי, לחיבוק המנחם של בן זוגי, שבשלב זה הרגיש שהוא עוד יותר עצוב ממני. לקח לי עוד שלושה ימים לפרק את התיקים. הייתי בבית, אבל ההוויה שלי עוד נחתה שם לגמרי.

"גומות החן של אביגיל"

ברור לי שבשנה הבאה אנסה שוב. כששאלתי את עצמי אם הייתי צריכה להיעלב, ואיך אפשר לא לקחת את זה אישית, עלו בי הסברים רציונליים, כדי שלא ארגיש רע עם עצמי. למשל, שיש תור משתרך אפילו לתואר שני (ולא רק להתמחות). הנה, אני שומעת הרבה סיפורים ועדויות על אנשים שמתקבלים בניסיון השני. באיזה שהוא מקום זה מעודד אותי, ואני רק מקווה שאוכל לעבוד על עצמי ולהשתפר לפני הסיבוב החוזר. אולי למראיינים שלי יהיה לב רחום ולא ישלחו אותי לחדש את המתא"ם או לחפש את גורלי במשעולי התרפיה.

יחד עם זאת, אין שום פידבק בתהליך, וזה אחד החולאים שלו. איך אדע אם אני צריכה לעבוד על האישיות שלי או פשוט להתכונן טוב יותר לריאיון ולהתאים את עצמי לתהליך? האם לקחת קורסי הכנה לריאיון כי זו הפכה למיומנות בפני עצמה שיש להצטיין בה (הנה, גם הריאיונות הפכו בעצמם לתעשייה שמגלגלת לא מעט כספים, ממש סטארטאפ)? האם היא מנבאת הצלחה כמטפל? שוב, מוטל בספק.

עם עצמי אבל, אני יודעת מה לא היה בסדר. יש לי חיישנים גם משלי. בכל זאת, כדאי שאהיה ערה לזה. בלב מנסה להאמין שהם גם בסך הכל רצו להגן עלי. ידעו מה מצפה לי מהעבר השני של הקבלה. ידעו שזו שנה קשה, עם הרבה לחצים, וציפיות, ומטופלים בשר ודם, נפש ורוח. האם ייתנו אותם לבחורה צעירה ורגישה, כולה בת 25? שאולי משדרת מעט הססנות, או חוסר ביטחון בעצמה? באמת הייתי שמחה לקורטוב נוסף של אסרטיביות, או נונשלנטיות. יש משהו סמכותי בפסיכולוג, שאותו עוד לא פיענחתי... מעין כריזמה כזו, שאו שנולדים איתה או שלא. האם יש לי מזה מספיק, או בכלל, כמו שיש לבחורות האחרות שהתקבלו? האם כמו בסיפור "גומות החן של זוהר" של מאיר שלו, אוכל ללכת לקוסם ולבקש שייתן לי קצת יותר סמכותיות? או למכולת של כהן? כנראה שיש דברים שלא נולדים איתם. אך האם בשביל להיות פסיכולוג צריך להיוולד עם משהו?

בינתיים התחלתי מפחדת מהניתוק שפושה בי, שמכסה עלי מכל עבר. מסתיר לי את המציאות. מסתתרת מאחורי הסברים רציונלים, ותירוצים, והדחקות, ומילות נחמה. אבל אני יודעת שמתישהו זה יבוא ויוכיח לי שאני לא כזו חזקה וקולית. זה לא הגיוני. לא יכול להיות שמשהו שהיה לי כל כך חשוב במשך כל כך הרבה זמן לא יזכה למידה השווה של אכזבה, תסכול וכאב. ולא נותר לי אלא לחכות ולא לדעת מתי זה יבוא עלי.

ואכן, שלושה ימים אחרי ההודעה, הבכי פרץ סוף סוף. הטריגר היה מחשבה על כל מי שהתקבלה, שהיא כמובן לא אני, ושאני כמובן לא אהיה כמותה. האדרה גדולה של כולם. כולן יפות, חכמות, מושלמות. הבכי יוצא ויוצא. פורץ מהמקומות הכי עמוקים והכי סגורים של האני שלי שחש דחוי ולא ראוי. האני הזה, שכמה ימים סגרתי עליו מכל עבר, שהתכחשתי לקיומו, לכאבו. ובתוך כל הדמעות גם יש חדוות שחרור, של כאב שהוחזק במעצר וסוף סוף יצא לחופשי.


"זה הזמן להתחיל להמשיך..."

בימים האחרונים הייתי שרויה באבל. חוויתי אבל בעבר וזה מוכר לי, ויש קווי דימיון גם כאן, רק שהפעם אני מרגישה אבל על עצמי. איבדתי משהו בשמחת החיים, התמימות התנפצה, שכבות ההגנה שלי נותרו אילמות כנגד המציאות המשפילה והדורסנית. איבדתי בתהליך הזה חלקים מעצמי. ואני תוהה מאיפה להמשיך עכשיו. איך מתחזקים ממקום כל כך שביר?

מרככת המחשבה שאפשר לנסות שוב, אבל היא דורשת ממני לא לקחת את הדחייה באופן אישי. אני מאמינה שעוד שנה להתבשל רק תעשי עמי חסד. אני רוצה להתייחס לשנה הזו כאל שנת מתנה. זמן שקיבלתי לפרוח בו, לעשות דברים שלא הייתי עושה אחרת, אם הייתי מתקבלת. שנת רזומה והתפתחות, למידה וצמיחה. שנה שלמה, כולה בשבילי.

זהו וזה הזמן להתחיל להמשיך. היעד הבא שלי היא מונגוליה ומיד אחריה סין, חלום שחיכה כנראה לזמן הזה כדי שיוגשם. החלום הפסיכולוגי יצטרך לחכות.

ולסיום, אני מקדישה שיר לחברי הפורום, ולמי שנמצא בנקודה דומה לשלי בדרך:
http://www.youtube...ex=23

עוד בבלוג של אביגיל לב

עוד כשבועיים אקפוץ למים העמוקים ואתחיל לטפל. מישהו יקרא לי 'המטפלת' שלו, אני אשתתף בישיבות צוות ויתייחסו...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מזל רוקח חימזל רוקח חי18/6/2016

מאז יצא מתוק. שוב שלום, הבלוג שכתבת הותיר בי "טעם של עוד..." וקריאת פוסט נוסף הביאה אותי להבנה שנכתב לפני שנים. ובכן, אני שמחה כי מאז יצא לך מתוק :)

מזל רוקח חימזל רוקח חי18/6/2016

מעז יצא מתוק- בשבילי ומאחלת גם לך. אביגיל שלום, הדברים שכתבת עוררו בי זיכרון מחוויה דומה. בכישרון הכתיבה המיוחד שלך תיארת בצורה מאוד רגישה וחיה את חוויית הדחייה הצורבת. הייתי שם ואני רוצה להציע לך פרופורפציה אחרת- במבט של למעלה מעשור לאחור, אני שמחה ומברכת על אותו צומת שבו לא פניתי/הופניתי לנתיב המתסכל והסיזיפי. פניתי לצומת אחר שהוביל אותי לסיים דוקטורט לפני ארבע שנים שמפירותיו אני נהנית היום. איני מכירה אותך אך משהו באופן בו את כותבת מרגיש לי מאוד מוכר. מתוך אותה תחושה אני מאמינה ומאחלת לך הרבה הצלחה בנתיב אליו תבחרי לפנות. בסופו של דבר, זכרי שהכי חשוב ליהנות מהדרך. מפנה אותך לשיר 'הדרך לאיתקה' שמזכיר לי אותו הדבר בדיוק. בברכה, מזל

נעמה נ.נעמה נ.15/8/2010

די באיחור, אבל בכל זאת. אביגיל יקרה, אני לא מכירה אותך, אבל מכתיבתך ברור לי שאת אדם רגיש, חכם, ויצירתי - כל התכונות החשובות למטפל טוב. קשה לי להאמין שלא התקבלת כי את לא מתאימה.
רציתי לספר לך שגם אני עברתי את אותו תהליך, עם תחושת דחייה ואכזבה. אבל החלום היה מספיק חשוב לי. נרשמתי ללימודי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית בארה"ב. גם כאן קשה להתקבל, אבל יש היצע גדול יותר של מקומות. סיפור ארוך, אבל עם סוף טוב - אתמול סיימתי התמחות ובקרוב אקבל תואר דוקטור לפסיכולוגיה קלינית. כך שאל תתיאשי, ואם תרצי - תמצאי דרך. ובעיקר - אל תתני לאף אחד לערער לך את הביטחון העצמי.
וכשתסיימי ללמוד תודיעי - אשמח להפנות אלייך מטופלים - את מקסימה ומרשימה, יותר מהרבה פסיכולוגים שאני מכירה :-) הרבה הצלחה!

ענבל תמירענבל תמיר18/7/2010

לאביגייל. הי אביגייל,
זו לא הפעם הראשונה שאני נכנסת לבלוג שלך וקוראת בעיון רב את דברייך, מחשבותייך ורגשותייך. בהחלט ראויה לציון מיוחד יכולת הכתיבה הנהדרת שלך, ועל כך שאת פתוחה ואמיתית כל כך עם עצמך.
יחד עם זאת, קראתי את שכתבת לאחרונה "זה הזמן להתחיל להמשיך": את חשה דחוייה ובלתי ראויה, במרחב דו קוטבי של "להיות בשמיים או להיות ברצפה", אבדן שמחת חיים, של חלקים מעצמך, כאשר מה שיכול לתת לך פרופורציה הוא המפגש עם בית הקברות וגורלן המר של הנשמות הצעירות הטמונות בו.
תהליך הקבלה לתואר השני, ולמעשה, כל התמודדות על כל תפקיד נחשק בחיינו המקצועיים, כולל בחובו אינספור תחושות שנעות על הטווח מתקווה ואופטימיות ועד ייאוש, וזה אנושי מאד. המסע הזה על כל הגילויים שבו הוא תהליך מאד מגדל ומלמד עבורך, ואני מאמינה שזהו מקום להתפתחות, לא פחות אם היית מצליחה להגשים את החלום. נצלי את ההזדמנות להיות מחוברת גם לרגשות הקשים, לבכי, לסימני השאלה, כדי להגיע לתובנות חדשות לגבי עצמך. אין שום רע בלהסתייע בקורס לשיפור ההצגה העצמית, אם את מרגישה צורך בכך, אולם אל תפלי לפח של "לעבוד על האישיות שלי" רק על מנת להתאים עצמך לאיזושהי שבלונה, שאת חושבת שתביא לך את ההודעה המיוחלת. מבין שלל שיקולי הקבלה ללימודים הקליניים קיימים גם שיקולים שהם זרים למה שנדרש מפסיכולוג, ברמה האישית, מקצועית ואתית, וכמובן שנכנס גם השיקול של ריבוי מועמדים. אין זה מעיד דבר וחצי דבר על אשיותך או מידת התאמתך למסלול בו בחרת.
אני מאחלת לך המון הצלחה בהמשך, וזה אומר: לא רק להתקבל למסלול הנחשק, אלא גם , ובעיקר, ללמוד להפיק גם מהפרחים וגם מהמהמורות שבדרך..

ענבל ת.

danny psydanny psy6/7/2010

אביגיל היקרה. דברייך נוגעים ללב, כתיבתך הרגישה מעבירה את תחושת האכזבה שנוחתת עלינו, לא משנה כמה הכנו את עצמינו קודם. אכן, המסלול לפנקס הפסיכולוגים עמוס במשוכות, אולם היתרון הוא שניתן לחזור על כל משוכה שוב, את כבר במשוכה השלישית (אחרי התואר הראשון והמתא"ם) והקשה מכולן. נכון שלא עברת אותה בסיבוב הראשון, אולם בטוחני שתהא זו התנסות שתסייע לך בסיבוב הבא.
ראי את השנה הבאה כהזדמנות, ואני מקוה שתגלי לבסוף ששנת ההמתנה תיזכר לך כשנת מתנה.
בהצלחה
דני

אביגיל לבאביגיל לב5/7/2010

לאורית, לה לה, סתיו ושירלי. מחמם לקרוא את התגובות שלכן.

לאורית - אני גם מקווה שהשנה הקרובה תהייה טובה -לשתינו - ושיהיה שווה להמתין... :) בהצלחה לך בשנה הזו ומקווה שגם לך תהיה מתישהו שנת מנוחה (אבל מבחירה!!).

לה לה - תודה על ההתייחסות לכל ההיבטים של המצב. את לגמרי צודקת בהרבה דברים. הסיפור שלך הולך איתי, ואת בהחלט נקודת אור וסימן שלפעמים חלומות מתגשמים, גם אם צריך להתאמץ ולא ולהתייאש. אני גם חושבת ותמיד חשבתי שיש דברים שאם עושים אותם יותר מאוחר הם יוצאים יותר טוב. בינתיים, איכשהו "המכה" כבר עברה פחות או יותר. היה טוב לעבד את הדברים בכתב, ואני מרגישה הקלה לא מעטה מהזמן הנוסף שקיבלתי.

סתיו - תודה חמודה!

שירלי - תודה על התגובה! את בהחלט דוגמה לאפשרויות שעוד אפשר לגלות על עצמך אם נותנים לך את הזמן והמרחב לגלות אותם. אני מקווה שהכל לטובה. תודה על שעקבת כל החודשים :) בהצלחה בדרך המקצועית ואני בטוחה שתבלטי בה ושאת עושה דברים טובים עם עצמך :) ואכן, כבר יש דברים אחרים שאני נפתחת אליהם, למשל, לימודי השיחון הסיני הם הדבר הבא שאני שוקדת עליו לקראת הטיול :)

שירלי משירלי מ4/7/2010

ליבי ליבי איתך. כמו תמיד, יש לך יכולת מדהימה להעביר לכתב את התחושות והרגשות הכי אמיתיות ומדויקות, שאת מרגישה וכמוך רבים אחרים. היכולת הזו מבורכת בעיני ואני בטוחה שהיא גם עוזרת לפרוק ולשחרר.
אני חייבת לומר לך שלא היתה מופתעת ממני לשמוע שלא התקבלת, ובאמת שאני מאמינה שאת מתאימה ולכן תצליחי להגיע לשם, גם אם שנה אחרי התכנון. מניסיון העבר האישי שלי, אני מבינה לגמרי את ההרגשה של הדחייה, העלבון, חוסר האמונה והכאב. אבל שנה אחרי, וממקום אחר לגמרי (לגמרי!), אני יכולה להגיד לך ש"שנת המתנה" הזו, כמו שקראת לה, פתחה עבורי דלתת והזדמנויות שלא ידעתי אפילו שרציתי, ושלא הייתי מגיעה אליהן במצב אחר, גם בחיים האישיים וגם באלו המקצועיים. אין לדעת לאן תוביל אותך דרך שלא תכננת מראש ללכת בה, ולפעמים העיקוף הזה עשוי להביא למקומות נהדרים. עכשיו קשה לראות את זה, ואולי גם לא מרגיש נכון עדיין, אבל תזכרי את זה במהלך השנה הבאה.
אני מאחלת לך שנה של פריחה אמיתית, של לעשות דברים סתם כי הם עושים לך טוב, ושל אושר. בסופו של דבר,זה מה שבאמת חשוב. אני מקווה שתהני מלא בטיול המתוכנן (זה ירח דבש בעצם? מתי אתם נוסעים?)
אה, ורעיון החופשה בטבע ביום של התוצאות- אדיר בעיני :-) נראה לי שאאמץ אותו לימים חשובים בעתיד!
שירלי

סתיו רווהסתיו רווה4/7/2010

אביגיל יקרה. את כותבת מקסים ונוגע. מבינה אותך מאוד בהקשר של הפידבק לשיפור, אבל מקווה ומאמינה שהסיבוב הבא יהיה מוצלח יותר. שיהיה לך המשך מוצלח!

לה להלה לה4/7/2010

אביגיל,. נראה לי שאני יכולה להרגיש את כאבך, ולא רק מתוך אמפטיה... פשוט כי נראה לי שהייתי שם, נכון שאנחנו בנויות מחומר אחר, ובעלות אישיות אחרת, אבל הבנתי והרגשתי את המילים שאמרת. גם היום כשאני נזכרת באז, זה היה כואב, מאוד. בשבילי זה היה תהליך ארוך ומפרך, ולא זכיתי להיות מזומנת כמוך לכמה וכמה מקומות... גם אני הייתי מעט חסרת ביטחון, והתהליך שעברתי פגע במה שחשבתי על עצמי, גם אני קנאתי במי שכן הצליח, וגם אני רציתי את זה מאוד והייתי מוכנה לנסות פעם שנייה. היופי שבך, ומה שהופך אותך מתאימה בעיני לפחות מהבחינה הזו, הוא היכולת שלך לדבר על הדברים, לחוות אותם, ולהביא אותם בכנות ורגישות. זה מראה גם על חוזק מסוים בעיני, שכן מתוך החוויה האמיתית של הדברים תוכלי לגדול, להסתכל איפה יש עוד מקום טיפה לצמוח, ולפתח את עצמך כאדם, ואולי זה ישפיע גם על ההצלחה שלך בשנה הבאה. זה אולי נשמע בנאלי, אבל זו באמת יכולה להיות שנה של צמיחה, ברמה האישית והמקצועית. זו יכולה להיות גם שנה שבה תוכלי להשקיע בבעלך החדש (מזל טוב נראה לי שכבר אמרתי), ובטח לנסוע לסין או מונגוליה או כל מקום אחר, מה שיכול להיות בשבילך גם חוויה אדירה וללמד אותך המון.
בנוסף לכל אלה, אל תשכחי שיש גם עניין של מזל בתהליך הקבלה, וגם טובים ואפילו מצויינים לא מתקבלים (ככה גם נאמר לי באחד הראיונות). נראה לי גם, שכל דבר יבוא בעיתו, את בכל זאת צעירה ויש לך זמן. כמו שאמא שלי אמרה לי שנה שעברה- "גם ככה, מי ירצה ללכת לפסיכולוגית צעירה..." ;)

אני מאחלת לך שהכאב ישקוט מהר, ויהפוך להיות משהו שממנו גדלת ולמדת, ואם תצטרכי לעבור תהליך של למידה והתפתחות אני מאמינה שתמצאי אותו בתוך עצמך.

אורית זץאורית זץ4/7/2010

איחולים. מאחלת לך שהשנה הזאת תהיה מה שאת רוצה ויותר. זאת באמת הזדמנות להתפתחות וגם קצת חופש מהלימודים האינטנסיביים. מאחלת לך ששנה הבאה בתקופה זו של השנה רק תחייכי.

בהצלחה!