זה כל כך פשוט שזה בסרט

עלון פסיכולוגיה עברית | 19/7/2013 | 6,929 צפיות | הרשמו כמנויים

כשהאחים לומייר הציגו ב- 1985 את מה שנחשב לסרט הראשון ספק אם הם הבינו את גודל ההשפעה שעתידה להיות להמצאתם; השפעה על האפשרות לתעד ולייצג אירועים במציאות, אך לא פחות מכך השפעה על הנפש, על הווית האדם ועל האופנים בהם אנשים מבינים וזוכרים את עצמם. יותר מ-120 שנה אח"כ, קשה לדמיין מציאות שלא נפענח באמצעות השפה הויזואלית, שהתפתחה והשתכללה לאורך הזמן.

יחד עם זאת, המדיום המרכזי בו בוחרים מטפלות ומטפלים רבים ממשיך להיות זה של המילה הדבורה, בו הכללים והדינמיקה שונים לחלוטין. האם הדבר בעוכרינו? האם כך אנו שומרים על המורכבות הפנים נפשית אל מול איומי החוץ? ומה נאמר על השתיקה?

השבוע באתר אסתי זיסמן הציעה את נקודת מבטה על הרצאתה של רות נצר אודות הקשר שבין עשייה קולנועית ותהליכים טיפוליים, ובה התייחסות מיוחדת לבחינת הייצוגים של מטפלים ומטופלים בקולנוע. מן העבר השני, הציע גיא פרל להתבונן בשתיקה, בחללים שבשפה ובחוסר האפשרות האינהרנטי לייצג, באמצעות קריאה בספרה של ליאור גרנות "מילים למילי". גם במפגש הויניקופדיה החמישי שסיקרה שילי ורדימון תפסה השתיקה מקום, אך גם אחותה, ההשתקה, זכתה לבמה, והמחשבות אודות מקורותיהן החברתיים, הבין אישיים והאינטרה פסיכיים צבעו את הדיון. סקירתה של עדי כהן-רוקח אודות הרצאה שנשאה ורד בר-און בדקה את גבולות הגוף כמו גם את גבולותינו הרעיוניים, וניסתה לברר האם פציעה עצמית היא רק פתולוגיה, כמו שאנו כל כך רגילים לחשוב, או שמא אפשר לראות בה גם משחק?

איך מתחילים פגישה? בשתיקה? עם אג'נדה מסודרת? השבוע בפסיכובלוגיה ארנון רולניק שיתף במחשבותיו אודות האפשרות לאינטגרציה ולגמישות בפרקטיקה של פתיחת הפגישה הטיפולית גם כאשר הגישות הדומיננטיות מציגות פיצול חד. בבלוג כתיבה יצירתית איילת הלר שאלה אותנו "איך הולכת בחושך משאלה יחידה"? ובשפיות זמנית התייחסנו לויכוח המתעצם אודות השימוש בריטלין, ונדרשנו לאבחנה המבדלת שבין נוסטלגיה לדיכאון.

תכנית לימודים רשת לאקניאנית
גם השנה יפתח מסלול התנסות קליני המאפשר שילוב בין עבודה קלינית במרפאה לבריאות הנפש לבין למידה תיאורטית

"אני אומרת

שזה כל כך פשוט

כשזה בסרט

אני אוהבת רק איתך לשבת

מול המסך הזה שבקולנוע

אני אוהבת ת'קולנוע" ("קולנוע", דן תורן)