תקשורת דיגיטלית ותקשורת תוך נפשית ומה שביניהם
מרים בן-דוד | 26/7/2017 | הרשמו כמנויים
כמה נהדר שהיום ניתן לתקשר בכל נושא ללא קשר למרחק שבו אנחנו נמצאים מבן או בת שיחתנו. המחשב מאפשר לנו בן רגע לשנות את המחשבה שעל המסך, להעלים ללא עקבות מה שעלה במוחנו וכמובן להוסיף דבר או שניים ללא הרבה טרחה. התשובה יכולה לחזור אלינו באותה המהירות. אם נערוך שאלון עם תשובות שרק צריך לבחור ביניהן ולעשות קליק במקום הנכון, הלוא הגענו לשיא היעילות בקומוניקציה הבין-אישית. גם אם אנשים נמצאים באותו חדר, זה מול זה, ניתן לייעל את השיחה כשחלק מהמידע מועבר דרך המחשב מבלי שבן שיחתנו יצטרך להרים את ראשו. מכירים את החוויה שנכנסים לרופא ומנהלים אתו שיחה מבלי שהוא ראה את צבע עינינו? כמובן ששפת הגוף שלנו כבר לא נכללת בצורת הקומוניקציה בינינו וזה הפסד גדול.
תופעות אלו פוגשות את האנשים המבוגרים במישורים שונים. אריכות ימים מעמידה אותם מול יותר ויותר אתגרים תקשורתיים. דרישות התמודדות עם ירידה פיזיולוגית מהירה או איטית, ירידה ביכולת הסנסומוטורית והקוגניטיבית מגבילות את עולמם.
הדרישה לנהל קומוניקציה עם מכונות הינה בין האתגרים היומיומיים שהמבוגרים פוגשים. למשל בטלפון, לעיתים נדירות בלבד אתה מנהל שיחה עם קול אנושי. כשאתה פונה למקומות רשמיים או משרדים אתה פוגש מכונות מתוכנתות עם שאלות סטנדרטיות, שעלייך לענות עליהן. הקושי הטכני שעליו אתה חייב להתגבר, אחרי ריכוז מקסימלי, אינו הקושי היחיד בסיטואציה יומיומית זו.
אתה מתבקש לבצע פעולות מוגדרות בהתאם להוראות, למשל "תבחר באחת מתוך שלוש התשובות המופיעות על המסך". הוראה זו, לעיתים קרובות, לא מאפשרת לך לחשוב ולבטא את דעתך ואתה חייב להסתפק בתשובה שרק בערך מתאימה לך. התחושה שמלווה דו-שיח מעין זה היא תחושת אילוץ כמו במשטר טוטליטרי, אבל לומדים את התהליכים האלה ומתרגלים אליהם, והם הופכים לחלק מעולם הקומוניקציה באופן טבעי.
הדור שגדל על סגנון קומוניקציה מעין זו, מקבל את מה שנדרש ממנו כמובן מאליו, כאילו כל סיטואציה ניתן להגדיר על ידי מספר תשובות מוכנות וסטנדרטיות. אך כאשר עליי להסתמך על תשובות מוכנות, הרבה פעמים אני תוהה האם התשובה שבחרתי בה מבטאת את תגובתי נאמנה, ואני מרגישה כאילו נאלצתי לוותר לא רק על חשיבה עצמאית, אלא גם על בדיקה של מהימנות התשובה.
אני תוהה האם להתרגל לחשיבה במונחים חד משמעיים וניגודים ברורים, לא עלולה להוביל אותנו לחשיבה פשטנית ולשיח במונחים אבסולוטיים.
מתעוררת השאלה איך סיטואציה מעין זו משפיעה על העולם הרגשי שלנו, שמורכב מגוונים דקים עם מעברים חדירים ביניהם? האם העובדה שאנשים מורגלים לחשוב במונחים חד משמעיים של שחור-לבן, לא עלולה לתת את אותותיה על דרכי הקומוניקציה התוך נפשית? האם ההרגל לא להתייחס לדקויות ולגוונים בתשובות הנדרשות לא ישפיע על יכולותינו בהבחנה של העולם מסביבנו ושל עצמנו? האם הרגלי החשיבה המתאימים לעולם המכני לא עלולים להוביל לחשיבה חד ממדית, ולהוביל להרגלי חשיבה במונחים אבסולוטיים? האם אנחנו לא רק מוותרים על מהימנות דיווח אלא גם על יכולת אבחנה בשיחותינו הפנימיות והאינטראקטיביות? האם בסופו של דבר זה יוביל לחשיבה פשטנית והיעדר הסקת תובנות של האדם מול עצמו?
אם כן, הדור שגדל בעולם כל כך מכני אמנם מרוויח הרבה זמן וחוסך מאמץ, אך נגזלות ממנו חוויות רבות שעשויות להעשיר את המרחב הפנימי שלו. לעומת זאת נראה לי שבעת הזו ישנה תופעה בעולם האמנות המודרני, שהינו אבסטרקטי ומתוחכם, שבה אנו נתקלים בהרבה הזדמנות לחוויות שמאתגרות את העולם התוך נפשי.
