פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עבר בהווה

עבר בהווה

מרים בן-דוד | 15/6/2017 | הרשמו כמנויים

אני אוהבת "לצאת" לראות סרטים. קשה לי להגדיר איזה סוג סרטים אני אוהבת. יותר קל לי להגיד איזה לא: לא בילוש ולא קומדיה – שניהם מעמידים את האינטליגנציה שלי במבחן, לא רק מאז שהזדקנתי אלא מאז ומתמיד.

אחרי שביררתי שהסרט הבריטי על פי ספרו של Julian Barnes - "תחושה של סוף" לא מספר על אלצהיימר ולא על אהבה רומנטית על סף הקבר, כמו הרבה מן הסרטים האופנתיים על נושא הזקנה, ולמרות שהביקורת לא העידה על מצוינות, החלטתי לראות אותו. עבורי יש משיכה לסרטים הבריטיים כי זה מעורר בי נוסטלגיה לאותם השנתיים שביליתי בלונדון כאישה צעירה "Just Married". אני מכירה את השפה הצינית, הבעת היעדר רגשות הטיפוסית ופגשתי בזמנו גם סטודנטים רבים מהאוניברסיטאות של האליטה הבריטית דאז, שזה מאפיין אותם. נהניתי מהנוסטלגיה שהסרט עורר בי ומן השיחות רוויות ההומור לאורך שעתיים. אולם, מעבר לאווירה הבריטית המשעשעת, הסרט הדהד בתוכי רבדים אחרים.

העלילה מתרחשת על שני מישורים בעת ובעונה אחת – ההווה והעבר. הרגשתי ש"החיים הכפולים" מאוד אופייניים לשכבת הגיל של הנפשות הפועלות עליהן הסרט מספר, ותחושה זו כל כך מוכרת לי.

גבר גרוש, Tony Webster, חי לבד, נמצא בקשר ידידותי עם גרושתו Margaret ובתו היחידה. הסרט מראה אותו כשהוא מלווה את בתו לקורס הכנה ללידה. למרות אופיו האדיש לכאורה, שמתבטא בסצנות רבות, באקט הזה מתגלה החמימות שבתוכו, אותה הוא מצליח להסתיר מפני אחרים ומפני עצמו.

יום אחד, הוא מקבל הודעה שאמא של חברת נעורים שלו Veronica נפטרה ובצוואה השאירה עבורו בירושה סכום כסף משמעותי, ואת יומנו של Adrian – חברו הקרוב מהימים הסטודנטיאליים. בעקבות הודעה זו טוני משחזר את עברו – את שנות נעוריו, את אהבתו ל-Veronica ואת חברותו המיוחדת עם Adrian, החכם שבחבורה, שלאחר מכן התאבד. במחשבותיו, Tony משחזר את ההיסטוריה של היחסים הבעייתיים עם Veronica, ולאחר שהקשר לא התפתח לשום כיוון בינו לבינה, Adrian הודיע לו שהוא ו-Veronica פיתחו מערכת יחסים זוגית. Tony נפגע מאוד והשיב לו בסגנון מעליב ביותר, כולל גם קללה.

אירועים אלה שקעו בזיכרונו של Tony שעד כה עבר את שלבי החיים בשלווה יחסית, ללא זעזועים מיוחדים, עד אותה הודעה מוזרה שהגיעה מעורך דינה של אימה המנוחה של Veronica. Veronica מסרבת למסור את היומן של Adrian שלפי הצוואה הושאר לו. טוני לא מוותר. הוא עושה מאמצים כדי לפגוש את Veronica על מנת לקבל את היומן השייך לו. המפגש המוזר עם Veronica מחזיר אותו לעולם של אותם הימים. מאותו רגע העלילה מתרחשת בשני עולמות באופן מקביל. העולם של Tony מצד אחד במציאות ומצד שני בעולם של עברו. לחיות בעבר מבלי להתכחש להווה, נדמה לי שזו חוויה מוכרת בקרב אנשים מבוגרים. היזכרות reminiscence היא חלק פעיל בתודעה.

כולנו מכירים אנשים מבוגרים שהקומוניקציה איתם כוללת הרבה מאוד התייחסות לעבר, שנראה כאילו הם חווים את החוויות פה ועכשיו. הנוכחות של העבר בחיים של הזקנים שונה מהיזכרות. אולי, אפשר לומר, שזו חוויה הרבה יותר אקטיבית ויותר רווית רגשות מאשר העלאת זיכרונות. חוויה זו דומה אמנם לחלום - בו אנחנו עושים פעולות של הזהות העכשווית שלנו בעולם של אתמול. זה גם לא חלום בהקיץ, אולי משום שמדובר בחוויה אקטיבית המאופיינת על ידי תחושה של שליטה עם מודעות למציאות העכשווית.

למי שיש קשר עם אנשים זקנים, ללא הבדל אם הם תקינים או ירודים מבחינה קוגניטיבית, יכול להבחין שהחיים הפנימיים של ההווה והעבר מתחלפים בתודעתם בקלות, דבר שבמקרים מסוימים ניתן לנצל למטרות טיפוליות.

סיפור העלילה של הסרט ובעיקר הספר, שזור בהרהורים על נושא הזיכרון בגיל המבוגר. הערותיו הציניות של Tony מעוררות מחשבה, אם כי בסרט זה משודר על המישור החווייתי ופחות על המילולי בניגוד לספר.

הסופר מגלה את חשיבותו של תפקיד הזיכרון בגיל המבוגר, עליו מושתתת תודעתו של האדם בשלבים מאוחרים של חייו. לדעתו: אנחנו חיים מתוך הנחה שהזיכרון הוא בעצם החוויות פלוס הזמן. למעשה, הזיכרון הוא מה שחשבנו ששכחנו, אבל הזמן לא פועל כחומר משמר, אלא נוטה לדלל ולעוות את החוויות שלא נוח לנו להיזכר בהן. אנחנו מתעלמים מעובדה זו, מספרים לעצמנו ולאחרים את תולדות חיינו שוב ושוב. עם התקדמות השנים פחות ופחות עדים נשארים לסיפור שסיפרנו לאחרים ובעיקר לעצמנו. נראה לי שנוכחות העבר בתודעה נותן כוח לאדם המבוגר, בין שהוא תואם את העובדות ההיסטוריות ובין שלא.

עוד בבלוג של מרים בן-דוד

בכל תקופת חיים אנחנו שייכים לקבוצת גיל מסוימת. בילדות זה מגדיר את זהותנו ובדומה לכך גם בגיל המבוגר....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.