נעמי ורות - לקראת שבועות
רות נצר | 24/5/2017 | הרשמו כמנויים
הפסוק אומר: "ויהי בבואנה בית לחם ותהם על העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי".
השיר שכתבתי ומובא כאן פותח במצלול של מהומת התהום של העיר המקבלת את פניה במהומת לב. שהיא גם מהומת התהום בנפשה של נעמי:
1.
וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר
- הֲזֹאת נָעֳמִי?
זוֹ תְּהוֹם הוֹמָה
תְּהוֹם הַזִּכָּרוֹן
וַתֹּאמֶר לָהֶם נָעֳמִי -
כָּתוּב תְּהוֹמוֹת יְכַסְיוּמוּ
יָרְדוּ בָּנַי לַמְּצוּלוֹת.
אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי
עַכְשָו רֵיקָה
בִּטְנִי
מְצַפָּה לַגּוֹאֵל
שֶׁיּוּשַׁת בְּחֵיקִי
2.
זֶה גַּרְגֵּר
הַתְּבוּאָה.
וַתְּשִׁיתֵהוּ בְּחֵיק הָאֲדָמָה
וַיָּמָת שָׁם
וַיִּוָּלֵד שָׁם
בְּחֵיק רוּת
הִיא נָעֳמִי.
(מתוך: ריסים, הוצאת פרדס, 2011, עמ' 87)
נעמי ורות אינן מייצגות את הקונפליקט המקובל בין כלה וחמות כיוון שהבן-הבעל מת וכבר לא קיים כמוקד קנאה למי הוא שייך. בעיני מתוארת כאן מערכת יחסים של בת ואם ולא של כלה-חמות. רות היא הבת שלא הייתה לנעמי.
כתוב: "ותקח נעמי את הילד ותשתיהו בחיקה". כשבתי הייתה בהריון אמרתי לעצמי, שכשתלד את הילד אשיתהו בחיקי, ויתממש הפסוק.
אני רואה כאן את שותפות הבת והאם, כאחווה מטריארכלית הכרחית.
הבצורת בארץ מקבילה לבצורת הרחם הריקה של נעמי שכבר אינה יכולה ללדת. ואילו הפריון של רות מקביל בספור היפה הזה לפריון האדמה אחרי תקופת הבצורת שבגללה אבימלך ונעמי עזבו את הארץ למואב.
הספור של מגילת רות הוא ספור כפול של מוות ותחיה; של בצורת האדמה ושיבתה לפריון, במקביל למות אבימלך ובניו ולידתו של עובד.
וזה גם מחזור החיים הטבעי של מות גרגר התבואה הנזרע באדמה. מת ונולד בה מחדש כשבולת.
מכאן ההקבלה בין פריון האדמה לפריון של רות.
במחשבה המיתית השבולת היא האם והגרגר הגדל בתוכה הוא הבת. כל גרגר יהיה לשבולת ומכל שבולת יוולד הגרגר. כל בת תהיה לאם וכל אם תוליד בת. מעגל החיים של אם-בת, נעמי-רות. והרי הספור של רות ונעמי מתרחש בזמן קציר השבולים.
