פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

חצי מבט

גיא פרל

"הֶרְיוֹן מוֹתֵךְ" על 'ויהי ערב ויהי תוהו' מאת מאיה טבת דיין. (פרדס, 97 ע')

גיא פרל | 20/3/2016 | הרשמו כמנויים

"הֶרְיוֹן מוֹתֵךְ" על 'ויהי ערב ויהי תוהו' מאת מאיה טבת דיין. (פרדס, 97 ע')

מְצַפָּה

הֶרְיוֹן מוֹתֵךְ אָרֹךְ מִנְּשׂוֹא
וּלְעִתִּים
נִימֵי סַבְלָנוּתִי דַּקִּיקִים
לְהִתְפַּקֵּעַ -
כְּמוֹ חוּטֵי הָאוֹר הַלְּבָנִים
הַנִּמְתָּחִים מִתּוֹךְ גִּבְעוֹל הַלּוֹטוּס:
אִם אֵינָם נִקְרָעִים,
טוֹוִים מֵהֶם בַּדִּים
רַחְמָנִיִּים יוֹתֵר מִמֶּשִׁי.

בְּכָל שָׁנָה
בְּהִתְקָרֵב יוֹם־הֻלַּדְתִּי הַיָּתוֹם,
אֲנִי מְצַפָּה, אִמָּא,
שֶׁתִּוָּלְדִי לִי מֵחָדָשׁ.

חלקו הארי של הספר 'ויהי ערב ויהי תוהו' מלווה את פרידת המשוררת מעל אמא הנוטה למות ואת אבלה עליה לאחר מותה. הצרוף הנדיר ' הֶרְיוֹן מוֹתֵךְ', כמו השיר 'מצפה' (ע' 53) בשלמותו חושף את איכותה הדינאמית של ההתרחשות הפנימית – אין המדובר בהעלאת זיכרונות, כי אם בתהליך פעיל בסופו אמורה להיוולד האם מחדש בפנימיותה של המשוררת. אולם, זהו תהליך ארוך וקשה, כפי שמעידה המשוררת, והצלחתו אינה מובטחת – הלידה המחודשת תלויה בעמידותם של חוטי האור העולים מתוך הלוטוס, המייצגים, לדעתי, את רציפותו של תהליך התפתחות תודעתית. בשיר מתואר מצב בו החוטים אינם נקרעים והתהליך מתאפשר, אך מובלעת בו האפשרות לקריעתם. במקרה כזה, להבנתי, לא מתאפשרת השלמת החייאתה הפסיכולוגית והרוחנית של האם.
טבת דיין מודעת לתהליך המתואר, ומודעת אף לתפקידה המרכזי שיש בו לכתיבת הקינה. בשיר 'השירים האלה' (עמ' 57) היא מתייחסת לכך ישירות ואף עוסקת בהיבטיה הטרנסנדנטיים של היצירה המקבילים למלאכת בריאה: "מִי כּוֹתֵב אוֹתָךְ / מִתּוֹכִי? אַתְּ אוֹ אֲנִי? / כִּי אֲנִי אֵינֶנִּי מַכִּירָה אֶת / הַשִּׁירִים הָאֵלֶּה, בֶּאֱמֶת / שֶׁאֵינֶנִּי מַכִּירָה, וַהֲרֵי / מִלְּכַתְּחִלָּה לֹא רָצִיתִי שֶׁתָּמוּתִי. // אֲבָל מַתְּת, לַמְרוֹת זֹאת, וּמֵאָז / אַתְּ נֶחְצֶבֶת מִתּוֹכִי בְּמִלִּים, / לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, ולֹא / עַל יְדֵי שָׂרָף, ולֹא עַל יְדֵי / שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ: / בֶּאֱלֹהִים אֲנִי מְשַׂחֶקֶת, וְהוּא / מְשַׂחֵק בִּי בַּחֲזָרָה."
אל מול תנועת ההחייאה והבריאה פועלת בספר התנועה ההפוכה - עם מות האם גּוֹוֵעַ משהו בנפשה של הבת. תנועה זו מוצגת כבר בשיר הפותח את הספר (ללא כותרת, עמ' 11) שאף נתן לספר את שמו, כתהליך של בריאה הפוכה המתחילה ברגע פטירתה של האם: "וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי תֹּהוּ, וַיְהִי פִּי תְּהוֹם. / וְהַשֶּׁקֶט עָמַד מִלֶּכֶת. / וְרוֹפֵא צָעִיר אֶחָד נִכְנַס וְיָצָא / וְלֹא הִצְלִיחַ / לָדַעַת אִם הָלַכְתְּ אוֹ אִם / עֲדַיִן הִנָּךְ." השיר מסתיים בשורות "רֵאשִׁיתִי עֻבָּר שֶׁל חַיִּים. / וְסוֹפֵךְ עֻבָּר שֶׁל מָוֶת." היוצרות זיקה, אפילו סימטריה, בין האם והבת הנעות בו זמנית בין החיים והמוות. הצרוף "עֻבָּר שֶׁל מָוֶת" בדומה לצרוף "הֶרְיוֹן מוֹתֵךְ" איליו התייחסתי, מציגים את מות האם כהתגלותו של פוטנציאל המוות בביתה. הדברים מופיעים בשירים נוספים, למשל בשיר 'דוהָה' (21): "שְׂעָרִי מַלְבִּין / בְּקַוִּים דַּקִּים / וְצִלְלֵי הַחֹשֶךְ סְבִיב עֵינַי / מַאֲפִירִים / כְּעַנְנֵי הַסְּתָו. / גַּם אֲנִי דּוֹהָה כָּאן, / אִמָּא, / מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל / תְּמוּנוֹתַיִךְ." השיר משרטט את האם והבת זו מול זו, משתקפות זו בזו ודוהות במקביל. השיר 'שבלול' (68) מתוארת תמונה דומה מאוד, ובליבה השתקפות הבת החיה בדמות האם המתה באופן המטשטש את הגבול בין השתיים: "בְּסוֹדֵי סוֹדוֹת הִשְׁאַרְתִּי / שְׁלוֹשָׁה מְעִילִים שֶׁלָּךְ / תְּלוּיִים בָּאָרוֹן, / וְאֶת הַדֶּלֶת סָגַרְתִּי. / לִפְעָמִים, אִמָּא, / גַּם בְּיָמִים טוֹבִים, כְּמוֹ זֶה, / אֲנִי נִשְׁכֶּבֶת לְיָדָם / כְּשַׁבְּלוּל. // בֵּינִי לְבֵינֵךְ מַפְרִידָה רַק / מַרְאָה."
גם בשיר 'חשבתי שהשמים יתהפכו' (עמ' 47) - המעורר אסוציאציה חזקה לציור 'נפילתו של איקרוס' מאת פיטר ברויגל – מתוארת אותה גוויעה פנימית. המשוררת חושפת בו את ציפייתה המוקדמת לכך שמות האם יוביל לגוויעת העולם, אך היא מגלה שהחיים נמשכים במלוא עוזם באופן שמדגיש עוד יותר את גרעין המוות שנבט בפנימיותה מאז לכתה של האם: "חָשַׁבְתִּי / שֶׁהַשָּׁמַיִם יִתְהַפְּכוּ וְיִצְנְחוּ עַל הָאֲדָמָה וְשֶׁהָאָרֶץ / תַּחְשִׁיךְ וּמִלִּים יִתְרוֹקְנוּ מִכַּוָּנוֹתֵיהֶן וְיִתְעוֹפְפוּ / כְּבוּעוֹת סַבּוֹן עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה, / שֶׁהַחוֹל יִתְרוֹמֵם / וְיִזְרֶה אֶת עַצְמוֹ כַּעֲנָנִים / בְּעֵינֵינוּ הַמְּלוּחוֹת [...] אַךְ הָרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת וְהַחוֹל מֻנָּח / וְהַחֹרֶף זוֹקֵף אֶת גַּבּוֹ הַפּוֹשֵׁעַ / וּמְהַלֵּךְ חָפְשִׁי / וְהַצִּפּוֹרִים מְנַתְּרוֹת וְהַתַּפּוּזִים נִגְדָּשִים / וְרַק לִבִּי הִתְהַפֵּך / וְהֵחֵל לִפְעֹם לְאָחוֹר."
תנועה בו זמנית זו בין חיים ומוות מופיעה בספר גם ברובד נוסף – הרובד בו חיים ומוות אינם מקוטבים זה לזה כי אם מהווים שני חלקיה של שלמות אחת. בשירים אלו מציצה מעבר לכתפה של המשוררת היותה מומחית לפילוסופיה של המזרח הרחוק. מתוך השיר 'מַייסוֹר' (38): "בַּמָּקוֹם הַזֶּה אַתְּ לֹא מֵתָה. [...] וְכַמָּה פָּשׁוּט לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיִךְ / מִכָּאן, מִבְּלִי / לְהַפְסִיק לִנְשֹׁם. / מֵעוֹלָם / לֹא חָיִית פֹּה, אִמָּא, / וּלְפִיכָךְ, אֵיךְ תּוּכְלִי לָמוּת?" או בשיר 'מעגלי הלידות' (39), בסיומו מאפשרת תודעת החיים והמוות כתופעות בלתי מקוטבות, את הלידה אליה מייחלת המשוררת בשיר 'מצפה' בו פתחתי רשימה זו: "אֶפְשָׁר גַּם כָּךְ: / לִמְשׁוֹת עַצְמִי כְּאָדָם / הַמְּחַלֵּץ אָדָם אַחֵר / מִתּוֹךְ בְּאֵר, / וְלַחְשֹׁב עָלַיִךְ מֵרָחוֹק. / לִרְאוֹת, לִרְאוֹת / אֶת לֵדוֹתַיִךְ שֶׁהָיוּ / וְאֶת לֵדוֹתַיִךְ שֶׁעֲדַיִן לֹא. / לְנַפְנֵף לָךְ בְּיָד עַלִּיזָה / מִצַּד הַדֶּרֶךְ, / בְּעוֹדָךְ חוֹלֶפֶת / בְּנַעֲלֵי הִתְעַמְּלוּת מְהִירוֹת. / הִנֵּה אַתְּ מִתְקָרֶבֶת / הִנֵּה אַתְּ מַמְשִׁיכָה / הִנֵּה אַתְּ / מְחַיֶּכֶת אֵלַי."

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיא פרלגיא פרל24/3/2016

נורית, הצעת פרשנות נפלאה לשיר הזה. קראתי בהתפעמות. תודה עליה ועל דבריך ברישא.
גיא

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס23/3/2016

תודה גיא. קיוויתי שתכתוב על הספר היפה של מיה, שנכנס עמוק כל כך ללב.
הצעת קריאה מעניינת, רגישה ומעשירה.

בהמשך לקריאה שלך, רציתי להוסיף כמה מחשבות על השיר "חשבתי שהשמיים יתהפכו".

בסיפור הבריאה, תנועת הזמן מביאה אִתה התפתחות מתוהו ובוהו לסדר, מהיעדר חיים לחיים. בספר, מות האם הוא טלטלה כה עמוקה עד שהעולם חוזר למצב של תוהו. אנו רגילים להתייחס לחוויה של התייתמות בבגרות כאל חלק מטבע העולם, אבל טבת-דיין לא מקבלת זאת.
השיר עוסק בציפייה הנכזבת למצוא בעולם הטבע מקבילה לחוויה הפנימית של האבדן. המשוררת בטוחה שסדרי העולם, חוקי הטבע והפיזיקה יתהפכו בעקבות מות האם, אבל עולם הטבע ממשיך בשלו, אדיש לאבדנה.
"חשבתי שהשמיים יתהפכו" - אך בסופו של דבר, הלב הוא זה שמתהפך. השיבוש העמוק והיפוך הסדרים קורים בתוך העולם הפנימי, ויוצרים זרות וחוסר הרמוניה בין המשוררת לעולם ומתח בין הלב הממשי שפועל 'קדימה' ללב המטפורי שפועל 'לאחור' (אותו מתח שעלינו להכיל כשאנו שרויים באבל עמוק ובו זמנית בוחרים להמשיך לחיות).
פעימת הלב לאחור, כמו ספירה לאחור לקראת הסוף, מבטאת את ההנכחה של סופיות חייה של הבת מרגע מות האם, אך גם את המשאלה להפוך את כיוונו של חץ הזמן. כמה מכאיב כשהכמיהה וההשתוקקות, שחיוניות כל כך לחיים, מופנית אל העבר ולא אל העתיד.