פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

משחק במילים

רועי סמנה

מישהו לרוץ איתו - על התמסרות, אשליה ואמונה בטיפול

רועי סמנה | 31/8/2015 | הרשמו כמנויים

זאת המציאות, חשבה בעירפול, הנה, הדמיונות שלי נוגעים כעת במציאות והבלון לא מתפוצץ לי בפרצוף. אסף שאל מה קרה, למה היא נאנחה ככה, והיא אמרה שכלום. אבל בתוכה הבזיק משפט מוזר, "מזל טוב, הרינו להודיעך שהתקבלת לאנושות".
("מישהו לרוץ איתו", דויד גרוסמן, עמ' 333)

הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי עמנואל גנט מדבר על כמיהה, כמעט אוניברסלית, "למשהו בסביבה שיאפשר... התמסרות, במובן של ויתור, על עצמי כוזב" (עמ' 266-265). הוא נותן בהתמסרות סימנים ומציין שהיא אולי ההפך הגמור מהתנגדות, שהיא "אינה פעולה רצונית", שהיא "נעדרת שליטה וריסון", ומוסיף ש"זוהי חוויה של היות 'בתוך הרגע', לחלוטין בהווה" וכיוונה הסופי הוא "גילוי זהותו של האדם, תחושת העצמי שלו, תחושת השלמות שלו" (עמ' 267). אך על מנת שההתמסרות תתרחש, מצטט גנט את ויניקוט, "חייבת להיות אמונה באפשרות לתיקון הכשל המקורי" (עמ' 266).

נדמה לי שלעיתים קרובות ישנה נטייה, לפחות בקרב חסידי "תאוריות החסך"*, לקחת את האמונה אליה ויניקוט מתייחס כמובנת מאליה ולכן שמחתי לקרוא לאחרונה את סלוקובר, המציינת שמטופלים פעמים רבות מסרבים לשתף פעולה עם חוויית ההחזקה. סלוקובר מדגישה כי סיטואציית ההחזקה מערבת תמיד יצירה משותפת של "אשליה של התכווננות אנליטית" (illusion of analytic attunement) מצד המטפל והמטופל גם יחד, אשליה שמגנה וחוצצת מפני תחושת הנפרדות. על מנת לחוות חוויה חזקה ומוחשית של סנכרון רגשי עם המטפל, לדבריה, המטופל משהה את חוסר האמונה שלו. הוא מסכים לא להטיל ספק בכוונותיו הטובות של המטפל, בהתכווננות שלו או ביכולת ההחזקה שלו. אבל יש מטופלים שיסרבו להסכם הבלתי כתוב הזה, יסרבו למה שנחווה עבורם כמקסם שווא מתעתע. חלקם מתעקשים להישאר "בוגרים" ונפרדים, אחרים נמשכים לשחזר את הקשרים הראשוניים הבעייתיים שלהם, ללא רצון נראה לעין בתיקון. במילים אחרות, ה״תינוקות״ האלו שאנו מנסים להחזיק יכולים לבעוט בעוצמה רבה ולדחות את ההחזקה שלנו, ובדרך עלולים אפילו להחליק ולהישמט מידינו, המנסות לאחוז בהם חזק בתוך הסיטואציה המסורבלת הזו.

טאקה, אנליטיקאית פינית, מבחינה בין "אשליות העברה" לבין "אשליות התפתחותיות". בניגוד לאשליות ההעברה, שמייצגות חזרה על קונפליקט מן העבר והן לרוב עיקשות וחסונות, האשליות ההתפתחותיות, המייצגות ניסיון להתחלה חדשה, להחייאה של משאלות ושאיפות התפתחותיות שעוכבו במהלך הילדות, הן שבריריות ופגיעות. נדמה שהמטופל המפוחד יחפש כל הזדמנות כדי לסגת מהאשליה ולעטוף את עצמו שוב בבועה המגוננת של חוסר האמונה. כמו ילד מבוהל שצופה בסרט אימה הוא ימלמל שוב ושוב "זה לא אמיתי... זה לא אמיתי...", יטען שבעצם הוא אינו מכיר את המטפל, שהמטפל רק עושה את העבודה שלו, שלא אכפת לו ממנו באמת, וכו' וכו'. יש לו את כל הסיבות לעשות זאת: הוא כבר נכווה בעבר כשביקש להאמין שצרכיו יתמלאו ואלו נדחו או זכו להתעלמות. מבחינתו אזור הביניים המשחקי יכול להפוך בקלות לאזור דמדומים מאיים ומשם כדאי ועדיף לברוח.

פעם דיבר ברונו בטלהיים בריאיון** על המוסד לנערים עם הפרעות רגשיות אותו ניהל. כשאחד מדייריו היה בורח משם בריצה, סיפר, הוא היה שולח את אחד מאנשי הצוות המהירים ביותר שלו לרוץ עם הנער. עם הנער, ולא אחריו. ולא מתוך כוונה מידית להחזיר אותו, אלא מתוך רצון לארח לו לחברה ולתת לו לחוש שאינו לבד. בניגוד לפנטזיה על המטופל המשתף פעולה בצייתנות עם ההחזקה שלנו, מטופלים לא מעטים יקשו וישאלו (מילולית או בפעולה): מה יקרה אם אפסיק לשלם? מה יקרה אם לא אצא מהחדר בסיום השעה? מה יקרה אם אצטרך אותך מחוץ לזמני הפגישות? לדעתי מטופלים כאלו, שהאמון לא בא להם בקלות, שואלים את השאלות הללו, בין היתר, כי הם צריכים להרגיש אותנו לצידם מזיעים, מתנשפים, מתעייפים. הם צריכים להרגיש משהו אמיתי כדי להרשות לעצמם לפנטז, כדי להאמין שאכן יש להם מישהו לרוץ איתו.


*******************
בשנה"ל הקרובה אלמד ואדריך בתוכנית לפסיכותרפיה של בי"ס תמורות ואונ' בר-אילן. מוזמנים לקרוא פרטים על התוכנית ועל ההרשמה כאן: http://goo.gl/72hHIx
*******************


*הכוונה לתאוריות (כגון אלו של ויניקוט, באלינט וקוהוט) הרואות בחסך בהורות טובה דיה את המקור לפתולוגיות נפשיות.

**מצוטט אצל: Sabbadini, 2014



לקריאה נוספת-

בריטון, ר., אמונה ודמיון. תל אביב, עם עובד, 2015

גנט, ע., מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א.(עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013

גרוסמן, ד., מישהו לרוץ איתו. תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2000

Sabbadini, A., Boundaries & Bridges: Perspectives on Time and Space in Psychoanalysis. London, Karnac, 2014

Slochower, J., Holding and psychoanalysis: A relational perspective, 2nd ed. London, Routledge, 2014

Tähkä, R. (2000). Illusion and reality in the psychoanalytic relationship. The Scandinavian Psychoanalytic Review, 23, 65-88

תגיות: | | | |

עוד בבלוג של רועי סמנה

מילת הבאזז בתקופה האחרונה היא FOMO, קיצור ל-Fear Of Missing Out, או בעברית: הפחד להחמיץ. המדובר בתופעה, חדשה לכאורה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צליל קדםצליל קדם11/10/2015

לדני ולד"ר סמנה - על אמון ואמונה. כסכיזופרנית פרנואידית שחזרה לחיים מרגע שחדלה להאמין לזונות הפסיכיאטרים, השכלתי בפסיכולוגיה נגדעה בגיל 19 מטעמם של המסממים הלאומיים ורק לפני כ5 שנים עם הפסקת הסמים האיומים וכל קשר עם אותם פסבדומדענים ועם הזכות הענקית לקבל בשנה האחרונה, לראשונה, בגיל חמישים טיפול ראוי במילים, מסוגלת שוב לבלוע ספרים.

ובכל זאת, לעניות הבנתי, כמי שמדברת את שתי השפות (זו של הנורמלים המשעממים את עצמם וסביבתם ונזקקים לאלכוהול או סמים על מנת לפצות על מה שהם מפסידים במוגבלותם מהיות פסיכוטים, כפי שציין לעיתים ביון המקסים, וזו של הסכיזופרנים הכתובה בלשון הסתרים המרתקת שבטלהיים בעקבותיו של יונג החל לפענחה ב"קסמן של אגדות"), נדמה לי שמסוגלת לענות בשמם של השותקים שאינם דוממים או לפחות בשמי שלי - שמעולם לא איבדתי תקווה זולת רגע קט אחד לאחר האשפוז הראשון והאחרון בכפייה, בו החלטתי לשים קץ לחיי לאחר שזכיתי לתשובתו של ד"ר גדי לובין ולשאר התשובות מרפות הידיים לגבי הפרעות הדלוזיות של צדק וערכאות מהן אני סובלת מאז ראיתי את ערוות הפסיכיאטריה, ובתי הצילתני מהניסיון הזה למחות כנגד חוסר הצדק של המערכות ובדיעבד, מודה לה ולמטאפיזי שמבכרת לכנות "אלוקים" בנירטיב האישי שלי.

והכיצד לא איבדתי תקווה למרות שלא נועדתי לשנוא ולקלל ולא עשיתי זאת מעולם עד שהפסיכיאטריה הניחה טלפיה עליי?

ולמרות שאנטי מיליטריסטית, כמו כל דבר בצבא, על שלושה דברים התקווה שלא עבדה אבל היא שעמדה לי כל השנים, בעינה עומדת, למרות שבכל פעם כאשר אבדה, פשוט הוחלפה בתקווה אחרת, יותר בוגרת -

1. מעולם לא איבדתי את החיבור לאלוקים. גם כשגיליתי שהוא היפותיזה מיותרת מבחינה מדעית לחלוטין. התובנות הפילוסופיות הגיעו מאוחר יותר כדי לתקף את האמונה לישועת האל, בכל אותן שנים בהן חוויתי כמתה בעודה בחיים, כלא אדם , גופה אחוזת חוסר רגש וחוסר שכל אטום, את תהומות הטמטום. אולי אזכיר גם את חברתי היקרה אסתר שעד היום טוענת כי נישאה בטקס רב הוד לאל וזה מה ששומר עליה כל אותן שלושים שנה של התעללות פסיכיאטרית במחלקה בטירה בססטוס של שפחה כשאף אחד מעולם לא דיבר איתה על עברה, ואף אחד חוץ ממני, לא הציע לחבקה. כשמאבדים כל אמונה בבני האדם ובעיקר בבעלי החלוק הלבן, ואמונה בעצמנו מעולם לא הייתה, תקוותנו היחידה היא להאמין שאלוקים בכבודו ובעצמו ירד מכס כבודו על מנת ללוות את המורד הבורח מדרפטומניה, מחלתו, ונמלט מבית עבדים לחירותו.
2. הוריי מעולם לא ויתרו עליי, למרות שיחסי האובייקט הלקויים הרסו את כל סיכויי , כל עוד במחיצתם, להחלים.
3. מעולם לא איבדתי את היכולת לשגות בדלוזיות שווא וחלומות בהקיץ על אותו נסיך שיבוא לרוץ לצידי ויאמץ את בתי ויקח אותי מארץ קדשכם ואדמותיה הבוערת אל מעבר לקשת בענן לממלכות אי שם או לפחות למקום שאינו כפוף ליריעות המחרב-זמן.

אותו נסיך אמנם לא הגיע מעולם וויתרתי עליו מזמן, אלא שבמקומו הגיעה הנסיכה הפסיכולוגית תהל שהעניקה לי לראשונה את הזכות להבין ש"יש עם מי לדבר" בניגוד לאג'נדה הציונית של מדינת ישראל. ובנוסף, מרגע צאתי מהארון לאור אמונתי המתחזקת באל שכן, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע" כי אי אפשר לפגוע באדם השואף לסור מרע ואולי אפילו להרבות טוב, לא בחייו ולא אחרי מותו (כפי שציין אפלטון במשפטו), מרגע שטוענת בריש גלי שאני משוגעת וגאה בכך, הנאתי הגדולה ביותר היא לראות חיוכים של פליאה ולשמוע צחקוקים בזוויות הפיות המתהפכים של חבריי אסירי ציון אותם מבקרת בכל עת של פנאי ובכל שעת רצון ולמענם בלבד עודני כאן בעולם. ואז יודעת אני שצדקתי כשבחרתי בנירטיב החולה שלי המקבל את מה שמבכרת לכנות "דברי האל" ולא בנירטיב הבריא של הרופאים המדומים שלא מעניקים ולו בדל חיוך קטן מזעיר לאחיותיי ואחיי הדווים כשהם מעמידים אותם על טעותם להאמין.

צליל קדםצליל קדם11/10/2015

התמסרות כפסיכופתולוגיה לגישת "הרופא הטוב". שוב תודה, על הבלוג הנפלא שנשמע כקול קורא במדבריות רצוחי נשמה לניצולי טירת האימה. הפער הנורא בין מה שאנשי הריפוי במילים כותבים לבין מה שקורה מאחורי דלתות הברזל כשבריחים נסגרים והעינויים מתחילים בטירת האימים בכרמל ובאברבנאל ושאר בתי המטבחיים לבעלי 46 כרומוזומים שאינם אדם בישראל, גורם לניצולי שואות הפסיכיאטריה לתהות אם יש אמת מאחורי מה שעיניהן קוראות.

הייתכן שימשהו בין הרופאים המדומים הביולוגיסטים ניחן באמונה כלשהי ברוח האדם? ועוד באמונה בתיקון הרפוגנוזה של מחלתך חשוכת המרפא, כשאומרים לך לא ללמוד פילוסופיה כי אין לך סיכוי להבין וקובעים שהלוגיקה שלך מפורקת (כשאת היחידה שקיבלת 100 בלוגיקה פורמלית כמה חודשים קודם לכן באוניברסיטת חיפה) ועתידך לעבוד במפעל מוגן ולמלא בובות וכריות בחומרים מלאי התמסרות ורכות כפי שהיית לפני שעוררו בך את נס נעוות המרדות?

הייתכן שמישהו יתגייס לרוץ לצד אותם אסירי ציון כשהנהלים האימתניים של טירות האימים קובעים שכל הרץ לבדו דינו קשירה, אינוס וכיליון?

ואם מזכירים לפני "הרופא הטוב" שיטות אחרות של מילים והדהודים וריצות לצד הבורחים ואפילו, שומו שמיים, - אותו חיבוק משומד האסור בתכלית האיסור לפי נהלי הקשירה ללא מגע בטירות האימה, ומצטטים למשל את שלימדני מורי ד"ר אנואר ח'טיב היקר והטוב לשיקום - הישר נוכח אנשי הק.ג.ב. האכזרי - ומזכירים שבמגדל השן השיטות המומלצות כל כך אחרות, תשובתם הרגילה היא "אל תלמדיני פסיכיאטריה אם אינך רוצה שנאשפז גם אותך" או "צריך לאשפז את האקדמיה"! וכל חוזה בעת ההיא - על נפשו - זיל ברח!

רועי סמנהרועי סמנה19/9/2015

תודה גיא. בעיניי לפחות חלק מכוחו של הטיפול הוא בכך ששאלות מסוימות נותרות בלתי-מוכרעות, פתוחות לפרשנות-מחודשת מפעם לפעם...

רועי

גיא פרלגיא פרל19/9/2015

פוסט נהדר רועי, אולי. על אחת המשאלות / שאלות הגדולות ביותר והבלתי מוכרעות (אצל רוב רובם של המטופלים)
בחדר הטיפול

רועי סמנהרועי סמנה15/9/2015

תודה סילביה. תודה לך על הפידבק, אני שמח שאת מוצאת עניין במחשבותיי...
רועי

סילביה איילוןסילביה איילון8/9/2015

תודה רבה. רועי תודה רבה רבה, שאתה משתף אותי ואותנו ברגשותיך ומחשבותיך...............................

דני שראלדני שראל4/9/2015

לכל אחד יש הויניקוט שלו. הי רועי, אני לא זוכר מי היה זה שאמר שלכל אחד יש הויניקוט שלו. הויניקוט שלי מאמין בערכה ובכוחה של רגרסיה מתקנת, אבל גם בקושי העצום שהיא מעמידה בפני המטופל וגם בפני המטפל. מה שלא למדתי אצל ויניקוט למדתי ממטופלים, ממודרכים ומקולגות שהראו לי את הסכנות שברגרסיה, ואת גבולות היכולת להכילה. אם הויניקוט של ה"חסידים" גורם להם לחשוב שהכמיהה לרגרסיה מובנת מאליה הם צפויים לדעתי למפגשי התפכחות קשים וכואבים מאשליות העברתיות ולא התפתחותיות...
מכאן שהפוסט שלך, שמבליט ומחדד את הקשיים מבורך בעיני.
דני

רועי סמנהרועי סמנה4/9/2015

לדני. היי דני,
תודה על התגובה המפורטת ומעוררת המחשבה. ראשית, אציין שהתייחסתי ל״חסידי תאוריות החסך״ כלוקחים את האמונה בתיקון כמובנת מאליה ולא לויניקוט עצמו. למדתי במסגרת (ויניקוטיאנית) ששמה דגש רב על הרגרסיה לתלות וחווייתי היתה שעל אף האזהרות החוזרות בנוגע לקשיים הרבים שמערימה הרגרסיה, הושם הרבה פחות דגש על הקושי והסירוב של מטופלים להתמסר אליה ולמיטב זכרוני גם אצל ויניקוט אין הרבה תיאורי מקרה קליניים של קשיים כאלה (מוזמן לתקן אותי אם אני טועה).

הערתך השנייה הזכירה לי את דבריו של לוואלד, שאותם סיכם מיטשל בספרו ״התייחסותיות״ ועליהם כתבתי בסקירה שהתפרסמה ב״שיחות״: ״בפרק הראשון מציג מיטשל כמה מהנחותיו הבסיסיות של לואוולד ובראשן את השקפתו בנוגע לטבע הנפש. במרכז השקפה זו מצויה ההנחה כי חיינו מתחילים בחוויה של אחדות ראשונית, שבה אין הבחנה בין פנים וחוץ, עצמי ואחר, ממשות ופנטזיה, עבר והווה. לואוולד מאמין כי ההבחנות הללו, השייכות מבחינתו לתהליך המשני, הולכות ונוצרות באופן הדרגתי בשנים הראשונות להתפתחותנו, כתוצר של אינטראקציות בינאישיות, ופועלות לאורך כל שארית חיינו במקביל ולצד ארגון החוויה ברמת התהליך הראשוני. חשוב לציין כי הוא אינו רואה בחוויית אי-המובחנות של התהליך הראשוני חוויה אשלייתית או כזו הנחותה ביחס לחוויה של התהליך המשני, אלא חוויה אמיתית בעלת חשיבות רבה״.

רועי

דני שראלדני שראל4/9/2015

האמונה בתיקון הכשל המקורי אינה מובנת מאליה. גם לחוסר האמון כדאי להקשיב. רועי שלום,
הפוסט הקצר והיפה השאיר אצלי טעם של עוד, ואוסיף שתי הערות.
האחת בתגובה לציטוט של גנט שאומר בעקבות ויניקוט, שכדי שההתמסרות תתרחש "חייבת להיות אמונה באפשרות לתיקון הכשל המקורי". האמירה שלך שוויניקוט, מתייחס לאמונה זו כמובנת מאליה לדעתי אינה נכונה. וויניקוט אמנם מניח כמיהה עמוקה להתמסרות ולתיקון כשל מקורי, גם אם הדרך היחידה לכך היא רגרסיה לתלות כדי לחוות התמוטטות שקרתה ולא נחוותה, אך לצד הכמיהה הזאת יש אימה איומה מההתמוטטות הזאת. רק מי שיוכל למצוא מאיפשהו, ולא ברור מאיפה, את האמונה באפשרות לתיקון יאפשר לעצמו את הרגרסיה הזאת, בעוד שאחרים שלא יעזו להאמין ולהתנסות בתלות כזאת, (שכמובן מותנית בכך שיהיה שם מישהו טוב דיו שמוכן להיענות לתלות הזאת...) יישארו תקועים בין הכמיהה לבין הפחד מהתמוטטות.
גם באלינט שאותו אתה מזכיר כאחד מ"תיאוריטקני החסך" מתאר גם הוא את הכמיהה לתיקונו של השבר הבסיסי, דרך רגרסיה. אבל גם הוא לא רואה זאת כמובן מאליו והוא מתאר את הפחד הנורא שבמקום התחלה חדשה תתרחש רה-טראומטיזציה. הוא אף מתאר את הרגרסיה הממאירה כמצב שבו רגרסיה לא תוביל לתיקון של הכשל המקורי, אלא להתמכרות ותובענות ממאירות.
אנחנו נותרים עם שאלה גדולה שאני לפחות איני יודע באמת מה התשובה לה: מה גורם לאנשים מסוימים לשמור על אמונה, שיכול להיות תיקון למרות שיש להם סיבות מצויינות שלא להאמין יותר לאיש? איך הם מאפשרים לעצמם להעז לוותר או להשהות את חוסר האמון שלהם? או אפילו להסכים שמישהו ירוץ אתם? אני לא בטוח שלפסיכולוגיה יש תשובה מניחה את הדעת לשאלה הזאת: זו חוויה טובה שבכל זאת הייתה שאפשרה איזשהו אמון? אולי זו גנטיקה? אולי חיבור למימד רוחני, מסתורי לא נודע? כנראה שהמילה אמונה (הקשורה כמובן למילה אמון) מופיעה כשאין לנו הסבר פסיכולוגי מניח את הדעת.
הערה שנייה קשורה לשאלה מהי האשלייה ומהי המציאות. האם הנפרדות היא המציאות והחיבור הוא אשלייה או להפך? התשובה כמובן תלויה מאיזו זווית מסתכלים. אם מתבוננים בגופנו מבחוץ אנחנו מופרדים מכל מה שמחוץ לעורנו, אבל ויניקוט מציע לנו ש"המקום בו אנו חיים", שזה המקום שבו אנחנו נמצאים כשאנחנו מרגישים עצמנו חיים, דהיינו בתוך חוויית עצמנו בגופנו, הוא מרחב פוטנציאלי, שגבולותיו חורגים מגבולות הגוף הפיזי התחום בעור.
ואם נמשיך ונקבל את עצתו של ויניקוט לשהות במרחב הזה ולא לדרוש תשובה מהי המציאות ומה האשלייה, אנחנו עשויים להתחבר למעיינות של יצירה, הצומחת מתוך מפגש עם המורשת התרבותית, לתנועה של חיים, לגילויה של עצמיות אמיתית ולחוויה של אמונה.
אבל... יש צורך באמונה כדי להרשות לעצמנו להיכנס לתוך מרחב כזה. (ולצדה כדאי תמיד לשמור גם על ספק... אחרי הכל מדובר בהשהיית חוסר האמון ולא בביטולו)

שבת שלום
דני שראל