פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
Past Progressive - הרהורים בעקבות פגישת מחזור

Past Progressive - הרהורים בעקבות פגישת מחזור

רועי סמנה | 13/7/2015 | הרשמו כמנויים

לפני כמה שבועות התגשם עבורי חלום שהיה כמוס בתוכי כבר כמה וכמה שנים: הוזמנתי לריקוד סלואו צמוד עם העבר, לפגישת מחזור עם בני כיתתי מבית-הספר היסודי. זו הייתה שעת ערב מאוחרת כששירכתי את רגליי אל עבר בית-קפה אקראי בעיר ועייפות מצטברת, אחרי יום לימודים ארוך ופגישות עם מטופלים, יכלה כמעט לשכנע אותי שאני עושה טובה שאני מגיע. שהמפגש הזה הוא מטלה בלתי-נחוצה, גם אם מחייבת.

התקרבתי למקום ובזווית העין ראיתי שהבנות, אולי במחווה לתקופת החביון, יושבות בנפרד מהבנים, במעין עזרת נשים מאולתרת. הקשתי קלות בכתפו של מארגן האירוע, שהיה שקוע בשיחה ערה, והוא הפנה אליי את פניו. ואז, טראח: נפילה לתוך מנהרת הזמן שעצר מלכת. כאילו אנחנו שוב ביום כיף בלונה-פארק, בביתן עם המראות המעוותות, אני רואה פנים מוכרות שנמתחו לאורך או לרוחב, אבל הן בבירור פניהם של הילדים שחלקו איתי סנדוויץ' או בדיחה או עלבון. ההרכב אומנם חלקי, אבל מרבית החשודים המיידים נמצאים שם, סביב שולחן אחד גדול: תמר היפה, שהייתי שנים מאוהב בה בסתר; ירון, מלך הכיתה והילד הכי מפותח בשכבה, שעורר בי קינאה והערצה לסירוגין; עוזי הרזה, שתמיד חשבנו שהוא עצלן ומופרע, אבל אובחן לאחרונה כלוקה ב-ADHD חמור. "מי חטף אתכם והחליף אתכם במבוגרים?" התפתיתי לשאול.

כמעט לכל הילדים האלו שהכרתי יש כבר ילדים משל עצמם, למקצתם כמה צאצאים מבני זוג שונים. רובם רכשו השכלה גבוהה, חלקם איבדו הורים. כולם התבגרו. וזה מפחיד לראות את זה. משנה לשנה השנים של כולנו מתקצרות ומה שהיה נראה פעם כמו נצח מרגיש כיום כמו עפעוף. אני יכול להישבע שעד לפני רגע או שניים עוד החלפנו בינינו מכתביות.

אז דיברנו על החיים שלנו בהווה, חלקנו אנקדוטות משעשעות ממקומות העבודה, הראינו זה לזה תמונות של הילדים ולא פסחנו כמובן על תמונות סלפי משותפות ברוח הזמן. אבל כל מה שבאמת רציתי לומר להם, כמו אהוד בנאי, בזמנו, היה "ספרו לי על הילד שהייתי".

אדם צובר זיכרונות כמו נמלים ואז מגיע שלב שבו הוא מרסס אותם ב-K-500 בתקווה שייכחדו, ייעלמו לנצח. שברי מיקרו-טראומות מצטברות נמעכות למיליון רסיסים קטנים, נכתשות לאבק ומטואטאות מתחת לשטיח. מפגש המחזור, אם תהיה מוכן לכך, יפגיש אותך עם מצבי-עצמי שעברו דיסוציאציה. ה-RE-UNION יכול להיות הזדמנות לרה-אינטגרציה, לחיבור וארגון של זיכרונות מנותקים וקטועים, לאיחוד מחודש של אותם חלקים שנזנחו ונותרו מאחור כי היו בזמנו מבישים או מכאיבים מדי.

כמובן, מפגש המחזור נושא אתו הרבה פעמים משאלה להשיג סיפוק או פיצוי נרקיסיסטי מקבוצת השווים-והשווים-יותר, מגרה רצון להוכיח שהגשמת את הציפיות שתלו בך או התעלית עליהן, תקווה לאסוף בלוקים לבניין התפעל ("הוא יתפעל", "היא תתפעל", "הם יתפעלו"). אבל, לפחות עבורי, הכמיהה לפגישות מחזור קשורה יותר מכל בצורך הבסיסי בתחושת רצף. קוהוט, שייחס הרבה חשיבות לתחושה זו, האמין, בשונה מפרויד, כי המשמעות של עבודה עם זיכרונות ילדות בטיפול אינה בכך שהם מסייעים בחילוץ אמת לא מודעת, אלא בכך שהזיכרונות הופכים עם הזמן יותר ויותר קוהרנטיים, בהירים ומשמעותיים ובכך תורמים ללכידותו של העצמי.

בשירה "ה-16 במאי 1973"* (שאצטט כאן רק מעט ממנו) מקוננת ויסלבה שימבורסקה הגדולה על "אַחַד הַתַּאֲרִיכִים הַלֹּא-מְעַטִּים,/ שֶׁכְּבָר אֵינָם אוֹמְרִים לִי דָּבָר". תאריך אקראי שבו נשמה, אכלה, הלכה, אבל נמחק במרוצת הזמן ועקבותיו אבדו. "אֲנִי מְנַעֶרֶת אֶת הַזִכָּרוֹן -/ אוּלַי בַּעֲנָפָיו דְּבַר-מָה/ רָדוּם זֶה שָׁנִים/ יִסַּק בְּמַשַּׁק כְּנָפַיִם". כמה ימים כאלו נעלמו לי עצמי? כמה רגעים של שמחה, מבוכה, כעס וחרדה הפכו לחלק מעיסה חלקה מדי שניתן לכנות "הילדות שלי"? טביעות אצבעותיי נשארו על הילדים המגודלים שישבו לצידי בבית-הקפה (כפי שטביעות אצבעותיהם נשארו עליי). הם היו עדים לרגעים נשכחים, היו הדים למי שהייתי, נרמזו על מי שאהיה. האנשים האלו אוצרים בתוכם שברי עוגיות מדלן. אם רק אפסע בעקבותיהם אוכל למצוא את דרכי חזרה אל הזמן האבוד ואולי גם יתאפשר לי לבחון מחדש ולרענן את הנראטיב השגור, העייף, שחיברתי לעצמי.

הקונספט של פגישת-מחזור קשור קשר הדוק בנוסטלגיה, מושג שזכה ללא-מעט חשדנות בספרות הפסיכואנליטית. נוסטלגיה נתפסת הרבה פעמים כתמרון הגנתי, כקשורה באידיאליזציה זולה ובקושי להתאבל. על אף שלא נכתב כמעט דבר בספרות המקצועית על הנושא של פגישות מחזור נדמה כי ההנחה הרווחת היא שאירועים כאלה אינם יכולים להיות הרבה יותר ממִחזור, העלאת גירה סנטימנטלית וריקה ממשמעות. אבל האם נוסטלגיה חייבת להיות בהכרח כל כך חד-ממדית ומפצלת? האם לא ניתן להתגעגע לעבר באופן דפרסיבי, שמכיר בתערובת הסבוכה של כל הרע והטוב שהיה?

על-פי קוהוט לא ניתן להבין את חווייתו הפנימית של האדם מבלי למקם אותו בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי בו הוא גדל. התעסקות קולקטיבית בנוסטלגיה, כמו זו שמתרחשת בפגישת המחזור, מאפשרת לכל אחד מהמשתתפים להבין מעט טוב יותר את הקונטקסט הזה. נוסטלגיה מהסוג שאני חושב עליה אינה מאדירה את העבר והופכת אותו למושלם (past perfect) או רואה בו משהו פשוט (past simple) אלא נותנת לזיכרונות העבר להיארג בהווה, להתערבב, לערבב, להתסיס ולהשפיע על העתיד, כך שהעבר אינו נותר סטטי אלא ממשיך ומתקדם (past progressive). המפגש החוזר עם עצמנו, עצמנו של כיתה א' או ב' או יב', עשוי להיות יקר ערך לבניית הגשרים הנחוצים כל-כך בין העבר להווה לעתיד.

ה"נוס" במילה "נוסטלגיה" מקורו במילה "נוסטוס" שמשמעותה ביוונית "לחזור הביתה". בית-הספר אכן היה עבורי סוג של בית, וגם אם אין בי שום רצון לחזור אליו, רחמנא ליצלן, אני לא יכול שלא להתגעגע לרגעים, לתחושות, לחלקיקי חוויה שהותרתי שם. אני לא יודע הרבה על היסטוריה או על ביולוגיה (ויש לי את גיליון הציונים להוכיח את זה) אבל אני כן יודע שאני אוהב את חבריי הישנים לכיתה, שבמשך שנים שימשו מיכל להשלכות שלי, חיוביות ושליליות, ושעד היום מהווים עבורי אובייקטים פנימיים משמעותיים. לחייכם, ח' 3!




* מתוך המיבחר "סוף והתחלה", תירגם: רפי וייכרט.



לקריאה נוספת -

Billow, R.M. (1980). On Reunion . Psychoanal. Rev., 67:253-270

Blum, H. P. (2005). Psychoanalytic reconstruction and reintegration. Psychoanal Study Child. 60, 295-311

Bromberg, P. (1996) Standing in the Spaces: The Multiplicity Of Self And The Psychoanalytic Relationship. Contemp. Psychoanal.,32:509-535

Ornstein, A. (2013). Trauma, memory, and psychic continuity. Progress in Self Psychology, V. 10: A Decade of Progress, 10, 131

עוד בבלוג של רועי סמנה

נסיבות החיים הביאו אותי לעקור לפני כשנתיים מאהובתי הכעורה והיפהפייה תל-אביב לעיר ירוקה אך צחיחה בשרון....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יובל לוייובל לוי1/9/2015

ומי לא הגיע - אלה שלא הגיעו [ל"ת].

רועי סמנהרועי סמנה31/8/2015

תודה גדולה לכל המגיבים. הופעתי והתרגשתי לגלות בכמה אנשים נגעה הרשימה. התגובות שקיבלתי כאן בבלוג ובמקומות אחרים היו מחממות לב ואני מלא תודה לכל מי שקרא, הירהר ו/או הגיב.

רועי

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח26/7/2015

מיקום בקונטקסט היסטורי-תרבותי. היי רועי,
אחרי קריאה שנייה- שמתי לב לכל מיני שירים ואזכורים תרבותיים ששזורים בטקסט בטבעיות. מעבר לכך שהמשפט 'אני לא יודע הרבה על היסטוריה או על ביולוגיה" הוביל אותי לשמוע בהנאה פלייליסט של Sam Cook , חשבתי שזה מקסים שהרעיון של קוהוט אודות הבנת החוויה הפנימית של האדם (בין היתר) דרך מיקומו בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי בו גדל, התממש באופן כה חי בכתיבתך... איזה יופי! תודה, עדי

עירית סדןעירית סדן24/7/2015

אכן, ממתק פסיכואנליטי. נהנית מהכתיבה ומזוית ההסתכלות שלך, כמו גם בממתקים האחרים שאתה חולק פה. תודה

dvora ashkenazidvora ashkenazi22/7/2015

"נוף ילדות" - הילדים שהיינו. תודה על המאמר שנותן נקודת מבט נוספת על זכרונות ילדות,
פעמים רבות אני מתבוננת בילדה שהייתי. יוצרת איתה דו-שיח.המפגש עם חברי ילדות פותח ערוץ שיחה נוסף.

תודה

אהוד קוגוטאהוד קוגוט21/7/2015

כתוב כל כך יפה ומרתק. גם הקריאה היתה חוויה בפני עצמה.. באופן סינכרוני, יוצא לי לקרוא זאת בדיוק בימים בהם בני כיתתי פתחו קבוצת ווטסאפ כדי לקדם פגישת מחזור. ואפילו האינטראקציות החלקיות שמאפשר הווטסאפ עוררו קשת גדולה של תגובות אצלי. הופתעתי לגלות כמה הרבה אני זוכר על העבר, ובכלל זה זיכרונות שלא נגעתי בהם שנים. אמרתי לעצמי שאני מרגיש כאילו נפתחה לי מחיצה לאיזור שלם במוחי, בנפשי. וכל זה נעשה תחת האפשרויות שהזמן הבוגר מאפשר. הילדים "המעצבנים" התבגרו ונשמעו אחרת בווטסאפ, מה שאיפשר איזו חוויה מתקנת איתם... רועי - נתת מילים כל כך יפות מדוייקות ומעניינות לתאר את זה. תודה :)

איריס בירןאיריס בירן19/7/2015

מרגש. אולי "מרגש" יישמע קצת נדוש, אבל אני באמת מרגישה כך לאחר שקראתי. וגם קצת עצוב.
לא יכולתי שלא להזדהות עם הכתוב, אהבתי את ההקבלה לזמנים הדקדוקיים באנגלית וגם נזכרתי שכדאי לנסות שוב לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט (לאחר שפעמיים הפסקתי באמצע). אני זוכרת את קשת הדימויים שנגזרה מעוגיות המדלן.

לגבי הנוסטלגיה, קראתי מאמר מעניין:" "?What is Nostalgia Good For"
של John Tierney.
אני לא מהתחום שלך, אבל זה כתוב באופן קל להבנה גם לקהל הרחב

גבע גלגבע גל19/7/2015

תודה. פשוט תודה - טרם הזדמן לי לקיים פגישת מחזור, ונדמה לי כי הדבר נהיה יותר ויותר נדיר
מזכיר לי את הפרק הנפלא ב"פרייזר" , בו הוא, הפסיכולוג המדופלם, הולך לפגישת מחזור עם "מלכת הכיתה" רק כדי לגלות ש...(לא אהרוס עבור מי שלא צפה)

יפעת פרסיפעת פרס19/7/2015

נוסטלגיה. הי רועי
בזמן האחרון אני מתעסקת עם הנושא של זיכרון ונוסטלגיה- למה לחלק מהאנשים חשוב כל כך לזכור ולתעד, למה עצוב לשכוח חלקים מהעבר. הבלוג שלך נתן לי נקודת מבט שלא היתה לי, במיוחד מה מה שכתבת על קוהוט. תוכל להפנות אותי למקורות קריאה על קוהוט וזיכרונות ילדות?
תודה רבה

נעמי טאוברנעמי טאובר14/7/2015

נפלא! גם בזכות הרשות לרצות להפגש וליהנות מהמפגש.... בתחילת השנה נפגשתי עם חברי גרעין הנח"ל שבו הייתי, אחרי עשרות שנים... מרגש גם לראות איך אנשים מתפתחים ופורחים..
ואיך נולדת/משתחררת אהבה שלא היתה מוכרת בעבר, אולי בגלל שהתחרות , ה"קוליות" והחרדה מהעתיד האפילו על ביטוי רגשות חמים. תיאור מאד יפה של הרווחים בכל משמעויות המלה..