פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×צילום מאת Nisim Touitou
Nisim Touitou ©
זכור אותי
כוס קפה כתפילה

כוס קפה כתפילה

רננה אלרן | 19/6/2015 | הרשמו כמנויים

כבר מזמן לא כתבתי כאן, אבל נראה לי שההצגה שראיתי אתמול שווה שבירת שתיקה.

הצגת היחיד של השחקן אמיר בושרי, "ניקול ואני", שגם נכתבה על ידו, מספרת את הסיפור האישי שלו על אשפוז שעבר בגיל 22 בעקבות משבר פסיכוטי. מה שנפרש על הבמה היה תיאטרון טוטאלי, שמטלטל את נימי הלב והנשמה. באחד הרגעים שטלטלו אותי, אמיר מספר על הדמעות של ניקול, אישה שמאושפזת כבר עשר שנים בבית חולים פסיכיאטרי. "הדמעות של ניקול שקופות", והטעם שלהן איננו מלוח. ניקול שכחה איך לבכות. היא גם שכחה כבר איך לצחוק. בעולם האמיתי, כשרואים אדם בוכה, ניגשים אליו ושואלים שאלה פשוטה: "מה קרה לך? מה קרה?". אבל אף אחד לא ניגש אל ניקול. כי ניקול כבר לא אדם אמיתי. היא לבושה בפיג'מה של בית חולים. רוב השיניים שלה נשרו. אף אחד כבר לא מבקר אותה. ואיך זה קורה שבמקום שבו אמורים לטפל ולהיטיב, אף אחד לא ניגש, לא שואל, לא מקשיב? השאלה מהדהדת באוויר ללא מענה...

אחרי ההצגה נערכה שיחה בין אמיר לבין הקהל, שהיה תמהיל ייחודי של מתמודדים, בני משפחה ואנשי מקצוע. והשיחה היתה כל כך נכונה, חלק הכרחי מהחוויה שמאפשר לפרוק מעט מהאינטנסיביות הרגשית שנשארת אחרי הטלטלה שעברה על השחקן ועל הקהל שלו. בלי השיחה שאחרי, ההצגה היתה עלולה להפוך עבור השחקן, שנכנס בחזרה אל תהומות הנפש, למעין פציעה עצמית מזיקה. בלי השיחה שאחרי, הצפייה בהצגה היתה עלולה להפוך למין מציצנות מרגשת אך גם מביכה עבור קהל הצופים. אך בתבונה של הלב, אמיר יוצא מתוך התפקיד ומדבר עם הקהל. על אלוהים, אמונה, מחשבות שווא, הזיות, תרופות, אנשי טיפול. על החלמה. ועל הבראה. כן, הבראה. מילה שכבר מזמן נעלמה מאוצר המילים שלנו כשאנחנו מדברים על פסיכוזה. לא "התמודדות" או "חיים עם המחלה" וגם לא "החלמה", במובן השגור בשדה בריאות הנפש ובעולם השיקום, כלומר הכרה במחלה וניהול שלה.

ולא, אמיר אומר, לא אנשי המקצוע הם שעזרו לו להבריא. לתחושתו, השיחות שקיבל במסגרות שונות ניסו לגרור אותו לשדה זר לו. המילים שנאמרו לא היו בשפה שלו, והוא לא הרגיש שהן נאמרו מתוך שותפות אמיתית, כבוד ואמון. הוא גם לא מדבר באהדה רבה על התרופות. אבל הוא כן מספר על אבא שהיה מגיע יום יום בשבע בבוקר אל המיטה, ממנה סרב לקום במשך חודשים, עם כוס קפה שהכין עבורו ואמר לבנו, וגם לעצמו, שהוא מאמין שהוא יצא מזה. אמיר אומר לקהל שלפעמים גם כוס קפה יכולה להיות סוג של תפילה.

(האירוע עצמו אורגן על ידי ISPS-IL, הקבוצה המקומית של האיגוד הבינלאומי לקידום טיפול פסיכולוגי וסוציאלי בפסיכוזה)

עוד בבלוג של רננה אלרן

לנשום. לשיר עם הרדיו בקול רם שיר שמתנגן. לנשום. להרגיש את הדם זורם בעורקים חלק, כמו חמאה, ממוסס קשרי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.