פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לפגוש את אתי הילסום

לפגוש את אתי הילסום

נורית ענבר-וייס | 7/6/2014 | הרשמו כמנויים

העניין שלי בתהליכי צמיחה נפשית והתמודדות עם טראומה ואבדן מוביל אותי בזמן האחרון לחיפוש אחר טקסטים אוטוביוגרפיים (כמו יומנים, מכתבים וממוארים), ובפרט כאלה שנכתבו על רקע אבדן שהתרחש או מאיים להתרחש. זאת מתוך רצון לבחון אם אפשר לזהות בתוכם ביטויים לתהליכי צמיחה, ואם כן, כיצד הכותבים עצמם חווים וממשיגים אותם. אני סקרנית גם לבדוק את היחס בין התהליכים האלה, כפי שהם מתבטאים בטקסטים האוטוביוגרפיים, לבין תיאוריות על צמיחה נפשית בכלל וצמיחה פוסט-טראומטית בפרט (כל זה כמובן פרויקט שהיקפו חורג בהרבה מגבולות הבלוג).

התחלתי במסע בקריאת "השמיים שבתוכי", יומנה המפעים של אתי הילסום (1943-1914), יהודייה-הולנדית שנספתה באושוויץ, המתעד את השנתיים האחרונות לחייה (1). קניתי לעצמי את היומן כבר לפני כמה שנים אך לא פתחתי אותו עד עכשיו. כשהתלמידה מוכנה, מתברר שהמורָה כבר מחכה בסבלנות על המדף...

זהו יומן יוצא דופן המתעד התפתחות רגשית אינטנסיבית והתעוררות רוחנית של אישה צעירה, רגישה ומשכילה, וגם יצרית ותאבת חיים. התעוררות זו מבשילה בהדרגה לכדי עמדה אלטרואיסטית המתבטאת במשאלה "להיות רטייה על פצעים רבים". עמדה זו מובילה אותה לוותר על הניסיונות להצלת עורה שלה ולבחור להיות היכן שכישוריה נחוצים יותר מכל - בתוך המחנות. במובן זה אי אפשר לראות ביומן תעודה מייצגת על טבע האדם, אף לא על רוח האדם כפי שהתגלתה בנסיבות המחרידות של השואה. תחת זאת אפשר לראות בו עדות לפוטנציאל הטמון בנפש וברוח, המתממש רק לעתים נדירות ותחת נסיבות קיצוניות וחריגות.

אם חשבתי להתבונן על תהליכי ההתפתחות של אתי דרך עדשות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות, הרי שעד מהרה גיליתי כי בהקשר שלה אלה הן עדשות מגבילות. בדברי המבוא לספר, הסופר אהרון אפלפלד כותב שאתי, כמו יאנוש קורצ'ק, נמנית עם המאמינים החילונים ש"עלו ונתעלו למעלת קדושים". נדמה שהפסיכולוגיה אינה מציעה כלים רבים להתבוננות על עולמם הנפשי של קדושים, הפועלים - כמו אתי - מתוך חוויה עמוקה של חיבור עם האנושות כולה ועם עולם הטבע, ומנהלים דיאלוג אינטנסיבי ואינטימי עם אלוהים. בראייה פסיכולוגית אפילו לא ברור אם אתי של עמודי היומן האחרונים - הכותבת לעצמה ערב שילוחה לאושוויץ שורות כגון "בצעתי את גופי כלחם וחילקתי אותו בין האנשים, ומדוע לא, הרי הם היו רעבים לאחר תקופה ארוכה של מחסור" - מצטיירת בהכרח כאישה "מאוזנת" ו"נורמלית" (כמובן, ספק רב אם אפשר להחיל מושגים של נורמליות על התמודדות נפשית עם נסיבות כה בלתי נורמליות, שאין מערערות ומאיימות מהן). אילו הייתי בקיאה יותר במשנתו של יונג או בתיאוריות מעולם הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, אולי הן היו שימושיות והולמות יותר למשימה זו. (הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, שיונג נחשב לאביה הרוחני, היא זרם המשלב בין הפסיכולוגיה המודרנית לבין רעיונות ופרקטיקות השאובים ממסורות רוחניות מגוונות, תוך התייחסות לחוויות רוחניות ומיסטיות של התרחבות הזהות אל מעבר לאישי. הוגי הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית הכירו בכוחן המרפא של חוויות מיסטיות ומצבי תודעה אחרים שבהם האדם חווה חיבור עמוק עם מה שמעבר לו. הם התייחסו להתפתחות רוחנית כממשיכה ומשלימה את ההתפתחות הפסיכולוגית, ומאפשרת לאדם לחוות תחושה של שלמות ולהגיע להגשמה מלאה של הפוטנציאל האנושי שלו (2)).

מאחר שבלוג הוא מסגרת חופשית ולא מחייבת, אסתפק כרגע במחשבות ואסוציאציות ראשוניות ובניסיון לתאר את התהליכים שעוברת אתי כפי שאני מבינה אותם, וכן באמצעות ציטטות מן היומן. למען האמת, כתיבתה הפיוטית מעוררת רצון לזנוח את ניסיונות הניתוח ופשוט לצטט אותה עוד ועוד. אתי שאפה להיות משוררת והרגישה קרבה מיוחדת לשירתו של רילקה. ואולי שפת השירה היא באמת השפה המתאימה ביותר לתיאור עולמה הפנימי ותהליכי השינוי שעברה.

ובכל זאת –

אתי מתאפיינת כבר מתחילת היומן בעצמאות מחשבתית, נטייה לבחינה עצמית נוקבת ויכולת יוצאת דופן להכיר במורכבותם של החיים ושל בני האדם, להשלים אִתה, להכיל אותה ואף להתמסר לה. הקשר המשמעותי ביותר בחייה בתקופה זו נקשר עם הפסיכו-כירולוג יוליוס ספיר, תלמידו של יונג, שגילו כפול מגילה. היא באה אליו למספר פגישות טיפול, אך עד מהרה הוא הופך לה לידיד קרוב, אהוב, מאהב, מעסיק (היא עובדת עבורו בהיקף קטן כמזכירה), ומעל הכול מורה רוחני ושותף לדרך רוחנית. לה עצמה יש בתקופה זו מאהב נוסף, בעל הבית שבו היא מתגוררת, המעסיק אותה כסוכנת הבית. היא חיה את המורכבות הבלתי אפשרית הזו בטבעיות רבה, ומסוגלת לראות את ספיר באופן בהיר מאד כאדם שלם ולקבל בטבעיות את הסתירות בדמותו - בעל כריזמה מושכת אבל מעט דוחה פיזית, עם נשמה גדולה ופגמים מוסריים גדולים לא פחות (אם לא די בגלישה המהירה ממטפל למאהב, לספיר יש ארוסה המחכה לו בלונדון. דמותו הזכירה לי את המימרה התלמודית "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו").

לי נדמה שיכולת מפותחת זו לראות ולקבל בני אדם בשלמותם, על מעלותיהם וחסרונותיהם, וכך גם את החיים עצמם, על היופי והסבל הכרוכים בהם, היא הבסיס לכמה עמדות מרכזיות בהשקפת העולם המתפתחת של אתי. אתי מסרבת לטפח בתוכה שנאה בלתי מובחנת לנאצים ומתעקשת לראות את סוכני הנאציזם שהיא פוגשת כבני אדם בעלי פסיכולוגיה אנושית. לדידה, הרוע אינו נחלת הנאצים בלבד אלא חלק מטבע האדם: "כשעמדנו בתחנה שאל יאן במרירות: 'מה גורם לאנשים שירצו להרע לאחרים?' ואני עונה: 'אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם'. הרוע הזה נמצא גם בנו". היא תופסת את הרוע והשנאה כבחירות אומללות שיסודן בטעות, ומאמינה שעליה להפנות את מאמציה לא למלחמה ברוע שבחוץ אלא לעבודה פנימית לשם עקירתו מתוכה.

אבל לא רק הרוע הוא חלק בלתי נפרד מטבע האדם, אלא גם אלוהים. האמונה באלוהים מתפתחת בה בהדרגה, ומתחוור כי הכוונה היא לאלוהים כאיכות פנימית חבויה, נעלה ואינסופית שאפשר לשכון לבטח בזרועותיה, ויחד עם זאת היא גם איכות פגיעה שיש להגן עליה ולטפח אותה: "אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי אבל אני לא מבטיחה שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו יכולים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו. [...] כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר. להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו. יש אנשים, בכל הרצינות, יש אנשים שמנסים עד הרגע האחרון להבטיח את שלומם של שואבי אבק ומזלגות כסף במקום להבטיח את שלומך, אלוהים. ויש אנשים שרוצים להבטיח את שלום גופם, כשכל מה שנותר בו אינו אלא אלפי פחדים וטינות. והם אומרים: אני לא אפול בידיהם. והם שוכחים שמי ששוכן בזרועותיך, אינו יכול ליפול לידיו של איש".

תפיסה זו מזכירה לי את הרעיון הבודהיסטי של "טבע בודהא", המתייחס לאצילות ולטוּב המקורי של כל אדם, שהם מהותו האמתית, הטבעית והחבויה (אני מתעכבת על כך משום שזו אינה נקודת הדמיון היחידה בין תפיסת עולמה של אתי לבין החשיבה הבודהיסטית. אדרבה, הדמיון עמוק ונרחב). אני משערת כי אמונתה של אתי באלוהים כאיכות פנימית גובשה בהשראת משנתו של יונג, וכך גם החיפוש האינטנסיבי שלה אחר משמעות, רוחניות ומימוש מלא של עצמיותה. יונג, המצוטט אצל נצר (3), כותב בין היתר: "מבחינה אינטלקטואלית העצמי אינו אלא מושג פסיכולוגי, קונסטרוקציה, שנועדה להביע אמת שאין אנו יכולים להבחין בה...אפשר היה לקרוא לה גם 'האל שבקרבנו'. נראה שהתחלותיהם של כל חיינו הנפשיים מקורן הוודאי בנקודה זו ושכל המטרות הנעלות והאחרונות מכוונות אליה. אין מנוס מפרדוקס זה כמו בכל מקרה שאנו מנסים לתת סימנים במה שנמצא מעבר ליכולת הבנתנו".

לצד הבנתה המיוחדת את טבע האדם, אתי חשה באופן עמוק כי הסבל והמוות הם חלק בלתי נפרד מן החיים ויש לקבל אותם בהשלמה. החכמה היא לדעת איך לשאת את הסבל. גם בכך תפיסתה קרובה מאד למסורות הרוחניות של מזרח אסיה: "רוב האנשים בעולם המערבי אינם בקיאים במלאכת הסבל וממירים אותה באלפי פחדים. חיים שכאלה אינם חיים: פחד, כניעה, מרירות, שנאה, ייאוש. הו אלוהים, כל זה מובן כל כך. אבל מי שמאבד חיים כאלה הרי אינו מאבד הרבה. עלינו להשלים עם המוות ולראות בו חלק מהחיים, גם כשמדובר במוות נורא שבנוראים".

עבור יהודי אירופה ואתי בכללם, תקופת השואה התאפיינה בחוסר אונים רדיקלי באשר לנסיבות חייהם, מהדברים הפעוטים והיומיומיים ביותר ועד למכריעים ביותר (4). נוכח חוסר אונים זה, אתי מרפה כמעט לחלוטין מן הניסיונות לשלוט במציאות ואפילו לצפות אותה, ומתמקדת בעבודה פנימית. "אמנם דומה שאנו נידונו לסבילות גמורה, אך מי יעצור בעדנו לגייס את כוחותינו הנפשיים?". "לומר שהאדם הוא אדון לגורלו, זאת אמירה פזיזה מדי. אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו". "השאלה איננה: איך להימנע בכל מחיר מלהגיע למצב מסוים, אלא: איך אדם מתנהג וחי בכל מצב שהוא." (אמירות דומות ניסח ויקטור פרנקל בעקבות חוויותיו בשואה). בהדרגה היא ממירה את הניסיונות להשפיע על מציאות חייה באימון שמטרתו להשיג שחרור הולך וגדֵל מהתלות שלה בתנאים החומריים, ביכולת לקיים קשר עם האנשים היקרים לה ואפילו במצבה הגופני. "כבר עכשיו אני מרגילה את לבי לרעיון שאמשיך לחיות גם לאחר שאפרד מהאדם שנדמה לי כי לא אוכל לחיות בלעדיו. כל רגע אני מתנתקת מעוד ועוד קשרים חיצוניים, כדי שאוכל להתרכז יותר ויותר בהישרדות הרוחנית ובשמירה על הקשר הפנימי, המגשר על כל מרחק פיסי". ובהמשך: "חיי מתרחשים במישור הרוחני והנפשי, והתפאורה ממלאת בהם תפקיד הולך וקטן". החתירה לשחרור כזה מקנה לה מחדש את תחושת השליטה על חייה, אפילו בצל נוכחותו המתמדת של המוות כאפשרות קרובה וממשית. זוהי נקודת דמיון בולטת נוספת בין עמדתה לגישה הבודהיסטית: האימון הבודהיסטי עוסק בהרחבת החופש הפנימי אל מול נסיבות החיים, וקשה לחשוב על נסיבות שבהן תרגול כזה נחוץ יותר.

בדומה, אל מול מציאות בתהליך של כרסום והתרוששות מתמידים - הצרת צעדיה, רמיסת זכויותיה, דלות התנאים החומריים וסופיותם המוחשית של החיים בצל הפתרון הסופי - אתי מתעקשת למצוא את האינסופי, את השמיים הפרושים מעליה והאוויר החופשי לנשימה, ובעיקר את המרחב האינסופי שבתוכה. האמונה המתגברת באלוהים והשימוש החוזר בדימוי השמיים שבתוכה, או ה"נופים הרחבים האינסופיים של לבי שלי", מהווים משקל נגד לסופיות החריפה ולדלות שבחוץ.

הזוועות שהיא עדה להן אינן מבטלות את יופיים ומשמעותם של החיים, ואולי אף מעירות אותה לחוות אותם בחריפות רבה יותר. בצל אימת המוות, הכול הופך יקר יותר ועז יותר. כאן שוב באה לידי ביטוי יכולתה להכיל את המציאות על סתירותיה הפנימיות: "אני נמצאת עם הרעבים, עם המעונים ועם הגוססים. יום יום אני איתם, ועם זאת אני נמצאת כאן, ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא. לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה שכוחי הולך ומתעצם. לחוש תחושת ביטחון ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מהליכה, מעמידה בתור, אבל בשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד".

אתי חוֹוה התרחבות של הזהות אל מעבר לאישי ומפתחת ראייה על-אישית של המצב שבו היא נתונה, תחושה עמוקה של שותפות גורל שבעטיה היא מסרבת לתת לחייה שלה עדיפות על פני חיים אחרים. בשלב מוקדם היא כותבת לעצמה: "וגם זאת: לא עוד אני רוצה או צריכה; החיים עצומים וטובים ומרתקים ונצחיים, וכשאני שמה את הדגש על עצמי בלבד, ואני מתמרדת ומשתוללת, אני מחמיצה את נהר החיים העצום והחזק והנצחי. ברגעים כאלה – ואני כל כך אסירת תודה על כך – נושרות ממני כל השאיפות האישיות...". ובהמשך: "אנשים מתרגשים בדרך כלל כשאני אומרת: זה לא משנה אם אלך אני או מישהו אחר. מה שנורא הוא שאלפי אנשים הולכים. ולא שאני רוצה ליפול לזרועות המוות בחיוך שליו. זה לא נכון. [...] מה שיש לי לתת אוכל לתת בכל מקום, אם בחוג ידידיי כאן, ואם באיזה מחנה ריכוז. וזאת תהיה שחצנות מאין כמוה, לחשוב שאני טובה מדי לגורל המשותף הזה".

בתוך המציאות הגיהינומית שהיא נתונה בה, אתי מוצאת לעצמה יעוד הניזון מן החומר האחד שממנו אין מחסור: מצוקה. היא מבקשת להקל על מצוקתם של אחרים באמצעות אהבת האדם שלה, יכולתה להקשיב ולהרגיע, והמסרים שלה בנוגע לאופן בו יש לשאת את הסבל. "כשהייתי שוכבת בלילות על דרגשי, בין נשים ונערות נוחרות קלות, חולמות בקול, בוכות בלחש ומתהפכות על משכבן, שבשעות היום היו אומרות 'אני לא רוצה לחשוב', 'אני לא רוצה לחוש, אני עוד אשתגע', בלילות, היה ממלא אותי לפעמים רוך עצום והייתי שוכבת ערה, והמאורעות והרשמים הרבים מדי, של יום ארוך מדי, היו עוברים לנגד עיניי והייתי אומרת בלבי: 'מי ייתן ואהיה הלב החושב של המחנה' ". והמילים החותמות את היומן, שכבר ציטטתי, "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים".

כאן, שוב, אפשר למצוא דמיון רב בין דרכה של אתי לדרך הבודהיסטית, ובאופן ספציפי לאידאל של הבודהיסטווה. בהגות הבודהיסטית, הבודהיסטווה הוא מי שהגיע לדרגה גבוהה מאד של ערות, שממנה נובעת באופן טבעי חמלה לאין שיעור כלפי כל הברואים, והוא נודר להקדיש את כל מעשיו לרווחתם ולקידום התעוררותם שלהם.

אפשר לחוש גם במאמץ מנטלי נוגע ללב של אתי להחזיק בראייה אופטימית, להפוך את חוויית המחנות מחורבן מוחלט עבור מיליונים, לניסיון שאפשר להפיק ממנו משמעות, לקח או ערך חיובי אחר כלשהו, למרות הכול. באחד משני המכתבים המופיעים בסוף הספר היא כותבת: "אם נציל מהמחנות, באשר הם שם, רק את גופנו ותו לא, הרי הצלנו פחות מדי. כי הבעיה איננה אם האדם מציל את חייו בכל מחיר, אלא כיצד יצילם. לפעמים אני חושבת שכל מצב חדש, אם טוב ואם רע, טומן בחובו את האפשרות להעשיר אותנו בתכונה חדשה. אם נפקיר בידי הגורל את העובדות הקשות, שהועמדנו בפניהן מבלי שנוכל לשנותן, ולא ניתן להן מקלט בראשנו ובלבנו כדי שיתעכלו שם ויהפכו לגורמים שיסייעו לנו לגדול ולהפיק מהן משמעות, כי אז לא נהיה דור בר קיום. [...] אם לא יהיה לאל ידנו להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה דבר מלבד גופינו הניצלים-בכל-מחיר, ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהיה זה פחות מדי, מתוך המחנות עצמם חייבות להקרין מחשבות חדשות, והבנה חדשה חייבת לזרות אור חדש לעבר גדרות התיל שלנו [...] ובחיפוש משותף וכן אחרי תשובות מבהירות לכל המאורעות הסתומים האלה, אולי יוכלו החיים המעורערים לצעוד צעד זהיר קדימה...".

*

אני רוצה להציע כי יומנה של אתי הילסום הוא דוגמה מאלפת למאמציה של נפש עשירה ורגישה לשרוד ואף לצמוח בתוך טראומה מתמשכת, בצל סבל, אבדן ואימה. כפי שראינו, היא מתמודדת עם חוסר אונים רדיקלי באמצעות הרפיה מן הניסיונות לשלוט במציאות וחתירה להגדלת החופש הפנימי שלה, המשיבה לה את תחושת השליטה על חייה. היא נושאת את ההתרוששות והפגיעה בכל היבט אובייקטיבי של החיים על ידי טיפוח חוויה סובייקטיבית של עושר ויופי בלתי נדלים. תחת איום ההשמדה היא מקהה את האימה באשר לגורלה האישי באמצעות הרחבה של הזהות ואימוץ ראייה על-אישית של המצב. ולצד כל זאת היא מצליחה להפיק משמעות ואף לצמוח מתוך הסבל והטראומה בעת התרחשותם, ובעצם אורגת ורותמת את התנסויותיה לתוך מסע ההתפתחות וההגשמה העצמית שהחלה בו עוד טרם פלשה המלחמה לכל פן של חייה. התמודדותה עם הניסיונות שנופלים בחלקה מאפשרת לה לגלות את כוחותיה ואת תעצומות הנפש שלה. היא מצליחה למצוא תחושה עמוקה ואישית של תכלית וייעוד לקיומה, ואפשר לחוש שהיא מתאמצת מאד להאמין שאפילו ההשמדה ההמונית, איכשהו, לא תהיה לגמרי לשווא אלא תפתח פתח להתפתחות חיובית שתגיע מאוחר יותר בהיסטוריה האנושית. אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה שוב על ויקטור פרנקל ותורתו, שבלבה ההכרה כי מציאת משמעות אישית ותכלית היא צורך נפשי עמוק וגורם מכריע בקביעת יכולתו של האדם לשאת סבל ומצוקה.





(1) תרגמה שולמית במברגר, כתר, 2002.
(2) לקריאה נוספת: "האדם שבקצה האגו, פסיכולוגיה טרנספרסונלית - מפגש בין מזרח למערב", מאת מתי ליבליך.
(3) מתוך הפרק "העצמי לפי יונג" בספרה של רות נצר "מסע אל העצמי".
(4) היבט זה של חוסר אונים והשפעתו המערערת על נפשם של קורבנות השואה, מודגשים בספרו של עמוס גולדברג, "טראומה בגוף ראשון: כתיבת יומנים בתקופת השואה".



עוד בבלוג של נורית ענבר-וייס

[סרט ירושלמי בניחוח צרפתי] תקציר מתוך תכניָית פסטיבל הקולנוע ירושלים, יולי 2018 חורף. ירושלים. איתן...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס23/6/2014

הנפש היא אחת. תודה, עינת, על המילים הטובות.

ולגילה - תודה רבה על השיתוף בידע שלך בתרבות היהודית. הדברים מרתקים ומרחיבים את הדעת. אנחנו רואים שנפש האדם היא אחת מעבר לזמן ולמקום, וכך בתרבויות שונות ובזמנים שונים מתפתחים רעיונות דומים בנוגע לסבל ולהתמודדות עמו.

גילה נויגילה נוי15/6/2014

מוטיבים בתהילים המתחברים לחוויה של אתי הילסום. תודה רבה על המאמר המרתק והמרגש!

החויה של אתי הילסום מתחברת למסר של תנועת החסידות- תנועה שצמחה במצב של גלות ומצוקה, שנתנה כבוד ומשמעות לסבל, לביטול האני למען משהו גבוה ונעלה יותר, לצמיחה "מתוך ההסתר".

גם בספר תהילים מתקיימים המוטיבים שתיארת במאמר: מצב בו המשורר עומד בפני סבל קשה, ורשע בלתי נתפס, סבל שהאדם מתפתח מתוכו, ועובר שינוי מהותי, שבספר מוגדר כקרבת אלוהים.

בספר תהילים קיים העקרון של "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבו", קיים מוטיב העליה מהשאול "וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה", והמוטיב של "זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים".
האמירה של הילסום "כל רגע אני מתנתקת מעוד ועוד קשרים חיצוניים כדי שאוכל להתרכז יותר ויותר בהשרדות הרוחנית ובשמירה על הקשר הפנימי.."
מזכירה את ההתכנסות הפנימית במערה, והפניה לעזרת אלוהים בתהלים קמ"ב: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי בְּאֹרַח זוּ אֲהַלֵּךְ טָמְנוּ פַח לִי הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה וְאֵין לִי מַכִּיר אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי. זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְהוָה אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים... הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ".

הרעיון של טרנספורמציה והיטהרות מתוך מצב של התמודדות מול רשע שטני, היא מוטיב חוזר בדברי הנביאים, למשל, בזכריה פרק ג', בו יהושע הכהן הגדול עומד לפני המלאך, ומימינו השטן להשטינו מומלץ לראות במקור http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t2303.htm

עינת לויעינת לוי14/6/2014

תודה רבה על השיתוף בהתבוננות מחייה ומעוררת זו. עינת לוי [ל"ת].

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס14/6/2014

תודה והתייחסויות עד כאן. עדי, טל, עירית, רות - תודה רבה על תגובותיכם היפות והמרגשות.

עירית, תודה על ההפניה למאמרך. אכן אפשר לראות קווי דמיון רבים בין תהליכי הצמיחה של אתי הילסום במהלך האירועים הטראומטיים, לבין תהליכים של צמיחה פוסט טראומטית כפי שהם מתוארים בספרות. אני מוצאת שזה מעורר מחשבה, בין היתר על האפשרות להשתמש במה שאנו יודעים על צמיחה פוסט-טראומטית לצורך התערבויות במהלך טראומה ממושכת, למשל, במהלך מחלה מאיימת או מצב לחימה מתמשך. (אני מניחה שזה כבר נעשה, זה נראה מאד טבעי ומתבקש).

היבט מעניין נוסף הוא תפקיד היכולת להשתמש בשפה ולבנות נרטיב של האירועים הטראומטיים (ציינתי ברשימה את המאמץ העצום של אתי לארוג את התנסויותיה ובכלל את אירועי המלחמה לנרטיב שיש לו פשר ותכלית). הספרות על צמיחה פוסט טראומטית מדגישה זאת. במאמרך את כותבת: "על מנת שתתאפשר צמיחה מטראומה, צריכה להיברא משמעות חדשה מתוך החורבן וההרס. טדשי וקלהון (Tedeschi and Calhon, 2004) מדברים על תזוזה (shift) או מסגור מחדש (reframing) של משמעות הטראומה ותוצאותיה עבור הנפגע. תזוזה זו יכולה להופיע מתוך תובנות אליהן מגיע המטופל בעצמו, או בליווי מטפל הקשוב לאפשרות של צמיחה והמסייע בהבניית נרטיב אחר עם המטופל (כהן, 2010)."

מזווית משלימה, בספרות התיאורטית על טראומה בכלל ועל הטראומה של קורבנות השואה בפרט, כותבים משדות תיאורטיים אחרים - פסיכואנליזה, ספרות, היסטוריה - טוענים כי טראומה נפשית מאופיינת בחוסר יכולת לייצוג ואינטגרציה של האירועים הטראומטיים באמצעות השפה (סקירות בנושא זה אפשר למצוא אצל עמוס גולדברג וכן במבוא למאמרה של דנה אמיר "על היעדר פונקציית העד בנפש", בספר "תהום שפה"). נושא זה מיוצג גם בפרוזה על השואה. (דוגמה שזמינה לי כרגע - לפני מספר ימים קראתי ביקורת על ספרו האחרון של אפלפלד, "ימים של בהירות מדהימה", ולפיה הספר עוסק בין השאר בקריסה או בצמצום הרדיקלי של השפה בתקופת השואה, במקביל לקריסה או לצמצום של הנפש עצמה, ולצורך לכונן שפה חדשה עם סיום המלחמה). כל זה מעלה שאלות מרתקות על האופנים שבהם תהליכים נפשיים מתבטאים בשימוש בשפה, ועל ההשלכות לעבודה הטיפולית.

ולרות - תגובתך היא כבר מאמר קטן בפני עצמו. תודה רבה על הערותייך המלומדות ומרחיבות הדעת, שוודאי אחזור ואקרא בהן.



רות נצררות נצר14/6/2014

מאמר חושב. נורית, תודה לך. זה מאמר חשוב מעורר מחשבות . קראתי את ספרה של הילסום לפני שנים רבות. ואת מביאה תובנות רבות וחשובות.
אני רוצה להוסיף:
- הפילוסוף היהודי החשוב האנס יונאס מצטט את הילסום בספרו מושג האלוהים אחרי אושוויץ ומאמרים נוספים. 2004. (רסלינג). הוא רואה את דבריה – על הצורך לעזור לאלוהים בתוכנו, את מושג האלוהים האפשרי אחרי השואה.
– הקטע "בצעתי את גופי כלחם וחילקתי אותו בין האנשים, ומדוע לא, הרי הם היו רעבים לאחר תקופה ארוכה של מחסור", הוא כמובן מטפורה שמצטטת את ישו שאמר לתלמידיו בסעודה האחרונה לפני הקרבתו שגופו יהיה הלחם לחסידיו. הטקס הקונקרטי הזה של אכילת לחם הקודש במיסה הנוצרית הוא עצמו מטפורה להפנמת (או גילוי) האלוהי בנפשנו.
על הקטע: "אם לא יהיה לאל ידנו להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה דבר מלבד גופינו הניצלים-בכל-מחיר, ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהיה זה פחות מדי, מתוך המחנות עצמם חייבות להקרין מחשבות חדשות, והבנה חדשה חייבת לזרות אור חדש לעבר גדרות התיל שלנו [...] ובחיפוש משותף וכן אחרי תשובות מבהירות לכל המאורעות הסתומים האלה, אולי יוכלו החיים המעורערים לצעוד צעד זהיר קדימה..." – גם הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, שבמלחמה היה במחנות, כמו הילסום, רואה כורח לעמדה חדשה כלפי האנושות בעקבות השואה, ומכאן הוא מפתח את תורתו על המחויבות שלנו לאחריות לזולת כמסר אלוהי מוסרי של קיומנו.
גם מבטו של קוהוט – יהודי גם הוא – (שבודאי לא הכיר את ספרה של הילסום. אולי אז טרם יצא לאור) יתאים כאן. במאמר ”על אומץ לב" (מתוך פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם, תולעת ספרים, תל אביב, 2006) קוהוט מפגיש אותנו עם האחים הסטודנטים ממינכן סופי והאנס שול, חברי המחתרת האנטי נאצית "הוורד הלבן" ועם האיכר האוסטרי פרנץ יגרשטטר. הם סרבו לשתף פעולה עם המשטר הנאצי, ומתוך נאמנות לאידאלים שלהם התייצבו נגדו בתעוזה רבה, אף כי ידעו שהדבר יעלה להם בחייהם. לדברי קוהוט בחירתם האמיצה אינה ניתנת להסבר במונחי עקרון העונג ועקרון המציאות המווסתים את דחפיו של האדם. מבחינת קוהוט, מהות האדם היא רוחו, וזו אינה נגזרת מהביולוגיה. הטוב אינו אילוף הרוע, ניצחון על דחף המוות. הטוב הוא מולד, והיחיד השרוי בזיקה עם זולת מטיב, הטוב מוטמע בו. בחיותו את עצמיותו הגרעינית הוא חותר לטוב ובנאמנותו לה הוא ישאף למימושה גם אם הדבר יעלה לו בקיומו הפיזי. קוהוט רואה את האדם כטרגי ולא כאדיפלי. בהתייחסו ל"המלט" אומר קוהוט כי אומנות הטרגי עניינה ניסיונו של אדם לחיות בפועל את תבנית העצמי הגרעיני שלו. והגיבור הטרגי, הוא אדם שחרף התמוטטות כוחותיו הפיזיים והמנטליים (למשל אדיפוס) ואף חרף מותו הביולוגי (למשל המלט), הנו מנצח משום שהעצמי הגרעיני שלו הגיע לכלל שליטה שלא תופר לעולם. קוהט, בעקבות השואה (הרי הוא ברח מוינה לניו-יורק) מדגיש את חשיבות האמפתיה, החמלה, הסולידריות האנושית בתהליכי הפסיכותרפיה.
אתי הגשימה את כל אלה מעצמה. ככל הידוע לי קוהוט ולוינס לא הכירו את ספרה של הילסום שטרם ראה אור.
(על לוינס וקוהוט בהקשר זה - ראו נצר רות, מסע הגבור. 2011. מודן. עמ' 244, 290-291)
קוהוט, יהודי שהתנכר ליהדותו אינו מסתייע באלוהי להבנת הנפש. אתי היא יהודיה חילונית שגילתה את האלוהי, כנראה, כמו שכתבת, דרך יחסו של יונג לאלוהי כגרעין העצמי.
הילסום לא התיחסה לעצמה במונחים של היות טובה. אבל היא חייתה את הטוב הערכי בנפשה כתמצית העצמי, וכך לפי קוהוט מותה היה מתוך הגשמה טרגית של העצמי שלה.

עירית סדןעירית סדן13/6/2014

צמיחה פוסט-טראומטית וטראומה מינית. סקרנת אותי מאד לקרוא את הספר. אני עוסקת בנושא של צמיחה פוסט-טראומטית בכל מיני זויות, בין השאר בנושא של טראומה מינית. מצרפת לינק למאמר שלי שהתפרסם בנושא בפסיכולוגיה עברית: מעבר לטראומה והחלמה. http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=2714. אני רואה כמוך את החיבור לזרם של פסיכולוגיה הטרנספרסונלית ומוצאת ברעיונות שלך חיבורים מעניינים ומוכרים. שולחת את עצמי לחפש את ה"שמיים בתוכי". תודה.

טל קנבטל קנב13/6/2014

נורית, מקסים לפגוש את אתי הילסום דרכך, תודה. [ל"ת].

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח8/6/2014

השמיים שבתוך הכתיבה שלך. היי נורית,

נהניתי לקרוא את המחשבות המעניינות שלך, ולהתוודע לכתיבתה הנוגעת ללב של אתי היליסום. דרך הקריאה בפוסט הרגשתי שאני פוגשת את המפגש בינך לבין הטקסט של אתי- מפגש שמהדהדים מתוכו הרוחב והפתיחות של השמיים.
המשפט המקסים של 'הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים' , יחד עם האזכור על חיבתה של אתי לרילקה, העלה בי ציטוט של רילקה שאני אוהבת במיוחד (לא יודעת למה דווקא אותו, אולי יתחבר, אולי לא):

"פנים-היד. כף-רגל שאינה מהלכת
אלא על רגש"

תודה רבה על הפוסט מעורר ההשראה. עדי