פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

משחק במילים

רועי סמנה

המקום בו אנו חיים (או מתים)

רועי סמנה | 8/2/2014 | הרשמו כמנויים

נסיבות החיים הביאו אותי לעקור לפני כשנתיים מאהובתי הכעורה והיפהפייה תל-אביב לעיר ירוקה אך צחיחה בשרון. לא אנקוב בשמה של אותה עיר בכדי לא לפגוע בתושביה ובחובביה, רק ארמוז שהוא מתחרז עם מוות נפשי. לאחרונה גמלה בי ההחלטה (או ליתר דיוק: נגמלתי מחוסר ההחלטה) לשוב מן הגלות ולחזור לעיר ללא הפסקה. זהו זמן עבורי לחשבון נפש, ניסיון להבין מה, בעצם, כל כך רע לי בעיר מגוריי הנוכחית?

בפרק עשיר ומרהיב בספרו 'The Evocative Object World'*, פרק שעוסק בקשר בין ארכיטקטורה ללא-מודע, כותב בולאס כי המשמעות של מעבר דירה, אפילו אם כל מטלטלינו עוזבים אותה יחד אתנו, היא אובדן חלקיקים מעצמנו. אלו יישארו כמו רוחות-רפאים בין הקירות שעזבנו. נדמה לי שלא אחטא יותר מדי לבולאס אם אומר שהדברים נכונים לא פחות גם לגבי מעבר עיר.

לערים, אומר בולאס, יש מנטליות מסוימת. הן מהוות סביבה מאפשרת (או בלתי-מאפשרת, כפי שיתבהר בהמשך) ומחזיקה עבור תושביהן. כשאנחנו נעים בעיר אנחנו בוחרים בין מסלולים שונים שכל אחד מהם מעורר בנו חוויות ותחושות שונות והבחירות הללו מבטאות את האידיום* האישי שלנו, את מי שאנחנו. הבחירות הללו מושפעות במידה רבה, איך לא, מהחוויות בילדותנו, מהאובייקטים בסביבה (מונומנטים, בניינים, פארקים, וכו') המכילים בתוכם את חוויות העצמי שהשלכנו לתוכם בתקופה מעצבת זו של חיינו. כך, למשל, כשאני מסתובב באזור כיכר דיזנגוף עולים בי, באופן מודע או (חשוב יותר) לא-מודע, זיכרונות מחוויות הצפייה הראשונות בסרטים בבית-הקולנוע הסמוך וכשאני מטייל לי בשדרות רוטשילד ניעורים בי ביקורי ילדות במשרד של אימי, שם פינקו אותי העובדות הצעירות בממתקים ולפעמים אפילו בביקור ב'מאירלנד' שב'מגדל שלום'. למרות שלא גדלתי בתל-אביב, אלא בעיר שינה קרובה, העיר הגדולה ספוגה ברגעים מעצבים שחוויתי, ספוגה בחלקים מהעצמי שלי.

בולאס טוען כי כשאנו נעים בעיר אנחנו עוסקים, מבלי לתת על כך את הדעת, בסוג של חלימה. כל מבט על אובייקט מעורר עניין עשוי לעורר בנו reverie. אובייקטים שונים בתל-אביב מעלים בי, אם כן, אסוציאציות אישיות מאוד, כאלו שבעיר החדשה אליה עברתי אינם מתעוררים. הזיכרונות הספוגים בעיר הזו הם לא שלי. הרחובות בה לא אומרים לי דבר. המבנים הם עבורי אסופה של לבנים ובטון. התכונות הליריות של הנפש, אלו ההופכות את החיים לשיר ומאפשרות לנו ליצוק בהם משמעות לדברי דנה אמיר, כאילו מתפוגגות, מתמסמסות כאשר אני פוסע בעיר הזו. אבל אולי זה בכלל לא הוגן להשוות עיר שגדלת בה (גם אם לא גרת בה) בילדותך, לעיר שהכרת רק בבגרותך? ובכל-זאת, אני מזכיר לעצמי שעיר כמו ניו-יורק, שהתוודעתי אליה רק באמצע שנות העשרים שלי, עוררה בי באופן מידי תחושה שהגעתי הביתה. ההתאמה בין המנטליות שלה לאידיום שלי הייתה מלאה ולא דרשה כל מאמץ. אני חושד שמה שממגנט אותי לערים הגדולות היא לא ההגנה המאנית ["ומה בנוגע לחיים בעיר כמו לונדון, עם הרעש שלה שלעולם אינו חדל, ואורות שאף פעם אינם כבים? ...(זוהי) הרגעה בעזרת המציאות אל מול המוות שבפנים" כותב ויניקוט], אלא הצורך העז והבלתי-מתפשר שלי בסביבה מגוונת, רבת פנים, המאפשרת לנוע בין מבחר אפיקים ואופציות, שמסייעים לי, בהתאמה, לבטא ולפתח את שלל העצמיים המרובים שלי.

אבל אולי לא נתתי לעיר החדשה מספיק זמן להפעיל את קסמיה עליי? אולי אם הייתי משתקע בה, נותן לה לחלחל לתוכי, היא הייתה הופכת לחלק ממרקם העצמי שלי? אני נוטה להטיל בכך ספק. בפרק אחר בספר מדבר בולאס על 'דכדוך אסתטי' (aesthetic dejection), סוג של דכאון הקשור בחוסר התאמה בלתי-פתיר בין העצמי והאובייקט. זהו מצב שבו חרף כל ניסיונותיו, מסתבר לאדם שאובייקט כלשהו אינו שמיש עבורו. במצב כזה האובייקט הוא אומנם מעורר, אבל אך ורק תחושות של דחייה וקדרות. בולאס נותן כדוגמא את קופנהגן, עיר שדיכאה אותו בכל 15 הפעמים שביקר בה. על אף ש"אני יכול להצביע על דברים מסוימים שאני באופן מיוחד לא אוהב (בה)", הוא כותב, "זו אינה הנקודה: כשזה מגיע לקופנהגן ולי, אני לא יכול להשתמש באובייקט הזה". בולאס מודע לכך שקופנהגן היא מקום אהוב מאוד על אנשים רבים, בדיוק כפי שאני מודע לכך שהעיר בה אני מתגורר נחשבת למקום מצוין לחיות בו. הבעיה, חשוב להדגיש, נעוצה בחוסר ההתאמה ל'די.אן.איי הנפשי' הפרטי שלנו ולא באיכויות אובייקטיביות כלשהן.

בולאס מאמין כי אנשים הסולדים מהאזור בו הם חיים נמצאים במצב עצוב שבו נמנע מהם המזון למחשבה שהם זקוקים לו, נמנעים מהם אובייקטים מעוררים (evocative) שיגרו את נפשם ויפתחו את העצמי שלהם. אני עומד לחזור לתל-אביב אחרי תקופה ארוכה מדי של צום נפשי-רוחני. הפעם אני מתכוון לזלול אותה.



* סקירה שלי על הספר התפרסמה ב-2012 ב'שיחות' וניתן לקרוא אותה כאן: http://www.roysama....html

* מושג המתייחס לגרעין העצמי הייחודי של כל אדם, המקבילה הנפשית לטביעת-אצבע


לקריאה נוספת

אמיר, ד., על הליריות של הנפש. ירושלים וחיפה: מאגנס ואוניברסיטת חיפה, 2008.

ויניקוט, ד"ו (1935). ההגנה המאנית. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009.

Bollas, C., The Evocative Object World. London & New York: Routledge, 2009

עוד בבלוג של רועי סמנה

מדוע אנשים פונים לטיפול? אחת התשובות הנפוצות וההגיוניות היא שאנשים פונים לטיפול כי הם רוצים להשתנות,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון24/2/2014

5355957@gmail.com. תודה רבה רבה...................

רועי סמנהרועי סמנה24/2/2014

תודה רבה על התגובות החמות. אני מודה שלא צפיתי את כמות התגובות החיוביות שהפוסט הזה קיבל, גם כאן באתר וגם מחוצה לו. הסתבר לי, לשמחתי, שהרבה אנשים יכולים להזדהות עם התחושות המאוד אישיות שלי ולהתחבר והפידבקים והפרגון עושים חשק להמשיך ולנסות לתת מילים לתחושות אישיות-אוניברסליות מעין אלו. אז אני כבר בדרך לפוסט הבא...

רועי

דליה קאולידליה קאולי16/2/2014

dna. רועי. כל הכבוד נהנתי מאוד לקרוא. בגישה היונגיאנית מדברים על ציר אגו סלף. יש מזון לאגו ויש מזון לעצמי האמיתי. כנראה תל אביב עם כל המורכבות והעושר שבה היא המזון או החלבון המעשיר ומפרה עבורך. דליה קאולי.

אלי אבידראלי אבידר15/2/2014

מגורים. תל אביב. מקום מגורים וגרייה.אלי

dvora ashkenazidvora ashkenazi15/2/2014

גרה ב.... אך חיה בתל אביב. מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת
מומות כמו בני אדם - מתחברים , נוצר קשר או -לא
תודה

גיא פרלגיא פרל12/2/2014

תודה, מזדהה. גם אני גר במועצה מקומית ששמה מתחרז עם מוות נפשי (שתי מילים, בכניסה לירושלים), גם אני תל אביבי וכמוך בדרך חזרה, ומאותן הסיבות. יופי של פוסט. תודה

הנרייטה בקרמןהנרייטה בקרמן11/2/2014

מרתק. מחשבות שמתחברות באמצעות מילים ותמיד פוגשות רגש...

סילביה איילוןסילביה איילון9/2/2014

תודה רבה. תודה רבה.....

משה נח-מטותמשה נח-מטות9/2/2014

תודה רועי. דבריך מעוררים השראה והדהוד לגבי חוויות אישיות שלי הקשורות למעבר עיר לפני כשנה ולתחושות של מטופלים בהקשר זה. כאילו כתבת על דברים שהיו אצלי בתחושות ועדיין לא מספיק במילים. תודה.

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס8/2/2014

בתיאבון, רועי!. רשימה מקסימה ומעוררת מחשבה.

באשר לצורך שלך בסביבה מגוונת המאפשרת תנועה בין מצבי עצמי שונים, נזכרתי בארכיטקט כריסטופר אלכסנדר, שחקר ומצא "דפוסים של בניה שמעודדים חיים". אחד הדפוסים עוסק בצורך לרהט חדרים במגוון כיסאות שונים, וכך כותב אלכסנדר בשנות ה-70 של המאה הקודמת (בתרגום יונת שרון): "אמנם לחלק מהאנשים נוח לשבת "בכיסא הממוצע", אבל לא לכולם. לאנשים נמוכים או גבוהים מהממוצע לא נוח בו. ולמרות שלכאורה יש סביבות שהדרישות בהן אחידות תמיד – במסעדה כולם יושבים לאכול, במשרד כולם יושבים לעבוד – בכל זאת יש הבדלים חשובים: אם יושבים למשך זמן קצר או ארוך, אולי מתרווחים לאחור להרהר, לפעמים נשענים קדימה בוויכוח סוער, או יושבים זקוף בהמתנה קצרה. אם הכיסאות זהים, ההבדלים האלה מודחקים, ולחלק מהאנשים יהיה לא נוח.
מה שפחות קל לראות, אבל אולי חשוב מכל, הוא העובדה שאנחנו משליכים את מצב הרוח שלנו ואת האישיות שלנו על הכיסא שבו אנו יושבים. יש מצב רוח לכורסה ויש מצב רוח לכיסא נדנדה, יש לכיסא עץ פשוט ויש לשרפרף מוגבה. וזה לא רק עניין של מצב רוח, יש לכל אחד כיסא אהוב, שנותן לו תחושת בטחון ונוחות; והכיסא הזה הוא שונה לכל אדם. סביבה עם מגוון גדול של כסאות שונים זה מזה, מיד יוצרת אווירה שתומכת בעושר חווייתי; סביבה שבה כל הכיסאות זהים מטילה הגבלה סמויה על האפשרויות לחוות.