לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
כוח הסבל

כוח הסבל

רועי סמנה | 22/12/2013 | הרשמו כמנויים

וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי-זֹאת, מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וירא (וַיִּרְאֶה), אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֵי בָנָיו--אַרְבָּעָה, דֹּרוֹת.

וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים.

(איוב, פרק מב)

יש כאלו שאומרים שאלוהים לא נותן לך יותר ממה שאתה יכול לשאת. אחרים, כמו אייגן (וכמוני) מאמינים ש"בכל חיים יש אסון רב יותר מכפי שאדם יכול להתמודד איתו" (עמ' 215). שהחיים "תמיד ניתנים בעודף, יותר מכפי שאנחנו יכולים להשתמש בו" (עמ' 248) ואנחנו נוגסים פיסות קטנות, קטנות מספיק בכדי ללעוס, מנסים לעכל חתיכות מהמציאות שאיתן נהיה מסוגלים איכשהו להתמודד. למעשה לא מדובר בהכרח באסונות או במשברים, גם הטוב יכול להיות בלתי ניתן לעיכול, בנסיבות מסוימות עבור אנשים מסוימים, וכאשר המיכל אינו מתאים לתכולתו גם יום ששוני עלול להפוך ליום אסוני.

אוגדן כותב ב'לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה' שביון חשב כי האחריות שלנו כמטפלים היא לעזור למטופלים (ומוסיף בציניות שזה נחשב כיום לרעיון מיושן למדי). אבל, מוסיף אוגדן, "מכך לא נובע שתפקידו של האנליטיקאי הוא לעזור להקל את סבלו של המטופל. נהפוך הוא. משימתו של האנליטיקאי, בעיני ביון, היא לעזור למטופל לחיות עם הכאב שלו במשך זמן מספיק כדי לעשות עם הכאב עבודה אנליטית" (עמ' 109). בעצם, ביון אומר שאת הסבל אנחנו צריכים לסבול (tolerate). שיכולה וצריכה להיות לו משמעות. הוא עשוי לתרום להתפתחותנו ואל לנו לנסות לשכך אותו מהר מדי. גם עמנואל גנט מאמין שמהקש שאכלנו אפשר לטוות זהב, שמהסבל יכול לנבוט כוח. הוא כותב ש"לעתים קרובות, רק בשלב מאוחר יותר, ולפעמים מאוחר מאוד, אנו מכירים בכך שצמיחה של ממש התרחשה בהקשר של הסבל, ושבסופו של דבר התעשרנו מן החוויה" (עמ' 294) ושאבנו ממנה תבונה, שלוות נפש ואפילו יצירתיות.

אבל עם כל הכבוד למילים היפות של ביון וגנט, איך לעזאזל צומחים מתוך הסבל? איך מכתתים את החרבות שנעצו בנו החיים לאתים (או עטים)? תשובה אפשרית אחת, שמדברת אליי מאוד, אפשר למצוא בהבחנה שעושה בולאס בין גורל (fate) לבין ייעוד (destiny)*. להבנתי הוא מתייחס לגורל כאל גזרה, ככוח חיצוני הפועל על האדם ומנווט אותו, ואילו לייעוד כאל פוטנציאל שהמימוש שלו תלוי בתנועה התפתחותית אקטיבית של האדם אל עבר העתיד. הדרך, מבחינתי, לצמוח מתוך הסבל, הדרך אותה בחרתי לעצמי וזו שאני מקווה לסייע למטופליי ללכת בה, היא אם כן להתמיר את תחושת הגורל לתחושת ייעוד.


- פרסומת -

לא מדובר פה על "לעשות מהלימונים לימונדה", לפחות לא במובן של הכחשה מאנית של העובדה שנתקעת עם קונטיינר של לימונים רקובים כי שוב התפתית לעסקאות בשטח. לא, מדובר פה על הימצאות ממושכת מספיק בתוך החוויה המאכזבת, המרתיחה, המייסרת, בכדי ללמוד מהניסיון, ללמוד על מה שיש ואין בך, ובכדי לאסוף את הניסיון (הפעם במובן המקראי של המילה) לתוך אזור האומניפוטנציה שלך. בסופו של דבר, הפיכת תחושת הגורל לתחושת ייעוד היא תהליך קשה ומייגע של "קבלה מתמירה", כפי שגנט מכנה זאת, בו אתה לומד למצוא משמעות בתלאות שעברת, לארוג נרטיב קוהרנטי של השתלשלות חייך ולחבק את ההיסטוריה שלך, מבישה או מכאיבה ככל שתהיה. בחוויה האישית שלי כל אלו מסתכמים בהבנה עמוקה שלמרות הכל לא הייתי בוחר להחליף את ההיסטוריה שלי עם זו של מישהו אחר, שזו השייכת לי עיצבה אותי באופן ייחודי שהביא אותי להיות מי שאני היום ולא פחות חשוב מכך, שאני עצמי מעצב אותה ככל שאני ממשיך לנוע קדימה.

* התאוריה הזו של בולאס מורכבת ועמוקה יותר ואני משטיח אותה כאן לצרכיי. אני מקווה להקדיש לה דיון מפורט יותר באחד הפוסטים הבאים.

לקריאה נוספת -

1. אוגדן, ת., לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.

2. אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.

3. גנט, ע., מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א. (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.

4. Bollas, C., Forces of Destiny: Psychoanalysis and the Human Idiom. London: Free Association Books, 1989


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר ולחץ, פסיכואנליזה, פסיכותרפיה, טראומה
נעמה איגרא
נעמה איגרא
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, בית שמש והסביבה
סילבנה הקיאר
סילבנה הקיאר
פסיכולוגית
מורשה לעסוק בהיפנוזה
אונליין (טיפול מרחוק), אשקלון והסביבה
סתיו ביהם
סתיו ביהם
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
ד"ר אייל אברהם
ד"ר אייל אברהם
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
איילת אלדן
איילת אלדן
יועצת חינוכית
ירושלים וסביבותיה
יעל הלוי
יעל הלוי
מטפלת בהבעה ויצירה
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה2/1/2014

למגיביי היקרים - עוד קצת מחשבות על סבל. מגיבים יקרים,
התרגשתי מאוד מהתגובות היפות והמעניינות שלכם, עם שפע האסוציאציות והכיוונים הרגשיים והאינטלקטואליים שהם הביאו איתם. כמה הערות קטנות:
להבנתי (המוגבלת, יש להודות) הבודהיזם מאמין שישנה אפשרות להשתחרר מסבל ואילו הפסיכואנליזה (וביון כנציגה בהקשר הזה) רואה בו חלק אינטגרלי מהחיים. ומכיוון שהוא חלק אינטגרלי מהחיים, מן הראוי שנדע איך לעבוד אתו ומה בכ"ז אפשר לשאוב ממנו כדי ש"מעז ייצא מתוק". אני רוצה לחבר את הנקודה הזו לביקורת של mor amor- במציאות, בניגוד למשלים או לאגדות, אין לנו גם יכולת לבחור בסבל או בצרות של מישהו אחר. ואין גם פתרונות קסם או קיצורי דרך. אני מודה שמגבלת המילים שגזרתי על עצמי עלולה לגרום לתהליך של הפיכת הגורל ליעוד להישמע כמו משהו פשוט לביצוע, אבל זה קל בערך כמו שזה קל להגיע לפסגת האוורסט- "רק צריך לטפס!" שאלה חשובה שנדמה לי שחלקכם רמזתם עליה, היא מה מאפשר את ה"טיפוס" הזה. חשבתי על היכולת לצקת משמעות, מה שדנה אמיר מכנה (בספרה היפה "על הליריות של הנפש") "המימד הלירי". לא כולנו בורכנו (והנה שוב הגורל הארור הזה!) ביכולת הזו וחלק מהתפקיד של המטפל, ועל זה גם בולאס לדעתי מדבר, הוא לעזור למטופליו לפתח אותה. זה דורש כמובן מידה של פניות רגשית (כנראה שבתוך שיאו של הסבל אין באמת צ'אנס לעשות איתו משהו מועיל וקודם צריך לשכך) אבל זו רק ההתחלה...

תודה שוב מעומק הלב על החשיבה המשותפת והתגובות, מקווה לפגוש אתכם גם בפוסטים הבאים!
רועי

נעמי טאוברנעמי טאובר31/12/2013

גורל ויעוד. הרב סולובייצ'יק כותב על ברית גורל שאפשר להפוך לברית יעוד בחיי העם, מעניין לחשוב על כך בחיי הפרט כמו שאתה מצטט מבולאס,
וכשאני חושבת- המלה "יעוד" מרגישה קצת גבוהה מידי, כאילו כוח חזק ממני בחר עבורי, ואיזו קונוטציה מיסטית נלווית.. עבורי הרעיון של מציאת משמעות אישית בסבל הינו טוב דיו גם בלעדיה,
מזכיר לי ראיון שהופיע ב"הארץ" לפני שנים עם אדם שהגיע לתפקיד בכיר מאד בארה"ב ונשוי באושר לאשה מרשימה אף שהוא גמד, הוא תיאר את חווייתו ואת חוסר הפחד מהתמודדות במלים "אם אפול- אפול בחבילה אחת"..מדי פעם אני מוצאת עצמי חושבת למה התכוון, ועכשיו עם הפוסט שלך אני חושבת שאפשר להתפנות למצוא משמעות ולהרגיש את העצמיות שלנו ב"חבילה" שקיבלנו בחיים, כאשר אין חרדת התפרקות, והסבל אינו כרוך בחוויה שצריך לגייס את כל הכוחות כדי לא להתפרק. ..

סילביה איילוןסילביה איילון30/12/2013

תודה רבה. תודה רבה רבה על המאמרים!

צביאל רופאצביאל רופא29/12/2013

הייעוד שדפק בדלת.
אולי אנחנו לא יכולים למצוא את הייעוד שלנו בדיוק ברגע שאנחנו רוצים. אבל אני חושב שהייעוד של כל אחד מאיתנו מדי פעם מציץ אלינו מתוך החיים שלנו ואפילו דופק לנו בדלת. החכמה היא: לא לגרש אותו - להיות מוכן לקראתו כשיבוא, לזהות אותו מבעד לתחפושת, לפתוח לו את הדלת ובייחוד לתת לו לחדור עמוק עמוק לליבנו המבוהל.

בד בבד גם להיות מוכנים לכך שייכנס לעצמות ולמחזור הדם וישליט בנו התרגשות, מהומה, וכאוס מתוק כדבש ומפחיד כמפלצת קדמונית. קרי, אם כמהים אנו באמת לייעוד, יש לאפשר לו להפוך הכול על פיו, להניח לו לצרוב אותנו באש השיגעון לדבר, ולהתיר לו לצוות עלינו כעריץ אכזר לעשות את אשר רצינו בסתר ליבנו לעשות כבר מזמן אך לא העזנו מעולם.

כן, ככה זה כאשר נשרפים באש האהבה, נחרכים ממנה ומקלקלים את השורה.

אני מצדיע לאמיצים ומאחל להם הצלחה, רק אל תשכחו לפתוח את הדלת...



אילה אילוזאילה אילוז29/12/2013

להפחית סבל, לצמוח מסבל, לעמוד בגורל, למצוא יעוד. אולי השאלה העיקרית אינה איך להפוך את הגורל ליעוד, כי הרי יעוד אמור להיות משהו שאנו בוחרים בו, לא בהכרח כי לשם זרק אותנו גורלנו, אלא איך להתנהל בחיים, עם הפער בין איך שהיינו רוצים שהדברים יהיו, לאיך שהם באמת.
ההבנה מתי לנסות להפחית את הסבל, מתי להשתמש בו, כי אי אפשר להפחיתו, כדי לצמוח, איך לעמוד מול גורלנו גם כשאנו נמצאים בסיפור חיים קשה ורב התמודדויות, ולמצוא יעוד, לאו דווקא בצמיחה מהסבל, היא שאלה גדולה לכל אדם, וגם למטפל העומד מולה עם מטופלים שונים, ובתקופות שונות בחייו של אותו מטופל.

mor amormor amor24/12/2013

כתיבה יפה. מסקנה קלישאתית.. אומרים שאם היו זורקים את שקי הצרות של כולם, לבסוף כל אחד היה בוחר לאסוף את השק שלו.
זה נשמע טוב אבל רק בתיאוריה. בפועל דוקא כן הייתי שמחה להיסטוריה אישית קצת אחרת, לגורל טוב יותר וכו'.
הפתרון של היכרות עם העצמי וכו', זה פתרון אקמולי שלצערי אני שומעת אותו בלי סוף.
אך כאמור, כתיבה יפה.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח22/12/2013

כינון מערכת יחסים עם הסבל. אהבתי את הנושא. אני עוסקת בו רבות מתוקף עבודתי עם מטופלים עם מחלות גופניות, שפונים אליי להגדרתם כדי שאקל על סבלם. מולם ואיתם- אני נעה בין הרצון להיענות קונקרטית דרך הקניית שיטות פסיכו-פיזיולוגיות לניהול כאב וחרדה לבין האמונה במחלה כהזדמנות להיכרות עצמית וכמנוף לשינוי והתפתחות.
בעיני, כדי לסייע למטופלים להפוך את הריסות הסבל לעריסות מצמחות, את הגורל לייעוד, עלינו כמטפלים לכונן מערכת יחסים עם הסבל שלנו, ושל מטופלינו, שתתכן רק דרך התבוננות וקבלה של טבע המציאות (בהמשך לתגובה היפה של נורית), ושל הסבל האוניברסלי כנגזרת שלו. אני מוצאת יותר ויותר שבדרך לצמיחה חובה עלינו להפגיש את עצמנו ואת מטופלינו עם המשאבים הגופניים-נפשיים-רוחניים שלהם, ולהתבסס עליהם. הפוסט העלה לי זיכרון אודות ניתוח מקסים של יקיר קריצ'מן של המשפט המקראי 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ'- על הסבל שאנו נושאים בהקשר לעבודה עם חורים גופניים-נפשיים.http://east-west-psych....%D7%99%D7%9D/

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס22/12/2013

על סבל וצמיחה רגשית. רועי, הכתיבה שלך מאד נוגעת ומעוררת מחשבה ואני שוב מתפתה להגיב באריכות...

מעניין שגם לפי החשיבה הבודהיסטית, הדרך לצמיחה עוברת דרך היכולת לשאת כאב ולא לברוח ממנו. כאשר אנחנו מתגברים על הדחף לברוח מן הכאב ומסכימים לפגוש בו ולהתבונן עליו באופן לא שיפוטי באמצעות מדיטציה, נפתחת בהדרגה הדרך להבנת האמת ולשחרור מסבל (אם כי בבודהיזם מדובר פחות על הבנת אמת פרטית סובייקטיבית הקשורה לתכנים ספציפיים, ויותר על הבנת אמת כללית על טבע המציאות). בספר "פסיכואנליזה ובודהיזם", אסתר פלד משווה באופן מעמיק בין ביון והבודהיזם בנוגע לקשרים בין היכולת לשאת סבל, גילוי האמת וצמיחה רגשית.

עוד נקודת השקה מעניינת: המושג "צמיחה פוסט טראומטית" צמח מחוץ לפסיכואנליזה, ועם זאת, אם תקרא את הממצאים והמודלים, נדמה לי שתחתום עליהם בשתי ידיים (ואולי גם החברים הנכבדים שאתה מצטט מכתביהם). יפה לראות שגישות שונות מתלכדות, ויפה גם לראות איך התיאוריה פוגשת את המחקר. אני מצרפת קישור למאמר של אלינוער פרדס העוסק בצמיחה פוסט טראומטית. במיוחד נחרט אצלי המשפט "ממצאים אלה מצביעים שחוסן נפשי המתפתח בעקבות התמודדות עם מצבי לחץ, דומה במובנים רבים לכושר גופני; אי אפשר לפתח כושר ללא כל התמודדות עם קושי באימון הגופני, אך קיימת סכנה של קריסה נוכח עומס יתר". זה משפט נהדר בעיני, שמתווה מודל להרחבה מדודה והדרגתית של החוסן הנפשי שלנו (המכל?) ואיתו גם דרגות החופש הפנימי והחיוּת שאנחנו חווים.

http://www.telem.org.il...%D7%99%D7%AA