פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×איור מאת רות נצר
רות נצר ©
זכור אותי

זמן שיגעון

רננה אלרן

על הפחד משיגעון ועל מישהו לרוץ איתו

רננה אלרן | 9/8/2013 | הרשמו כמנויים

וויניקוט (1963) כותב כל כך יפה על הפחד מהתמוטטות במאמר בשם זה. בפשטות גאונית הוא מספר לנו שהפחד ממה שיקרה הוא הפחד ממה שכבר קרה. הוא מפרט את אופיים של "הייסורים הפרימיטיביים", שהם לדבריו החרדות העוצמתיות שבבסיס התמוטטות והתפרקות – חזרה למצב של אי-אינטגרציה, נפילה אינסופית, אובדן תחושת הממשי, אובדן היכולת להתייחס לאובייקטים, ועוד. לאור הבנה זו, וויניקוט מספר לנו ש"טעות לחשוב על מחלה פסיכוטית כעל התמוטטות; זהו ארגון הגנתי המתייחס לייסורים פרימיטיביים, והוא בדרך כלל מצליח" (וויניקוט, 1963, "הפחד מהתמוטטות", בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עם-עובד, 2010, עמ' 294).

אמירה זו לגבי הפסיכוזה כהגנה ולא בתור ההתפרקות עצמה מהדהדת כמובן את חשיבתו של פרויד. פרויד אמנם לא הרבה לעבוד עם מטופלים פסיכוטיים (למרות שחלק ממטופליו וודאי היו זוכים כיום לאבחנה שונה מזו שקיבלו בראשית המאה ה-20), אך כבר במאמרו על המקרה של שרבר (1911) ולאחר מכן בשני המאמרים בהם עסק בנוירוזה ובפסיכוזה (1924), הוא טען שהסימפטומים הפסיכוטיים אינם ההתפרקות עצמה אלא מבנה הגנתי. הוא כותב: "מספר אנליזות לימדו אותנו על מהלך התפתחותן של מחשבות שווא, אשר בדומה לטלאי מכסות על האזור שבו היה במקור קרע ביחס בין האני לבין העולם החיצון... בתמונת המחלה של הפסיכוזה מסתתרות לעתים קרובות תופעות התהליך הפתוגני מאחורי תופעות של ניסיון ריפוי או שיקום" (פרויד, 1924, "נוירוזה ופסיכוזה", רסלינג, 2007, עמ' 117). זוהי אמירה מהפכנית, אפילו במונחים של היום, אשר רואה את הדלוזיות ואת ההלוצינציות הפסיכוטיות לא בתור המחלה עצמה אלא כבר בתור ניסיונות ריפוי ושיקום. זהו ניסיון להניח פלסטר על פצע עמוק ברקמה הנפשית. ניסיון איחוי זה מבוסס על חומרים הלקוחים מתוך העולם הפנימי והלא-מודע, וככזה המחיר של ניסיון זה הוא פעמים רבות יקר ביותר. אך עדיין הטלאי על הקרע עדיף על הקרע ללא טלאי, על נפילה אינסופית ועל קריסתו של העולם הסובייקטיבי.

פרויד וויניקוט נותנים הצצה אל מה שנמצא מעבר לפחד מהתמוטטות ומאחורי הטלאי שעל הקרע. בעיני, מי שהיטיב לתאר את הקריסה ואת החרדות הפסיכוטיות היה ר.ד. לאינג בספרו "האני החצוי" (1977). בספר זה, שלאינג כתב בהיותו בן 28 בלבד, הוא מתאר את חוויית ההיות-בעולם ואת קריסתה. לדבריו, כדי להבין את הפסיכוזה יש להבין ראשית כל את אי-הביטחון האונטולוגי של האדם – כלומר את חרדות ההיבלעות, היפרצות, איבון ודפרסונליזציה. אדם שחי בעולם באי-ביטחון אונטולוגי צריך להשתמש באמצעים קיצוניים על מנת להגן על עצמו מאניהילציה וכיליון מוחלט של הנפש.

הבנות אלו מביאות אותי אל האדם שיושב מול אדם אחר המוצף בחרדות התמוטטות והתפרקות, אדם המפעיל מנגנוני הגנה מסיביים ופרימיטיביים על מנת לשרוד, גם אם במחיר של אובדנים קשים לשפיותו, לקשר שלו עם המציאות ועם בני אדם. אין זה מפתיע שהאדם שממול, בין אם מדובר במטפל או בן משפחה, חווה באופן עוצמתי תחושות של פחד, רתיעה, כעס ורצון להתרחק. ברטרם קרון (Karon, 1992) במאמרו “The Fear of Understanding Schizophrenia” כותב על הפחד להבין את הפסיכוזה. הוא כותב:
To understand schizophrenic persons is to grasp painful facts about the human condition that we would rather not know, or, more frightening, to be reminded of painful facts we once knew, but repressed. (p. 192)

אני זוכרת עד היום את התחושות שהיו לי במפגש עם הפסיכוזה האקוטית במחלקה הסגורה במסגרת ההתמחות האישפוזית. נראה שהלא-מודע שלי ידע טוב יותר ממני מול מה אני עומדת. בתחילת ההתמחות חלמתי חלום, או יותר נכון סיוט. בחלום עמד לרדת גשם. ידעתי שהגשם מסוכן ושצריך לתפוס מחסה. ראיתי מולי בניין גדול, מעין מחסן ענקי, פרוץ כולו. נכנסתי אל הבניין יחד עם אנשים רבים נוספים וביחד התחלנו לאטום את החלונות ואת הדלתות. לא היה זמן ואי אפשר היה להשתמש בחומרים חזקים, אז אטמנו את הפתחים עם יריעות ניילון. בינתיים עוד אנשים המשיכו לנהור פנימה, אבל לאט לאט הפתחים הלכו ונאטמו. לבסוף הפתח האחרון נסגר סופית והאנשים שלא הספיקו להיכנס נקלעו בחוץ לגשם חומצי וממית, ומבפנים ראינו כיצד הם מתדפקים על יריעות הניילון ומתים מוות איום.

דיברתי על החלום בהדרכה ועלתה האפשרות שהבניין בחלום הוא בית החולים. מעניין שלא הרבה לאחר החלום שלי, מטופלת במצב מאני פסיכוטי סוער, שפגשתי במחלקה הסגורה ושטיפלתי בה כחודש, סיפרה לי על חלום שחלמה. בחלום היא בורחת מפני אדם שמנסה לרדוף אחריה. היא יודעת שהוא הולך לפגוע בה ובורחת באימה. היא רצה ובדרך נכנסת אל תוך בניין, ושם יש אישה שמתחילה לרוץ לידה. דיברנו על החלום ועל כך שהבניין אולי מסמל את המחלקה הסגורה, ואולי אני האישה שרצה לידה בחלום. נפגשנו רק מספר פעמים ולאחר מכן היא השתחררה.

אני חושבת היום על הסיוט שלי ועל החלום שלה. על האימה במפגש עם השיגעון. האימה של המטופל וההדים של האימה הזו שמצליחים למצוא את דרכם אל תוך הלא-מודע של המטפל. האימה הזו מצריכה עבודה טיפולית אינטנסיבית שיכולה לארוך שנים. אבל לפעמים יש תקופות שבהן נחוץ לפחות מישהו שמוכן לרוץ לידך. אולי לא להבין ולא לדעת, אבל לפחות להסכים לעבוד, להתאמץ, לסבול (ובינינו – ריצה זה די סבל...) ולהיות מוכן לשאת את ההתכווצויות של שרירי הגוף והנפש. ואם אנחנו מוכנים להיות אותו מישהו לרוץ איתו ולהשאיל את הנפש שלנו, כדאי מאד שיהיה מישהו אחר שירוץ לידינו. אז בהזדמנות הזאת רציתי להגיד תודה למדריך שלי בבאר-יעקב שהיה מוכן לרוץ לידי ולשאת את החרדות ואת השיגעונות שלי. תודה.





עוד בבלוג של רננה אלרן

כבר כמה שנים טובות שאני קוראת וכותבת על 'נרטיבים של שיגעון'. יש הרבה נרטיבים באנגלית של מתמודדים, בני...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סיגל חיימוביץ'סיגל חיימוביץ'16/8/2013

מקסים, מרגש ומסייע [ל"ת].

ilyam מישהיilyam מישהי16/8/2013

יפה, תודה [ל"ת].

דנה נתןדנה נתן14/8/2013

אמיתי ונוגע, תודה. אפתח בכך שאני מאוד נהנית מהבלוג, החל מהפוסט הראשון וממתינה בציפיה לכתיבתך. במהלך התואר הראשון בפסיכולוגיה התנדבתי במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. החוויה הייתה עוצמתית מאוד, מציפה בהתחלה. תחושת הרתיעה והאימה בלטו בעיקר בהתחלה, אך יחד עם זאת "בריצה המשותפת" עם המטופלים השונים שלמדתי להכיר ולאהוב, גיליתי תחושת סיפוק ועומק שאין דומה לה. כעת אני בעיצומו של התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, מלאת געגוע לקשר הייחודי שנוצר במחלקות. כולי תקווה בעתיד לגעת במקומות המרתקים עליהם את כותבת. תודה!

ליאור גרנותליאור גרנות9/8/2013

לחפש את המחפש אותי. אלחנדרה פיסארניק כתבה: "אני כותבת כדי לחפש את המחפש אותי. מילה- מילה אני כותבת את הלילה"; אני חושבת על השורות האלו בהקשר של הדברים שלך, רננה, על הד המלים- הד האחר שמספק מלים, שהופך את הלילה לפחות לילה: לפחות חשוך וסמיך, לפחות פרגמנטרי ומלא צללים. "לחפש את המחפש אותי" - המישהו לרוץ איתו; וההתמוטטות שכבר התרחשה בעבר אך לא נחוותה או לא נחשבה - לפי ויניקוט - לא היתה יכולה להיחוות משום שלא היתה שם פונקציה פנימית שתכיל את ההתמוטטות הזאת, פונקציה שמתהווה כמובן באמצעות האינטראקציה עם אחר הורי משמעותי. נוכחות אחר כזה או פונקציה של אחר בתוך הנפש מאפשרת לחוות את ההתמוטטות, את הלילה, ואולי נוכחות של אחר מיטיב ורואה ושמוכן לרוץ שם במסלול המאיים הזה - מאפשרת לא רק לחוות את התמוטטות הלילה אלא גם לכתוב אותה, מילה- מילה.