לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"גם הגוף הראשון ההוא צודק": דיאלוג עם המשפחה מתוך נקודת המבט של ידע מניסיון

"גם הגוף הראשון ההוא צודק": דיאלוג עם המשפחה מתוך נקודת המבט של ידע מניסיון

רננה אלרן | 15/11/2019 | הרשמו כמנויים

עולמות נפגשים

ברצוני לתאר סדנה שבה התקיים דיאלוג ייחודי בעולם השיקום בין בני משפחה של מתמודדים לבין אנשי שיקום שהם בעצמם בעלי ידע מניסיון אישי לגבי התמודדות עם משברים נפשיים ותהליכי החלמה. הסדנה התקיימה במרכז "יחד" למשפחות באשקלון ביחד עם תוכנית "צרכנים נותני שירות" והפגישה ביחד שני עולמות, דומים ושונים. לסדנה הגיעו בני משפחה שיש להם במשפחה מתמודד/ת (בן/בת, בן/בת זוג, אח/ות) ושפנו אל המרכז על מנת לקבל תמיכה וייעוץ. כמו כן, הגיעו לסדנה אנשי שיקום בעלי ידע מניסיון אישי בהתמודדות ובהחלמה בתחום בריאות הנפש. בפועל, ההרכב של המשתתפות היה כולו נשי – אמהות לבנים מתמודדים ביחד עם נשות שיקום בעלות ידע מניסיון, שחלקן אמהות ואף בעצמן בנות למשפחות שהתמודדו עם קשיים נפשיים. הסדנה הונחתה על ידי שתי מנחות - בת משפחה מומחית מניסיון שעובדת במרכז למשפחות, יחד איתי, עמיתה מומחית בעלת ידע אישי על התמודדות והחלמה בבריאות הנפש. החלטנו שהעמדה שלנו כמנחות תהיה עמדה של מנחה-משתתפת, ושגם אנחנו נשתף את הסיפורים האישיים שלנו לגבי ההתמודדות האישית והמשפחתית ונחלוק ידע מניסיון עם הקבוצה, על מנת לעודד שיתוף ולשמש דוגמא.

כבר לפני שהתקיימה הפגישה הראשונה היה ברור ששתי הקבוצות נמצאות במקום שונה מבחינת תהליך ההתמודדות וההחלמה, ושנצטרך לחשוב על הפערים האלו. בנות המשפחה המגיעות למרכז נמצאות לרוב בשלבים מאד ראשוניים של ההכרה בקושי, כאשר בן המשפחה המתמודד לא תמיד מקבל את הטיפול המתאים, את ההכרה מביטוח לאומי ועוד כלל לא התחיל בתהליך שיקומי. הן נמצאות במצב של ייאוש, מתמודדות עם בנים שמתקשים לקום מהמיטה או לצאת מהחדר ומרגישות שאיבדו את הילד שהכירו. עבורן האור בקצה המנהרה נראה כמעט בלתי אפשרי והן עסוקות בדרכים השונות שבהן אפשר לקבל סיוע תוך כדי הניסיון לשרוד את היומיום. מהצד השני, נשות השיקום בעלות הידע מניסיון שהגיעו לסדנה כבר עברו שנים רבות של התמודדות עם קושי נפשי, של טיפול ושיקום ושל הכרה בכוחות וביכולות שלהן בדרך המתמשכת אל החלמה ואל האפשרות לעשות שימוש בידע שרכשו מניסיון על מנת להושיט עזרה לאחרים במצבים דומים. הן מכירות את כוחה של התקווה, את הידיעה שגם אחרי נפילה קשה מגיע היום שאחרי, בו הן לאט לאט מרימות את הראש ומטפסות מעלה, ואת האמונה ביכולתן לחיות חיים בעלי משמעות והגשמה עצמית.

רשת של חיבורים

כמו בתחילתן של קבוצות, בהתחלה הייתה תחושה של זרות, ואולי אפילו מעט מבטים חשדניים. אמנם חלקנו נפגשנו בהרצאה על "צמיחה ממשבר" אבל עדיין היה חשש מהמפגש אצל המשתתפות, וגם אצלנו המנחות. האם בנות המשפחה יצליחו להרים ראש מהקושי הסיזיפי של ההתמודדות עם בן משפחה שפעמים רבות לא רוצה בעזרתן? האם המתמודדות בעלות הידע מניסיון יסכימו להיחשף באופן אישי ולהביא לא רק את נקודת מבטן כנשות שיקום שמדגישות את התקווה ואת הכוחות? תרגיל הפתיחה כלל זריקה של סליל צמר בין משתתפות הקבוצה, כאשר כל אחת סיפרה דבר אחד שהיא רוצה שידעו עליה. הבאה בתור סיפרה דבר אחד על עצמה ואז חזרה על כל מה שהקודמות לה אמרו על עצמן. מהר מאד הסתבר שההגדרה של "דבר אחד" היא מאד גמישה, אבל עדיין הקבוצה הפגינה יכולות זיכרון מרשימות – כמה ילדים יש לאחת, כמה נכדים לשניה, כמה שנים זאת מתמודדת, ואיזה אבחנות יש לחברתה. בסופו של דבר כשהבטנו אל מרכז המעגל ראינו שאנחנו מחוברות אחת אל השניה ברשת של קשרים וחיבורים, כפי שאנחנו קשורות גם אל המשפחות שלנו (לטוב ולרע), הביולוגיות ואלו שבחרנו לעצמנו. אמנם המשתתפות בקבוצה רק התחילו להכיר אחת את השניה, אבל היה ברור שכל אחת בקבוצה מייצגת יותר מאשר רק את עצמה. בנות המשפחה, רובן ככולן אימהות, ישבו גם כמייצגות באופן סימבולי את בני המשפחה של המתמודדת. ומהצד השני, המתמודדות ייצגו באופן סימבולי את בת/בן המשפחה המתמודד/ת. כך באופן עקיף התאפשר להתחיל לגעת בסיפור משפחתי, לומר דברים שלא יכלו להיאמר, להעלות כעסים אבל גם משאלות כלפי המשפחה, זאת שתמכה וזאת שאיבדה תקווה.

הסיפור שלי, קצת אחרת

השפה המשותפת שביססנו התייחסה לאפשרות להתבונן על סיפור החיים שלנו ועל המשבר הנפשי כקטיעה בסיפור החיים. אמנם למשבר יש גם פוטנציאל להפוך לבסיס לצמיחה והתפתחות אישית, אך באופן הכי בסיסי משבר הוא נקודת זמן שבה החיים מתנפצים ונשברים. היכולת לספר את הסיפור של המשבר היא כבר ההתחלה של האפשרות לאיחוי, מכיוון שלסיפור בהגדרה יש התחלה, אמצע וסוף. במידה מסויימת, סיפור הוא ההיפך משבר מכיוון שסיפור הוא שרשרת של אירועים, שהאחד מחובר אל השני. עצם האפשרות להבין מה הוביל למה היא אפשרות ליצור חיבורים בין השברים ולהעניק משמעות לחוויות שביסודן מרגישות כמו כאוס אחד גדול, או מטאור שביום בהיר אחד התרסק באמצע החיים. דיברנו על האפשרות לספר מחדש, או אחרת, את הסיפור שלי – לא להמציא סיפור בדיוני אלא להתבונן על מציאות החיים מנקודת מבט אחרת. במבט לאחור, גם סיפור של משבר יכול להיות סיפור של מציאת דרך חדשה, כפי שהמילה "משבר" עצמה משמעותה המקורית היא פתח הרחם שנשבר בזמן הלידה. המילה משבר מחזיקה בתוכה גם את הסבל והקושי, אבל גם את הלידה אל חיים חדשים.

היכולת לעבד את הסיפור האישי היא חשובה מאין כמוה בתהליכי החלמה, אבל ישנה גם סכנה בסיפור כאשר ישנו רק סיפור יחיד. כאשר אנחנו מתעקשים לראות את המציאות רק בדרך אחת, ולא לאפשר לעוד קולות (שלנו, של אחרים) להישמע – הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים עשוי להפוך למין כלא. המציאות נצבעת בצבע אחד, שחור או לבן, ואין אפשרות לראות גם גוונים אחרים שישנו את התמונה. ובאמת, הרבה פעמים כאשר אדם מתמודד עם מצוקה נפשית הוא כלוא בתוך הסבל של עצמו ומתקשה לראות מעבר לו. כלפי חוץ, הסביבה יכולה לחוות את האדם המתמודד כמרוכז בעצמו ולא מתחשב באחרים. אולם החוויה מבפנים היא לא של אגואיזם, אלא של כאב שמושך ובולע את הכל כמו חור שחור ולא משאיר מקום לחיים אחרים סביבו. היכולת לעבד את הסיפור האישי של הסבל, ההתמודדות וההחלמה כוללת בתוכה גם את האפשרות להרחיב את הסיפור של המשבר ולכלול בתוכו גם את הסיפורים של אחרים סביבי, סיפורים שנושקים ומשיקים לסיפור שלי ולעיתים מאירים אותו באור אחר.

גם הגוף הראשון ההוא צודק: התנסות בשינוי נקודת המבט

אחד התרגילים בקבוצה התמקד באפשרות לשנות את נקודת המבט, ומתוך כך להתחיל להרחיב את הסיפור האישי. כל אחת בקבוצה בחרה רגע קשה אך משמעותי מחייה, שאותו היא רצתה לחלוק עם השאר. המשתתפת הראשונה סיפרה על חופשה בחו"ל שבה התמודדה עם חרדה ממים ומשחייה והצליחה באמצעות ליווי צמוד לצלוח את החרדה ולשחות בים לראשונה בחייה. הקבוצה הגיבה ואמרה שמדובר בסיפור של הצלחה ולא של קושי, אבל היא הסבירה שהרגע שהיא שיתפה לגביו הכיל גם חרדה משתקת אבל גם את היכולת לצאת מתוכה. אחריה אחת האימהות סיפרה על היום שהבן שלה נפל מגובה רב ובעקבות כך הפך להיות נכה פיזית ונפשית. היא אמרה שזה היה היום העצוב בחייה אבל גם המאושר מכיוון שהוא ניצל, אם כי לפעמים היא תוהה האם לא היה עדיף לו למות מאשר לחיות בצל הטראומה ואובדן הבריאות. אמא אחרת סיפרה על היום שבו נפל לה סופית האסימון שהבן שלה חולה, כאשר הוא היה במצב פסיכוטי והשתולל בבית. הוא התחנן בפניה שתצא מהבית מכיוון שרצה להגן עלה מאיומים שחווה ורצה שהיא לא תיפגע. היא ברחה החוצה עם אחיו הצעיר, כשבאותו רגע היא מבינה באמת שהבן שלה מאד לא בסדר וצריך עזרה. אחת המתמודדות שיתפה בחוויה של אישפוז וקשירה בבית חולים פסיכיאטרי, ואת הרגע שבו היא החליטה שהיא בוחרת לחיות, רגע אחרי שהבהירה לפסיכיאטר ששום דבר שהוא יעשה לא יוכל למנוע ממנה לקחת את חייה. מתמודדת אחרת שיתפה בלידה של נכדתה, כאשר הבת שלה ביקשה ממנה לא להיות נוכחת בלידה מכיוון שהיא אישה חולה וזה יהיה קשה מדי עבורה, וכיצד היא הלכה הביתה מלאה בעלבון וכעס.

הסיפורים השונים בקבוצה הלכו ונעשו יותר אישיים וחשופים, כשהמשתתפות חולקות אחת עם השניה כאב, דמעות וגם נחמה. לאחר סבב של שיתופים, כל אחת התבקשה לבחור את נקודת המבט של מישהו/י אחר שהיה קשור לסיפור שהיא בחרה לספר – ועכשיו לספר את הסיפור בגוף ראשון דרך נקודת מבטה של דמות אחרת. ההנחיה עוררה בהתחלה תרעומת והמשתתפות התלוננו שהמשימה קשה מדי, אבל לאט לאט הן נכנסו לתפקיד ואפילו הפגינו יכולות משחק מפתיעות. הסדר של השיתוף היה כמו בסבב הראשון, כשהמשתתפת הראשונה בוחרת לספר על נקודת מבטה של חברה שליוותה אותה בטיול וניסתה להושיט יד כדי לעזור לה להתמודד עם החרדה מהמים. אחריה האם סיפרה את סיפור הנפילה מנקודת מבטו של הבן, וסיימה בדמעות באמירה: "אני פותח את העיניים בבית החולים ורואה את אמא לידי, תמיד לידי, ומבין שאני גורם לה סבל". הפחד הגדול שלה, כשהיא סיפרה את הסיפור מנקודת מבטו, היה שבעצם הבן בכלל לא מצליח לראות את הכאב שלה. האם השנייה בחרה לספר את את האירוע מנקודת מבטו של ילד צעיר, שרואה את אחיו הגדול משתולל בבית ואת אמו מבועתת, ובעיקר שואל שאלות ולא מבין את מה שהוא רואה וגם לא לגמרי זוכר. אחת המתמודדות סיפרה את סיפורה מנקודת המבט של הפסיכיאטר שהורה לקשור אותה כדי להגן עליה, מתוך תחושה של ריחוק מנקודת המבט הזאת. הסבב הסתיים בסיפור מרגש שבו האם דיברה בקול של בתה, שביקשה ממנה לא להיכנס לחדר הלידה מכיוון שהיא רוצה לשמור עליה מכל רע ודואגת שאם יקרה משהו לא תקין במהלך הלידה אמא תישבר, ושהיא מבקשת מאמא סליחה ומבקשת שתבין אותה. היא סיימה את הסיפור באמירה: "כשסיפרתי את הסיפור כך הבנתי שיש כאן עוד גוף ראשון עם האמת שלו, וגם הגוף הראשון ההוא צודק".

דיברנו על כך שהאפשרות לשנות את נקודת המבט היא הבסיס ליצירת אמפתיה ותחושה של חמלה. כאשר אני מצליחה לשים את עצמי באמת בנעליו של אדם אחר, ולראות את נקודת מבטו שלו, אני יכולה להבין אותו טוב יותר ולחוש חמלה כלפיו. שינוי נקודות המבט גם יכול להיות כלי להתמודדות עם מצב של קונפליקט ותקיעות. כאשר התחושה היא שכל אחד מהצדדים לכוד בתוך העמדה שלו, מבלי יכולת לזוז, האפשרות להכניס קולות נוספים אל תוך התמונה יכולה לפתוח מרחב לחשיבה ולתנועה בתוך הקשר.

דברים שאני יודעת וכאלו שלא

המפגש הראשון הסתיים בתחושה של התרוממות רוח מחוויות השיתוף ותחושת הקירבה בין המשתתפות. היה פירגון הדדי והעצמה בין שתי הקבוצות של המשתתפות, שבנה בסיס בטוח שעל גביו יכולנו לנוע גם אל איזורים פחות בטוחים של קונפליקט וספקות מבלי שהקבוצה תתפרק. בהחלט צפינו שגם יהיו מתחים בקבוצה, אבל ניסינו לא להציף אותם מיד בהתחלה אלא קודם לאפשר זמן להיכרות, לסיפור האישי ולנקודות הדימיון בין בנות המשפחה לבין נשות השיקום עם ידע מניסיון.

ואכן, המפגש השני כבר היה טעון יותר, כשהחלו לבצבץ מעל פני השטח האמירות שמשפחה היא לא תמיד מקור לתמיכה וליווי, אלא גם מקור לחוסר אמונה, כעס והאשמות, עד כדי יצירת נזק ממשי, בעבר או בהווה. בתרגיל הפתיחה המשתתפות התבקשו לבחור כרטיס אחד שעליו כתובה מילה המתארת משהו שמאד מוכר להן, וכרטיס שני המתאר משהו שהן לא יודעות והיו רוצות לדעת יותר לגביו. בנות המשפחה בחרו בתור דברים מוכרים מילים כמו: "עצב", "חוסר אונים", "בדידות" ואף הרחיבו ודיברו על החוויה שמערכת הטיפול מרחיקה אותן וגורמת להם להרגיש גורם מפריע, כשהתפיסה בעבר אף הייתה באופן גלוי שהמשפחה אשמה בהפרעה הנפשית של בן המשפחה המתמודד (בעיקר האשמת האם). הן בחרו מילים לא מוכרות כמו: "שיקום", "התמודדות", "סטיגמה חברתית", "תרופות", מתוך התחושה שחסר להן הרבה ידע על זכויות, וציינו שקשה מאד להתמודד עם כאב שהוא בעצם לא הכאב שלך אלא של אדם אחר שלא תמיד מוכן לתת לך להתקרב ולסייע. נשות השיקום המתמודדות בחרו מילים מוכרות כמו: "אובדנות", "אשמה", "כאב", "בדידות", אבל גם "תקווה" ו-"ידע מניסיון". הן שיתפו בכך שהרבה פעמים בני המשפחה שלהן לא היו בתמונה ולעיתים עד היום הם לא באמת יודעים עם מה הן מתמודדות. הן בחרו לדעת יותר על "חילוקי דעות" בתוך המשפחה, על "משפחות" בכלל, על "דיכאון" ו-"פגיעה עצמית", על ה"סיפור האישי" שלהן ועל "שותפי הגורל" שהן פוגשות בעבודתן בשיקום.

בהמשך המפגש השני כל אחת תיארה את סיפור ההתמודדות המשפחתית שהיא מכירה דרך שלבים שונים והסדר שבו הדברים התרחשו. בין השלבים נכללו – הכחשה, מודעות לקיום בעיה, דאגה לעתיד, תיוג בן המשפחה, אמון ואי אמון באנשי מקצוע, משבר חוזר, הכרה בכרוניות ואמונה בכוח של משפחות. המסקנה בקבוצה היתה שלכל משפחה יש את הדרך האישית שהיא עוברת, ושישנם גם שלבים שצריך להוסיף לסכמה הזו, כמו: חוסר ידיעה, אשמה, השלמה, אובדן אמונה בבן המשפחה, ותקווה לגבי החלמה. בסבב הסיום של המפגש, בו המשתתפות התבקשו לבחור מילה אחת שתתאר את הדרך שבה הן יוצאות מהמפגש, עלו המילים הבאות – מעניין, משפחה, עמוס, נחמד, נחמה, מעצים, מלמד, תקווה, עוצמה, מעשיר, הקלה, על קוצים, יש עוד הרבה עבודה...

שאלות שלא העזתי לשאול

במפגש השלישי פתחנו עם שאלות שהמשתתפות כתבו על פתקים כבר בתחילת המפגש הראשון. הן התבקשו לשאול שאלות שרצו לשאול אבל מעולם לא העזו. נשאלו שאלות מרגשות ולא פשוטות, כמו: "האם אתה יודע שכל הבית סובל כשלא טוב לך?"; "האם היו תקופות שאיבדת תקווה לגבי?"; "האם אני שווה בעיניך גם אחרי שחליתי?"; "האם אפשר להחלים מהפרעה נפשית?"; "האם אתה מפחד ממני כשאני במשבר?"; "למה את לא משתפת אותי במה שקרה לך?"; "אני מאד רוצה להתקרב אליך. איך אני עושה את זה?". כל אחת בחרה שאלה והפנתה אותה אל הקבוצה, כשבעצם הקבוצה לא הייתה יכולה לתת תשובות אלא לפתוח דיון על השאלה. הייתה תחושה שלפעמים עצם האפשרות להשמיע את השאלה בקול רם הספיקה.

התחושה בסיום הקבוצה הייתה שאנחנו יוצאות עם המון שאלות ועם דרך ארוכה עוד לפנינו. החלק האחרון של הסדנה הוקדש למחשבה משותפת על המשך שיתוף פעולה, ועלו כל מיני רעיונות לתמיכה ולמידה הדדית. המשתתפות הביעו רצון כנה להמשיך בפגישות, מתוך הכרה שהמפגש האנושי והקרוב נותן תקווה לבנות המשפחה, ומאפשר למתמודדות לפגוש את הסיפור המשפחתי האישי שלהן וגם להפנים את נקודת המבט של המשפחות כעוד קול בתוך ריבוי הקולות שיש בעבודה השיקומית עם אדם שנמצא בתהליכי התמודדות והחלמה ממשבר נפשי.

עוד בבלוג של רננה אלרן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.