פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
האנשים האלה שעושים לך לבכות

האנשים האלה שעושים לך לבכות

תמי וילדמן | 8/3/2013 | הרשמו כמנויים

או רק לי הם עושים?






בבוקר יום שישי ידעתי שיש לי הרבה מה לעשות.


היו לי טלפונים די דחופים, אחד לעובד סוציאלי מוערך ביותר, שניים למנהלת מרכז טיפולי, שאני צריכה לדבר אתם באיזה עניין.

אבל, דחילק, כמו שאבא שלי היה אומר, יום שישי. היא בטוח לא עובדת, הוא בטוח קם לענייני משפחה, יש שם כמה ילדים, או ילדות, ואישה. מורכב. צריך לדחות את השיחות, ליום ראשון. חייבים. כלומר אין ממש ברירה. די, זו לא עצלות, זה רק בלתי אפשרי כרגע. באמת.


נתאלי חשבה אולי לקפוץ. הלוואי. אבל נפלה עליה עייפות.


אמא תדבר אתי רק ב 1 וחצי, בסוף הקליניקה שלה. גם היא מטפלת, אבל בגוף. קריטי, כמובן. ולפעמים גם פותר על הדרך את הקשיים שבנפש.


ובינתיים, אני חושבת, הרי השיחות חייבות להידחות כרגע. אז אולי אנצל סוף סוף את הכרטיסייה שקניתי לסטודיו ליוגה שנמצא שני בניינים מביתי?

זו מחשבה שעולה לעתים. בדרך כלל, טוב, היא לא נדחית על הסף, אבל בדרך כלל משהו צץ. דחוף יותר, חשוב יותר, מעניין יותר, או משמעותי יותר. למשל, הזמנה לארוחת צהריים. למשל, שיחת טלפון שאי אפשר לדחות. למשל, מייל שדורש תשובה מיידית. או סדרה טובה בטלויזיה. (לא שיש לי, אם במקרה מישהו מרשות השידור קורא).

הפעם כלום לא צץ.

עלתה המחשבה, כלומר האופצייה, למה שלא אגש לשם עם הכרטיסייה שלי. אני בודקת במערכת. בול עוד 20 דקות אמור להתחיל שיעור. אין תירוצים. איש לא מתקשר. שום מייל לא מגיע. שום דבר דחוף לא מתרחש. יש בדיוק זמן לעלות על מכנס טרנינג מרהיב ולצאת לשיעור. אין דרך מילוט. אני מתארגנת. בהתחלה לאט ובהיסוס. ואז יותר מהר, ובלחץ, אני כבר כמעט מאחרת.




הסטודיו הומה. האנשים כאן נראים די מיומנים. אם אפעל במהירות ואעבור את שלב הכניסה בקבלה, אולי גם אני איראה מהמומחים.

הפקידה לא מוותרת. היא קוראת בקול רם את שמי. "אני רואה שהמנוי שלך נגמר ממש מזמן!", נדמה שכולם משתתקים ומסתכלים לעברנו.
"זה לא כל כך הגיוני, כי זו כרטיסייה.." אני ממלמלת, רוצה כבר לעבור את השלב המביך, "קניתי 12 כניסות...."
"תראי", היא נוקטת בעמדה תקיפה והחלטית, בעצם מלכתחילה נקטה בה, והיא לא מוותרת, "לי כתוב שזה נגמר!!"
"אבל השתמשתי רק בשני ניקובים..... הייתי איתה רק בשני שיעורים....", אני אומרת בכנות מובכת.


"תוכלו לעשות את זה אחר כך?" , פונה אליי בחורה יפה שעומדת לידי.

"כן, בטח", אני עונה לה, אני לא ממהרת.

נראה ששתיהן לא יודעות איך להתמודד עם ההסכמה הזו שהגיעה אליהן במפתיע.

"אני מכיר אותך, את היית בשיעור שלי", פונה אליי אחד המורים ששמע את השיחה. "זה באמת היה אחד השיעורים הראשונים שלה בכרטיסייה הזו", הוא אומר לפקידה.


גם אני מכירה אותו.
לפני כמה שבועות סחבתי את עצמי לשיעור כאן שהיה שלו. אני זוכרת שזה היה שיעור טוב. אני זוכרת שמעבר לעבודת הגוף בשיעור ההוא, בשבילי הייתה גם עבודה לנפש.

אני מחייכת אליו.

הוא מתבונן בי בהבנה.


גם אז, בשיעור ההוא, הרגשתי שהאיש מצליח לראות. וזה מה שגורם לי לבכות.


ואז הן מגיעות, הדמעות.

בין רגע, אחרי המאמץ להוכיח, אחרי ההתעקשות, אחרי ההחזקה, אחרי המלחמה, מופיעות עיניים שיכולות להבין ויכולות לראות. וחודרות לי ישירות לגרון ולבטן. מפעילות שם את מה שצריך כדי להעלות את כל הדמעות.

"נחזור אלייך עם תשובה לגבי זה", הוא אומר ברוגע, בעדינות, בהבנה, לא בכעס, ואני יוצאת משם בחזרה למחבוא שלי, בוכה, על מה שהיה, על מה שיש. ואם כבר, אז אולי גם על מה שיהיה. למה לא. עוד מעט פסח, ניקיון. והדמעות חשובות לגוף, כמו מים לנשמה.



עוד בבלוג של תמי וילדמן

מחשבות של לילה, 15.5.12 התחלה. וסיום עמה לבסוף נכנעתי לשעה. התעוררתי ב 1 שלושים ושתיים בלילה. החלטתי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורה בכוראורה בכור16/3/2013

נוגע מרגש ומתסכל כאחד.. יכולתך לשרטט מצבים אנושיים בדייקנות מרגשת. ממתינה בקוצר רוח לכתיבה נוספת שלך. אורה בכור

ענבל תמירענבל תמיר16/3/2013

יפהפה. מצטרפת בחום למחמאות על כתיבתך הרגישה.
אאחל לך לדלג על הצורך להיראות מומחית, ולהצליח פשוט להתבונן, לראות, פנימה והחוצה... זו המומחיות האמיתית. הנפש משפיעה על הגוף יותר מאשר ההפך, ויותר מכל דבר אחר...
ואת מוזמנת אלינו ליוגה...

תמי וילדמןתמי וילדמן15/3/2013

תודה. נכון דבורה, תודה לך

dvora ashkenazidvora ashkenazi15/3/2013

להרגיש מורגש. כשזה קורה זה מאפשר.
המון תודות על השיתןף בכתיבה המרגשת

תמי וילדמןתמי וילדמן15/3/2013

תודה לך [ל"ת].

נעמי טאוברנעמי טאובר14/3/2013

כל כך נוגע. תודה על גילוי הלב , לעתים דווקא כשניתן משהו- יש רשות גם לחוש בצער...
הכתיבה על כך הרוותה משהו בי..

תמי וילדמןתמי וילדמן11/3/2013

תודה. תודה רבה אין גם אין

אין גם איןאין גם אין10/3/2013

אוהבת את הכתיבה שלך. [ל"ת].