לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מאוהבת במטפלת שלי 2

מאוהבת במטפלת שלי 2

טל סער | 4/10/2012 | הרשמו כמנויים

את מופיעה לי משומקום, במרחבים ירוקים

אני רצה אחרייך את בגבי אליי... מידי פעם שואגת לכיווני ורצה ובורחת

אני שואגת לכיוונך חזרה ככה שעות

בסוף אני אוחזת בך, משכיבה אותך על הקרקע ה'מעושבת'.. וחובטת בכל סנטימ' פנוי בגופך

רגליי נשלחות אל שדייך אגרופיי אל אפך, עינייך ולחייך

אני מכה וצורחת את שכובה רפויה מביטה בי ולא נלחמת

אני מרגישה שאני אונסת אותך,

תולשת מגופך האמהי את בגדייך העליונים וחובטת בגופך העירום

אני חובטת בכל איבר שלך שיכל להוליד משהו או מישהו, שיכל להעניק

להתרבות, להכפיל את עצמו

ליצור המשכיות חדשה, וחיבור

בעיטותיי מעקרות את נביעתך, את שמחתך את משפחתך

הדורות הקטנים שגדלים תחתייך מעוררים בי זעם אוהב ומתסכל

אלה שגדלים תחת ענפייך שואבים ממימייך לקולך הרך

העינוי שעוטף את חיי, העינוי האשי שאני 'מעוברת' בו מהבוקר עד הערב

צביטת האהבה המשתקת זוחלת כארס בדמי

הייתי רוצה.... לא לרצות להתאהב... אבל רציתי להתאהב, כילדתך

רציתי לפנטז ינקות תחת שדיים של מישהי אחרת שהיא לא הביולוגית שלי

רציתי ודמיינתי שיום אחד אקום ותרכני מעליי בחיוך תחת גג ביתה

רציתי.... ומכל מה שרציתי נותרה מציאות. חדה וכואבת.

שלעולם לא נהיה אם ובת. ולא מאהבת ולא בת זוג.

את נוכחת ברגעים האינטימיים בחיי

בו את מגע אדם קרוב ואוהב אני ממירה בפנטזיה למגעך,

בנשיקת שפתיי עם אדם אחר אני גועה לשפתייך

בחושך ובמקום האשי ביותר את נמצאת, עם עינייך, עם חיוכך


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מיניות, סטינג וגבולות, גוף ונפש, מזווית המטופל
רחל פצ'ניק פומפס
רחל פצ'ניק פומפס
מטפלת זוגית ומשפחתית
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
חנה יוסופוב
חנה יוסופוב
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
דגנית שיין שרון
דגנית שיין שרון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה
שגית שרון
שגית שרון
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, בית שמש והסביבה
טל זנגר
טל זנגר
פסיכולוגית
רמת גן והסביבה
רן קמחי
רן קמחי
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה

עוד בבלוג של טל סער

אני נכנסת אל הבית, אמא מחבקת חזק זו האמא ברירת המחדל שלי אני עטופה בזרועותיה, נצבטת.. הלוואי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

טל סערטל סער28/10/2012

כן, דבורה, הכמיהה הכואבת [ל"ת].

dvora ashkenazidvora ashkenazi28/10/2012

להיות מטופל. טל,
כתיבתך מאוד מרגשת,
חושבת שרבים יש את הכמיהה להיות מטופל,
להרגיש שמישהו דואג
ודרך הכמיהה הזאת נזרקים לזכרונות ילדות לכמיהה של הילד הקטן אל אמו.

טל סערטל סער12/10/2012

בואי נסכם. שאנחנו פיטים... את מזדהה עם התחושות שלי, ואני מרגישה פחות מטורפת..(:

grey streetgrey street12/10/2012

לא בטוחה. אם הייתי אמורה להבין את המשפט כמו שהוא- שמספיק שיש הזדהות אחת לפחות... או שיש שם משמעות מתחכמת.. בילבלת עם המילה "רק" ;-)

טל סערטל סער12/10/2012

טוב, אני חייבת לומר. שמתפשט בי רוגע מסוים אם רק עוד מישהי אחת חשה כמוני בטיפול שלה (:

grey streetgrey street12/10/2012

זה חייב ללכת ביחד לא? ;-). אם זו המשאלה שלי... כנראה שאת יכולה לקחת את זה בתור מחמאה..
אני לא מזדהה עם כל המילים שלך, אבל עם התחושות כן... באופן מפחיד לפעמים... ואפילו קצת מלחיץ שאולי יש עוד "כמוני" אי שם... והעובדה שהצלחת להעביר רגשות ולגעת בי גם דרך צורת כתיבה שאני פחות מתחברת אליה כן אומר שאת יכולה לקחת בתור מחמאה, לפחות ממני :-)

טל סערטל סער11/10/2012

מחמאה או משאלה, גריי? ...(: [ל"ת].

grey streetgrey street11/10/2012

הלוואי שתכתבי עוד [ל"ת].

טל סערטל סער10/10/2012

תודה(; [ל"ת].

adi dasadi das10/10/2012

וואו. איך אפשר לא להאמין לך? את כנראה חזותית ויצירתית להפליא.. הרשי לי רק להשתתף ברגשותייך ולומר שעולם פנימי כזה הוא בודאי מבהיל לפעמים. אבל אלו דימוייך וזהו עולמך. האומץ הוא להיות את. ועוד מול אנשים אחרים. נפלא!
אמשיך לקרוא בוודאי ולהתרשם מהחוויה האישית שלך שלא לקוחה מאף אחד וכאילו שואבת מכל המקורות גם יחד..

טל סערטל סער10/10/2012

הי עדי. שמחה שנעצרת ליד הבלוג שלי עם השאלות המתעניינות והכנות והאמיצות (" קשה לי להאמין לך";)
אז ככה, אני כנה עכשיו, שמעולם לא הצצתי לתאוריות פסיכולוגיות שמכתיבות לי את התחושה הטיפולית
הפנטזיות שלי "נטורליות" ואותנטיות ונכתבות בבכי פעמים רבות ובתשוקה של חסר בוער משתק ומייסר
אני זוכרת את תחילת הטיפול שלנו כשהתחלתי לפנטז הייתי מובכת כל כך מעצמי, ויום אחד סיפרתי לה שאני מפנטזת שאני יונקת ממנה בהתמסרות טוטאלית למגעה, ישבתי בראש מורכן ועיניים מושפלות
וזה היה אמיתי, לא משום תאוריה,
אז אני מכוונת לדעת גדולים בעצם, לא?!
ועכשיו את חייבת להאמין לי, עדי, כי אם אאבד את האמון שלך מי עוד יאמין לי? (;

adi dasadi das10/10/2012

אתגר!. קודם כל, אהבתי שלקחת את זה כאתגר.. זה לא דבר של מה בכך
אני בהחלט מוכנה לנסות להסביר את עצמי.
אני חושבת שאנחנו חושבים לא מעט דרך המשגות חברתיות/ ספרותיות וגם לענייננו פסיכולוגיות. החברה שלנו, במאה השנים האחרונות ויותר, עוצבה לא מעט על בסיס המשגות פסיכואנליטיות. אני כבר יודעת מראש שאני אמורה "להשליך" על המטפלת שלי רגשות מסוימים שמקורם באמא הביולוגית לדוגמא ושיש לי קנאת פין (לא לי, לחברה..:)).. אי אפשר "להתנקות" לגמרי מההמשגות האלו אבל אפשר אולי לזכור שהן רק אופציות מבין רבות.

לתחושתי, את שירייך עיצב ידע קודם אודות מהותה של החוויה הראשונית הסימביוטית של האם והילד שבו האם היא כולו שלו, היא כולו הוא עצמו. מורגשת, ללא ספק, כמיהה עמוקה לשחזר חוויה שמן הטקסט עולה כי היא מאוד חסרה. אף אחד, אולם, אינו זוכר (במובן של זיכרון דקלרטיבי, בוגר) את החוויה הראשונית. אנחנו מכירים רק את הכמיהה. אותה כמיהה מקבלת בשיריך שפה פסיכואנליטית (לא דבר רע, דווקא סופר מרתק). אולם, לתחושתי היא מעוצבת בעיקר על ידי תפיסות מקובלות של מהי מהותה של החוויה הראשונית של התינוק. אותי מעניינת מהי החוויה של טל, המספרת. האם טל מאוהבת במטפלת דרך דימוי האם הלא מושגת, או שבו זמנית יש בה קול נוסף, אחר, שמסביר לה את מה שהיא מרגישה בשפה אחרת, השפה שהיא רק שלה. ללא דימויים מהעולם הספציפי הזה. מעניין אותי..

טל סערטל סער9/10/2012

אהבתי את האתגר. אני אנסה לעשות את זה, רק תוכלי להסביר במילים הכי פשוטות שתוכלי למה הכוונה תאורטי או אותנטי ומה ההבדל ביניהם מבחינת הכתיבה?

adi dasadi das9/10/2012

התיאורטי והאותנטי. מתלבטת אם לכתוב.. ובכל זאת, הדף פתוח לתגובות. אני מודה שכשאני קוראת פוסטים שלך אני מרגישה שיש בהם צלילה עמוקה מאוד לתאורטי. חס וחלילה אני לא טוענת שיש תחושה רגשית שאינה לגיטימית להבעה ובכל זאת.. לתאוריות הפסיכולוגיות השונות יש הרבה מאוד תוכן על החוויות הראשוניות ונדמה שאת שוחה בתיאוריות הללו ומתלבשת לתוכן בקלות רבה. מתאהבת בדימויים. את כותבת נפלא, אין ספק, אבל יש לי קושי להאמין לך. לא לך כאדם, חס ושלום, אלא לך ככותבת. עולם הדימויים הוא עולם נפלא ומאפשר אבל לדעתי גם חונק את הדיבור האוטונומי, זה שאינו תלוי בדבר (כמעט). אשמח לדוגמא להבין את ההתאהבות שאת מדברת עליה בשיר דרך קול נוסף שאינו בעיקר חוויית החוסר הפסיכולוגי (האמיתי/המדומיין, למי אכפת) בהזנה הראשונית. קול שנותן את החוויה האותנטית, זו שלא נלעסה בשיניים תיאורטיות. ואולי אני טועה לגמרי. באמנות כמו באמנות..