חשופה

טל סער | 21/9/2012 | הרשמו כמנויים

אני עפה, ציפור גדולה פורשת כנפיים היא פתאום אני..

דואה על פני ים רחב מלוח קוצף בגלים כחול עמוק דממת מרחביו בועטת בכאבי,

בדמיוני לאורך מימיו אני פוגשת אותך, שטה בטבורו על גבך

שערך רטוב משתפל נשרך מאחורייך, גופך שט במים הנעים את נסחפת באיטיות ועינייך מביטות בי מלמטה עצובות

אלו העיניים העצובות ביותר שראיתי מעודי

אני מביטה אלייך ואת שותקת. אנחנו בוחרות לשתוק עד שהדמעות זולגות ממני בלי קול לכאבך

אני יכולה לגעת בגופך שם, ללטף את איברייך האימהיים

פעימותייך תחת עורך ודמעותייך לאט על הלחיים

את חלשה פתאום ואני זו שמטפלת בך..

***

המפגש השבוע מותיר אותי עירומה מהגנה..

אני מביטה בך ל2 שניות ראשונות ואגרוף סוחט ממני את האויר דרך הבטן

הצבע הבהיר בעינייך היה מנוקד וזרוע בעצב

העייפות שהתרכזה בך היתה מפחידה עבורי כל כך

כשאמרתי שהמבט שלך שונה היום חייכת :"סוף יום"

וכשחשבתי שאת עצובה חייכת לאופק דמיוני ואחרי שניה אמרת "לא.."

פעם אמרת לי שלפעמים את בוכה עם מטופלים שלך במפגש, או לאחריו, הפעם חשבתי שאת בוכה אתי

האמת שאני חולמת לגעות לתוכך בבכי של ילדה ולאחד אותך עם כאבי עד שאת, המטפלת הגדולה שלי, תבכי אתי את כאבי

רגעים קטנים בסיום המפגש בהם נדמה לי ששיערך סתור והקמטים ליד עינייך מעמיקים והכלי הרחב שסופג אל קרבו את רטיבות דמעותיי שבוע אחר שבוע

היה זקוק למנוחה

סיום המפגש מביא את מילותייך על הפסקה של מרווח שבוע ואני פוחדת פתאום

את זקוקה לדממה לנשימה למנוחה ואני רוצה לחבק את גופך חזק כל כך

בדממה