האור הגנוז
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 8/10/2026 | 17 צפיות | הרשמו כמנויים
השבת מתחילים מבראשית.
נדמה לי שלכל אחד מאיתנו מוכרים רגעים של חשיכה, שבהם אין די באור השמש כדי לחמם את הלב.
חז"ל מספרים לנו כי בראשית הבריאה האיר בעולם אור מיוחד, ששימש במשך שלושים ושש שעות ולאחר מכן נגנז. אין זה האור המוכר לנו כיום, אורה של השמש שנבראה רק ביום הרביעי. מהו אפוא אותו אור בראשיתי? מדוע נגנז? והאם אפשר בכל זאת לזכות להארתו בעולם הזה?
במדרש בראשית רבה (יב, ו) נאמר:
"אמר רבי יהודה בר סימון: אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו. כיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים, עמד וגנזו מהם [...] ולמה גנזו? אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא".
המדרש מתאר אור שאינו רק חזק יותר מן האור המוכר לנו, אלא שונה במהותו. אור המאפשר לאדם לראות מסוף העולם ועד סופו. אלא שאור זה נגנז, ונשמר לצדיקים לעתיד לבוא. האם פירוש הדבר שאין לנו עוד אפשרות לחוש בו? האם האור הגנוז אבד לנו עד לעתיד לבוא?
בספר הזוהר (פרשת תרומה, חלק ב, קמח ע"ב–קמט ע"א) מובאות שתי התייחסויות לאותו אור. רבי יוסי אומר כי האור נגנז והוא מזומן לצדיקים לעולם הבא. ואילו רבי יהודה מציע אפשרות אחרת: האור לא רק נגנז, אלא גם נזרע בעולם. לפי דבריו, אילו נגנז האור לחלוטין, העולם לא היה יכול להתקיים אפילו רגע אחד. האור נגנז ונזרע כזרע המצמיח תולדות ופירות, ומכוחו מתקיים העולם. בכל יום יוצא ממנו אור המחיה ומזין את הבריאה.
אם כך, משהו מן האור הראשוני עדיין טמון בעולם. נסתר מעינינו, אך לא נעלם. ולא רק לצדיקים ולעתיד לבוא הוא שמור. כיצד אפשר לזכות להארתו?
בספרו נתיבות שלום מביא האדמו"ר מסלונים פירוש חסידי לפסוק "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור":
"כאשר איש יהודי השרוי בחשכה אומר 'אלוקים יהי אור', ריבונו של עולם אני שרוי בחשכות, האר אפלתי, אז – ויהי אור. הקב"ה עונה לו ומאיר לו"
בהמשך הדברים הוא מסביר כי האור הגנוז לא נגנז מפני המבקשים אותו, אלא מפני מי שאינם מחפשים אחריו. מי שמשתוקק לאור ופונה בבקשה להארת חשכתו יכול לזכות בו. לשם כך, לדבריו, נברא האור מלכתחילה: למען המשתוקקים אליו.
יש כאן בעיניי רעיון עמוק ומנחם. האור הגנוז או למעשה הזרוע ממתין לנו בחשיכה. הפסוק "ויאמר אלוקים יהי אור" אינו מתייחס רק לבריאת העולם ולמעשה הבורא, אלא גם לאדם המצוי בחושך, הפונה אל בוראו בבקשה "אלוקים, יהי אור!". לא נדרשת מאיתנו היכולת להאיר את עצמנו, אלא הנכונות להשתוקק לאור. ברגעים שבהם אין די באור השמש כדי לחמם את הלב, זהו חוט של תקווה: לא להכחיש את החשיכה, לא להעמיד פנים שהכול מואר, אלא להעז לזעוק מתוכה: ריבונו של עולם, ויהי אור.
אם מעניין אתכם לקבל את הרעיון הזה כסרטון ביוטיוב- מוזמנים לכאן - https://www.youtube.com/watch?v=Bbnzf7H2uYE&t=19s
