לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
אֶת כל מה שאסור אבל אפשר

אֶת כל מה שאסור אבל אפשר

ד"ר ליאור גרנות | 15/6/2012 | הרשמו כמנויים

"עמוק בבטן הספינה/ בחום כבד בחשיכה/ אדם נואש מאד מצא מחבוא// נמלט מסכנה גדולה/ נוסע אל הלא נודע/ היש נמל גם בשבילו?// עושה לילות ללא שינה/ ללא חיוך ללא מילה/ מה יעלה בגורלו?// להיות פרצוף בלי שֵׁם/לחיות תמיד בצל// קשה לברוח בעולם/ אם יתגלה יושלך לים/ קשה לברוח בעולם// לאן עפות הציפורים/ לאן שטים כל הדגים/ מי מכוון את מסעם// העננים והגלים/ והריחות והצלילים/ אדם זקוק לעוד אדם// הלא האיש עלה נידף/ הלא האיש אדם נרדף/ ומסעו עוד לא הושלם// להיות פרצוף בלי שם/לחיות תמיד בצל// קשה לברוח בעולם/ אם יתגלה יושלך לים/ קשה לברוח בעולם// על קיר מרתף שהתגלה/ ראיתי כתובת אדומה/ הכתובת נכתבה ודאי בדם// אדם הוא עֶבד כל ימיו/ היסורים הם אדוניו/ אדם בדם גופו כתב// איפה האיש אשר בילה/ שנים רבות באפילה/ מי מאזין לסיפוריו?// להיות פרצוף בלי שם/ לחיות תמיד בצל/ קשה לברוח בעולם...// ולוּ היית גם אתה/ קברניט של אניה גדולה/ האִם היית מתקרב לזר/ נותן לו אוכל ומשקה/ נותן מיטה ומחסה/ אֶת כל מה שאסור אבל אפשר/ הלא האיש אדם נרדף/ הלא האיש עלה נידף/ מה יעלה בגורלו".

*

המלים האלו של השיר "נוסע סמוי" של חוה אלברשטיין מתנגנות לי בראש בשבועות האחרונים.

אני חושבת על הפליטים ועל מבקשי המקלט שחיים פה בתוכנו בחרדה איומה; שממשיכים להירדף ולהימלט על נפשם גם כאן, דווקא כאן – במדינת ישראל – מדינתם של מי שנרדפו ונמלטו בעצמם. המילה האיומה "ציד", יחידות הגירוש המיוחדות, משפחות שחרדות לגורלן, לילדיהן– כל אלו זורקות מיד את הנפש אל התקופה האפלה ההיא באירופה ואל תקופות אפלות אחרות.

אני יורדת למכולת, עולה לאוטובוס, לוקחת את האפניים ונוסעת לכיכר לשבוע הספר. מסתובבת בין הדוכנים, מעלעלת בדפים, קונה. המוכרת מחייכת אלי. כמה זה לא מובן מאליו פשוט להסתובב כך, בביטחון, ברוגע, להיות בת-חורין. אני הולכת ברחוב ואף אחד אינו בולש אחרי, אינו מבקש תעודה, אינו מפריד אותי מאהובַי, אינו מגרש אותי.


- פרסומת -

כמויות של ספרים. כל ספר מספר סיפור, נותן קול, נותן הד, כותב את נפשה של מישהי, את נפשו של מישהו; מנכיח בעולם סיפורים של אנשים, עושה אותם קיימים, נותן להם תוקף.

חברה סיפרה לי על מקום טיפולי בו היא התמחתה במשך זמן קצר; באחת הפעמים שהיתה שם שאלה את האשה המנקה במקום לשלומו של בנה המשרת בצה"ל. האשה הגיבה בפליאה: שנים אני עובדת כאן, היא אמרה לחברתי, ואף אחד מעולם לא שאל אותי על ילָדי. לאשה הזאת יש סיפור, כמו לכולם. הסיפור שלה מושתק, מודר, לא זוכה להאזנה, מתנקז לתוך בטן הספינה. עבור האנשים במקום הטיפולי ההוא האשה ההיא שקופה. נוסעת סמויה.

ויניקוט דיבר על משחק מחבואים ואמר שזה "אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא". האושר שבלהיות חבוי במשחק המחבואים נובע מן הידיעה שמחפשים אותך, שרגע הגילוי קרֵב, שהנה עוד רגע יתאחדו המתחבא והמחפש וימצאו זה את זה. ההתחבאות כולה היא ציפייה לקראת רגע המציאה – ההתגלות – ומשובת הצחוק המשחרר שבו. "לא להימצא" זה אסון משום שאז אין הכרה בקיומו של המתחבא; הוא נשאר בחזקת "איננו". הוא לא זוכה להד לקיומו וכך גם קיומו בעיני עצמו הופך אט אט למוטל בספק.

אלא שבאופן פרדוכסלי ואכזרי כל-כך – אסונם של הפליטים הוא דווקא בהימצאות: "קשה לברוח בעולם. אם יתגלה – יושלך לים". ההימצאות מובילה אותם, אם כן, לגירוש – שלא יהיו קיימים במקום הזה, לא כאן, לא אצלנו – ובכך הופכת אותם להיות בחזקת "אינם"; וההתחבאות אף היא מאיינת את הקיום: שלא ידעו את שמי, שלא יראו את פני, שלא יבקשו ממני תעודה, שלא ידעו את זהותי. ברגע שאין מי שמיידע את האני – האני הופך לבלתי ידוע, לפרצוף בלי שם.

באחרית הדבר לאסופה "בעט ברזל" – אסופה של שירת מחאה עברית (הוצאת חרגול, 2005) – כותבת עורכת הספר, טל ניצן: "חתרנות השירים האלה מתבטאת בהתעקשות לאשש את אנושיות ה'אויב'. הם משתהים על האדם, על הפָּנים ועל השם שמאחורי הפרט הסטטיסטי החולף ביעף על פני הזיכרון הקולקטיבי: לא 'קטין' או 'מחבל' (בן עשר) או סתם 'פלסטיני' אנונימי ש'מצא' את מותו, אלא נור איסמעיל, עלי ג'אוואריש, חילמי שוּשא. במחאה על הניסוח הציני "פרטי האירוע אינם מוכרים", השגור בהודעות הרשמיות, השירים האלה קוראים להכיר דווקא."

ואולי אין אנו קברניטי הספינה הגדולה והמיטלטלת עליה נמצאים כל כך הרבה נוסעים סמויים, אבל אנחנו בהחלט נמצאים על הספינה הזאת. אנחנו נמצאים עליה ומיטלטלים, אבל על רובנו לא נגזר להסתתר; ככאלה אנחנו יכולים אולי לאפשר לעצמנו להתקרב, להביט, לְזַכּוֹת במבט, במילה, בהד.

אנחנו יכולים לנסות להשתהות על האדם, על הפנים ועל השֵם; ובכך אולי להשיב לנוסעים הסמויים שבתוכנו מעט מעט משמם, מזהותם ומכבודם – אשר הולכים ונרמסים ונקברים עמוק בבטן הספינה, שהיעד אליו היא שטה נראה מכאן מטריד מאד.

ואני חושבת על המשפט הזה: "אֶת כל מה שאסור אבל אפשר". ומנקרת במוחי השאלה: מי הוא ששם את האיסור? מי אסר על קברניט הספינה להגיש אוכל ומשקה, מיטה ומחסה לנוסע הסמוי? וכיצד האיסור הזה הופנם עמוק כל-כך, עד כי גם אם לא ברור מי הוא שאסר ומתי הושם האיסור – הרי ברור לו לקברניט האניה שחל איסור להתקרב לנוסע הסמוי, לגלות את פניו, לגעת בנפשו. ואני חושבת כיצד האיסורים הפכו למופנמים כל כך בתוכנו; האיסורים והסטת המבט האוטומטית מן הנוסעים הסמויים. ונראה כי גם בנפשם של הנוסעים הסמויים ההתעלמות והניכור של הסביבה הפכו הרגל: כך אני מסבירה את הכרת התודה המוגזמת של אשה שניקתה את חדרי הטיפול (במקום טיפולי אחר...) כאשר אחת המטפלות במקום הציעה לה כוס מים.

לאה גולדברג כתבה: "עם השנים הולכים ומתרבים/ האיסורים/ על המלים. // עם השנים הולכים ומתרבים/ האיסורים/ על רגשות.// עם השנים/ קשָה מיום ליום/ חובַת/ התבונה השותקת// והרחמים/ אינם חלים / על הנִּדּוֹנִים לְאֵלֶם."

אני חושבת על האָסוּר האפשרי ועל האפשרות להתיר את האיסור על המלים, אֶת האיסורים על רגשות; לאפשר להרגיש, לדבר ולתת שמות ומלים בעמדנו מול הנדונים לְאֵלֶם; לא ברחמים, כי אם בחמלה אנושית פשוטה.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ביבליותרפיה, הגירה, אמפתיה, פוליטי
איזבל אדנבורג
איזבל אדנבורג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מורן זיו אש
מורן זיו אש
עובדת סוציאלית
כפר סבא והסביבה, פתח תקוה והסביבה, נתניה והסביבה
שלי צרפתי
שלי צרפתי
חברה ביה"ת
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, רמת גן והסביבה
דינה רחמני זילברשטיין
דינה רחמני זילברשטיין
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק)
איתי סבח
איתי סבח
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אולגה וישניה
אולגה וישניה
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

'השכם בבוקר אשה יוצאת מביתה, נוסעת ברכבת. מסתכלת מבעד חלון הרכבת. חולמת את חלון הרכבת. חיה דרך חלון הרכבת,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi17/6/2012

אסור אבל אפשר. ליאור, קראתי בהתרגשות את הדברים שכתבת,
כמובן שאפשר לקחת אותם לכל מיני מקומות ומצבים.
לפני כמה חודשים הוקרן הסרט "חוף מבטחים"
שעוסק בבעיית הפליטים,
בסיפור הזה למרות האיסור היה אפשר,...
כל מה שחסר בעולמנו המתקדם זו החמלה.

מאוד נגע ללבי תיאור האנשים השקופים

תודה לך
דבורה

ליאור גרנותליאור גרנות16/6/2012

על התנועה. לימור, התגובה שלך מעוררת מחשבות והשראות, כהרגלך... גם אני חשבתי גם על הפליט הפנימי כשכתבתי, וכמו שכתבת בהמשך התגובה שלך - גם אני הרגשתי שיהיה קשה לעבור למטאפורה כשהמציאות כל כך קשה. אבל בוודאי שהוא קיים ואני מסכימה אתך כל כך שהאיסור מופנם כך וגם הפחד בגלל הפחד מפני הפליט הפנימי, שיתקל בעולם ללא חוקיות ותבניות. קראתי אתמול את הכתבה הזאת בהארץ. חדה ונוקבת ומעוררת גם היא מחשבות רבות על התנועה הזאת בין הפנים לחוץ, שחשוב כל כך לזכור אותה - את התנועה ואת החוץ - למרות הפיתוי שקיים לעתים להישאר רק בפנים.

לימור קריגללימור קריגל16/6/2012

תודה!. כל-כך חכם ונוגע הפוסט שלך, כמו קודמיו. אני רוצה להציע התבוננות על הפליט הפנימי ולהחליף את השאלה "מיהו ששם את האיסור"? ב"מדוע קיים הפחד?", ע"י הפנמת הגבול, הקול המורה עליו והכרה במבנה הנפש של רבים, שצריך סדר, חוקיות, הגנה מן השונה והמפתיע.
הקטע שהבאת והדברים שלך בעקבותיו מזכירים לי את "הסיפור על האי הנעלם" של ז'וזה סארמגו. הנה קטע מתוכו: "האיש הלך והלך, והגיע לנמל, ניגש למספנה, ושאל על הקצין, ועד שזה יגיע הוא התחיל לנחש איזו מכל הספינות העוגנות כאן תהיה שלו. ספינה גדולה כבר ידוע שלא תהיה, כרטיס-הביקור של המלך היה ברור מאוד בעניין הזה, מכאן שלא באות בחשבון ספינות הנוסעים, ספינות המשא וספינות המלחמה, הספינה גם לא יכולה להיות קטנה עד כדי כך שלא תיטיב לעמוד במשבים עזים ובתלאות הים, המלך היה נחרץ גם בעניין הזה, שתפליג היטב ותהיה בטוחה, אלה היו מלותיו המפורשות, ומכך משתמע כי הוצאו מן הכלל הדוגיות, הבוציות והמפרשיות, שאמנם הן מיטיבות להפליג והן בטוחות, כל אחת לפי מצבה, אבל לא נוצרו כדי לצלוח אוקיינוסים, והלוא שם נמצאים האיים הנעלמים".
ולאחר שהצעתי בחוצפה להפוך את הפליט האמיתי לפליט מטאפורי אציע גפ עיון בכתבה מעוררת המחשבה שהתפרסמה השבוע בהארץ: "כך הפסיכולוגיה יכולה להרוס מחאה חברתית":

http://www.haaretz.co.i...ge/1.1731183

ממליצה בחום.

שבוע טוב!
לימור