איכות של פעולה / יואל בלום

יואל בלום | 20/7/2026 | 29 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מה אפשר ללמוד ממונדיאל?

אני אוהב כדורגל.

לא רק בגלל התחרות, הדרמה או השערים. לפעמים אני מרגיש שאני לומד ממנו משהו על נפש האדם.

צפיתי בגמר המונדיאל, ושוב מצאתי את עצמי מתפעל מהדרך שבה ספרד משחקת. לא בגלל מהלכים מסחררים או רגעי גאונות חד־פעמיים. להפך. יש תחושה שאין שם מאמץ להיות מבריקים. אין רעש. אין ניסיון לכפות את המשחק.

יש מבנה.

יש אינספור שעות של אימון ותרגול שחוזרים על עצמם מגיל צעיר. עוד מסירה. ועוד מסירה. עוד ליטוש של אותה פעולה פשוטה.

ודווקא מתוך המבנה הזה מופיעים החופש והיצירתיות.

אנחנו נוטים לחשוב שמבנה מגביל את החופש. אבל אולי דווקא להפך. אולי החופש אינו נולד מהיעדר מסגרת, אלא מהפנמה עמוקה שלה.

יש עוד דבר שמרשים אותי בדרך הזאת.

נדמה שאין בה חיפוש מתמיד אחר ה”יותר”. לא עוד כדרור, לא עוד התחכמות, לא עוד ניסיון להוכיח משהו. יש נכונות לעשות את הפעולה הנכונה לרגע הזה, גם אם היא הפשוטה ביותר.

פחות הוא לעיתים יותר.

לא מפני שפשטות היא ערך בפני עצמו, אלא מפני שכאשר מבינים לעומק את המשחק, כבר אין צורך להוסיף בכוח. הפעולה המדויקת היא לעיתים גם הפעולה הצנועה ביותר.

אולי זה מה שמעניין אותי באמת: איכות של פעולה.

לא אם מדובר בכדורגל, בשיט, בטיפול, בציור או בנגינה. אלא איך אדם עושה את מה שהוא עושה. האם הוא עסוק בלהרשים, להצליח ולהוכיח, או שהוא נוכח עד כדי כך שהפעולה נעשית מדויקת, שקטה וכמעט מובנת מאליה.

באמנויות לחימה מתרגלים שוב ושוב את אותן תנועות, עד שהן נטמעות בגוף. בסקיפריות חוזרים על אותן פעולות בסיסיות עד שהן כמעט אוטומטיות. ואז, דווקא אז, מתפנה הקשב למה שקורה באמת: לרוח שהשתנתה, לגל, לסירה שלצדך, לרגע הזה.

אולי גם בטיפול זה כך.

לפעמים נדמה לי שמבנה והבנה קשורים זה בזה. מי שמבין לעומק כבר אינו צריך להמציא את עצמו בכל רגע. הוא אינו עסוק בלהיות מקורי או מרשים. דווקא ההבנה העמוקה מאפשרת פעולה פשוטה, מדויקת וחופשית.

תכנית לימודים רשת לאקניאנית
גם השנה יפתח מסלול התנסות קליני המאפשר שילוב בין עבודה קלינית במרפאה לבריאות הנפש לבין למידה תיאורטית

נזכרתי בראיון עם זינדין זידאן (שחקן כדורגל אגדי). הוא סיפר שבמהלך משחק הוא אינו חושב על הניצחון, לא על סוף המשחק ואפילו לא על המהלך הבא. הוא חושב רק על המסירה הבאה.

יש בזה משהו שמזכיר מדיטציה.

ואולי גם טיפול.

מטפל שמחשבותיו עסוקות בשינוי העתידי של המטופל, בהצלחת הטיפול או בפרשנות ה”חכמה” הבאה, עלול להחמיץ את הדבר היחיד שבאמת קיים: הרגע הנוכחי. והמפגש שבו. ולמה שמבקש להופיע ברגע הזה.

כאן אני נזכר בווילפרד ביון. ברעיון של היכולת להשהות את הידוע מראש, את התשוקה ואת הזיכרון, כדי לפגוש את המפגש עצמו. לא מתוך פסיביות, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך קשב. מתוך אמון בכך שכאשר המבנה כבר קיים בתוכך, אינך צריך עוד להיאחז בו. הוא כבר נושא אותך.

אני אוהב לחשוב שרעיונות כאלה אינם שייכים רק לחדר הטיפול. אפשר למצוא אותם גם במגרש כדורגל, על סיפון של מפרשית, מול ציור במוזיאון, בזמן האזנה ליצירה מוזיקלית או כמעט בכל מעשה אנושי שנעשה מתוך מסירות.

אולי משום כך איני רואה בכדורגל רק משחק.

אני רואה בו עוד דרך להתבונן במה שעושה פעולה אנושית לנוכחת באמת.

לפעמים, כדי להבין משהו על נפש האדם, מספיק להתבונן היטב במסירה אחת טובה.