בין 'עוד לא' לבין 'כבר כן': על רווקות מאוחרת | יסכה יצחק
יסכה יצחק | 8/7/2026 | 12 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
יש זמנים שבהם ההמתנה מפסיקה להיות שלב בדרך והופכת למקום, לא כזה של חדר המתנה או זמן מעבר
לא, לא תקופה חולפת - אלא מרחב שבו החיים עצמם נפרשים אחרת, בקצב שאינו תואם את הציפייה.
ברווקות מאוחרת, הזמן אינו רק מה שעובר - הוא גם מה שלא מתממש. הוא נוכחות שקטה של "עוד לא" של אפשרות שמרחפת מעל היומיום, של כמיהה שממשיכה להתקיים גם כשאין לה כתובת ברורה.
ובתוך המרחב הזה, מתעוררת שאלה עדינה אך עיקשת: האם ההמתנה היא רק היעדר של מפגש או שגם בתוכה מתרחש מפגש אחר, סמוי יותר, עם העצמי, עם הזמן, ועם מה שנבנה לאט מבפנים?
האם ההמתנה יכולה להוות מתנה בפני עצמה?!
ברווקות מאוחרת, הזמן מקבל איכות אחרת. הוא אינו רק חולף - הוא נבחן, נשקל, לעיתים גם מכביד. הוא נמדד מול ציפיות חברתיות גלויות וסמויות, ומול דיאלוג פנימי שהולך ומעמיק: למה זה עדיין לא קרה? וכמה זמן עוד אפשר להישאר בתוך אי ודאות כזו?
ובתוך השאלות הללו, מתגבשת חוויה נפשית ייחודית: תחושה שהחיים מתקיימים אך במקביל גם "ממתינים לעצמם".
נהוג לחשוב על המתנה כעל זמן רייק, כהיעדר של התרחשות משמעותית. אלא שמבחינה נפשית, ההמתנה היא לעיתים אחד הזמנים הצפופים ביותר.
זהו מרחב רווי מחשבות, דמיונות, תקוות ואכזבות. אך מעבר לכך - זהו מרחב שבו מתרחש תהליך עדין של עיצוב עצמי בתוך הקשר…
גם כשהקשר טרם התממש בפועל.
העצמי אינו מתהווה רק דרך קשרים קיימים, אלא גם דרך האופן שבו אנו מחזיקים אפשרות לקשר: איך אנחנו מדמיינים אותו, כמה מקום אנחנו נותנים לו, ומה קורה לנו כאשר הוא מתעכב.
כמו להיות בתוך שפה מוכרת, אך לא לגמרי מדוברת.
לא מתוך פיצוי, אלא מתוך הקשבה.
כך בדיוק במפגש שכנות ברחוב, מפגש של עגלות, ילדים משחקים, רצים בין הרגליים, בוכים ומבקשים.
לרגע עולה תחושת אי שייכות מבולבלת, שייכת? לא?! כמו להיות בתוך מצב מוכר אך לא לגמרי חי בתוכי.
ואז עולות מחשבות, תחושות זהו עיכוב, המתנה או אולי זו הדרך המיועדת לי?!
בתוך זמן ההמתנה מתפתחת צורה ייחודית של עבודה נפשית.
זו כבר אינה עבודה של "השגת מטרה", אלא של החזקת מתח - בין רצון בקשר לבין מציאות שאינה מתממשת לפי הקצב הרצוי.
היכולת להישאר בתוך המתח הזה מבלי להתנתק מהכמיהה, אך גם מבלי לקרוס תחתיה היא הישג נפשי לא מבוטל.
ובתוכה, מתרחשת בנייה, שמורגשת לה, אבל, אינה תמיד נראית לעין
בנייה של סבלנות שאינה פסיבית, של זהות שאינה תלויה רק במבטו של אחר, של יכולת להמשיך לנוע גם כשאין ודאות.
של החזקת תקווה ארוכה - שיבוא היום, אף על פי שיתמהמה
של אמונה עמוקה - שיבוא היום, על אף שהתחושה מתכהה.
וכאן עולה רעיון מורכב, שלעיתים מעורר התנגדות.
האם זמן ההמתנה יכול להיות גם מרחב של התפתחות?
לא במובן שמייפה את הקושי, או מכסה כאב ולא כהצדקה למצב, או התעלמות מההמתנה. אלא כהכרה בכך שגם בתוך מצבים לא נבחרים - הנפש ממשיכה לפעול, לעבד ולהיבנות.
והיא נותרת עם השאלה מה קורה בי בזמן הזה?
היא אינה ממהרת לענות. אבל עצם השאלה מסמנת תזוזה ---
מניעה תנועה ---
הוי אומר – צ מ י ח ה .
וכך עוברת, ממבט שממוקד בהיעדר, למבט שמזהה תהליך. וזמן ההמתנה מקבל משמעות פנימית יותר, עמוקה יותר, מוחשית יותר. לא במובן של ייעוד סופי או תשובה חד משמעית, אלא תפקיד נפשי המתהווה תוך כדי תנועה, תוך כדי מפגש עם החיים הפשוטים.
ולהמשיך להיות פתוחה לקשר - גם לאחר אכזבות. להסכים לפגוש אחרים מבלי לוותר על עצמך. ולהחזיק תקווה במלואה, במתנה או בהמתנה...
ובעיקר - להסכים לכך שהחיים אינם מתחילים רק כאשר התנאים מסתדרים ו"נכונים". אלא מתקיימים גם בתוך חוסר השלמות.
שבתוך זמן ההמתנה - יש בו גם שחיקה, עייפות, ולעיתים תחושת קיפאון.
אך גם רגעים אלו הם חלק מן התהליך הנפשי. הם אינם עדות לכישלון, אלא לבואם של גבולות היכולת - שגם הם מבקשים הכרה.
אולי זו התנועה העדינה שמתרחשת בתוך ההמתנה: לגלות שבתוכה כבר מתקיימים חיים. לא להמתין שהחיים יתחילו, אלא לפגוש אותם גם כשהם אינם תואמים את הדמיון.
ובסופו של דבר, השאלה אינה רק מתי תסתיים ההמתנה. אלא - איזה יחס את מפתחת כלפי עצמך בתוכה. כי בין ציפייה לאכזבה, ובין זמנים שנדמים כתקועים - מתרחשת לעיתים עבודה נפשית עמוקה: עבודה של החזקת רצון, של בניית זהות, ושל יכולת להישאר בקשר - גם עם אחרים, וגם עם עצמך.
ואולי, בתוך תנועה זו, זמן ההמתנה אינו רק מה שחולף - אלא, ובעיקר- גם מה שמתהווה.
