ניסוי בדיבור | אורנה קסטל
אורנה קסטל | 27/4/2026 | 145 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בהינתן שהפסיכואנליזה הלאקאניאנית בסוגריים היא מהאומנויות, הציעו חבריה ומשתתפיה ניסוי: בשלושה מפגשים יבדקו אם אפשר לדבר. אפשר לדבר על מה, עם מי, באילו תנאים ונוסיף גם - האם.
בשביל מפגש יש להכין בסיס לתכנית הפגישה ולכן בראשונה הוזמן סטנדאפיסט, בשניה דנו במקרים קליניים ובשלישית סיכמו, בעזרת מחשבות מקור על השאלה הנדונה, את המפגשים. אם ננסה לתאר מה קרה בפועל ונעמוד גם על המרחק שבין תכנית או מסגרת לבין ההתרחשות ההתנסותית, נוכל אולי ללמוד, אולי לתפוס בשבריר הבנה במה מסתכם דיבור.
הסטנדאפיסט דיבר אבל האם אמר? האם יכול היה לומר למשל: אתם יופי של קהל ומקשיבים יפה אבל תכלס אני צריך שתבואו להופעה ותשלמו או שתדברו עלי.. והאם את זה יכול היה לומר: זרקתי את המילה הראשונה שיצאה לי מהפה ״ג׳נוסייד״ וזה הביא הרבה תגובות ולייקים ואתם פה הזמנתם כי שמעתם על זה מהג׳נוסייד שלי. והאם זה מה שזה דיבור: - להעניק או לקחת - לסחור ב״פסולת בזויה״ של המחשבות, או להכריז על הסחורה שלי איתה אני נושא ונותן בעולם (בהנחה שיש לשלי חשיבות לעולם)?.
אחר כך היו תיאורי מקרה - האם זה היה דיבור? האם להביא דוגמאות מהקליניקה שמזכות אותנו, העוסקים באומנות האנליזה, בחלק מהחיים עצמם על הקורות הממשיות שבהם, הנו נשיאה של אמת חלקית כשלהי או שמא זו הכרזה על התענגותנו מ״הבשר״ הזה שהחברה שלנו בוחשת בו?
ואז, סיכומים שמנסים להעז לפעול בשיח ונתקלים במחסום המוטואליזם, השחיתות של הסולידריות..
מהו הלדבר: להגיד דבר או להגיד את הדבר? הדחף הדוחף לומר גם כן את שכולם אומרים (המנות החמות - הארוחות המוכנות של הביטויים והדעות), להגיד גם אני עוד פה (גם אלו שמתו ממשיכים לדבר בהטשטש ההבחנה בין חי למת) או לדבר כמו באנליזה טובה את אמירת הלא למבני השיחות הקיימים. באנליזה טובה הלשון כושלת ומפיקה מרגליות סוררות המתנקשות בשפה ומוליכות לרקמת חוט הסובייקט. אבל! האם יוכל אדם להעלות על בדל לשונו את התכנים הפרוורטים, הקניבליים, הנצלניים בפני אדם אחר ללא הכיסוי של האומנות, בשייכו זאת ל״טבע״ האנושי או ל״זולת אחר״? הסובלימציה שוות ערך לדיבור אמיתי - ההמרה התרבותית שהיא עושה נותנת לה משקל וערך בציוויליזציה, ללא סובלימציה מטונימיה ומטאפורה אין אלא המון שבטי ורצחני.
כלומר, הדיבור לא יכול להיות אלא שיקרי, השלכתי, מסקנתי, הוא עצמו לא אחר מפירוש. וכשאנחנו שואלים ״אפשר לדבר?״ אנחנו אומרים את כל זה: אנחנו עושים סמבלנטים, סובלימציות, אומנות; אתה נותן לי כמה משפטים שחיברת משמיעה חופשית ואני מחזיר כאלה ואחרים ומרחיק אותך במרחק סביר מאמת שלא תרצה לדעת עליה ואם תרצה - אז היא תעיד על האמת שלך שלא היית רוצה לא לדעת אותה ובטח לא שידעו אותה אחרים.
אחד האמצעים לעטיפת האמת שהדיבור לא אומר הנו הריבוי, הוריאציות, דרך חדישה למחות על ההבדל הדיכוטומי, זה שטראמפ צועק בחוצות - יש רק גבר ואישה. יש המון תחפושות אבל מתחת ישנה דיכוטומיה. יש חיים ואנשים ראויים וחיים ואנשים לא ראויים עבור כל פרט אבל לא כמסר או המנון. יש הכחשת האישה שמסגירה את היותה, היותה נבדלת מהגבר עבור הסובייקט האנושי עצמו. ישנם דברים שהחברות בתנועה הפמיניסטיות (או כל תנועה קיצונית) לא יגידו לעולם אחת לשניה, בשם הדגל. ויש את הדבר שכל חברה בתוך התרבות מחזיקה והוא שגם אם נוסיף סיומת נשית למילה לעולם לא נדבר בשפה נשית בהיות השפה עצמה גברית - פונקציה החותרת למשמעות אחת.
ולכן או דיבור - או אמת. אמת? היא לא שייכת למדע בטח לא לדת ולא להיסטוריה ולא לדיבור המתחזה לאמת - היא שייכת לאומנות. הרחק הרחק מהכוונה לומר אותה.
