היא הנותנת
שמואל ברנשטיין | 2/6/2012 | הרשמו כמנויים
[מומלץ שלא לקרוא לפני הצפיה בסרט "הנותנת”]
צפיתי בסרט. הופתעתי. תחילה חשבתי "נו, לא משהו" – רזה אך לא עמוק במיוחד, אמנם חושני, אך כלל לא 'סכסי', כמו שרמזו כותרות שונות, ישראלי מידי... תמהתי על הצהרותיהם הפומפוזיות של כותבי הביקורת: "עיסוק טהור יותר בייצריות"; "אלטרנטיבה של ממש לפוליטיקת יחסי נשים-גברים"; "זיונים לחוד וסרט לחוד"; "אם חד-הורית המנהלת חיי מין סוערים"; "שליטתה המניפולטיבית של האשה בעולם הגברי הסובב אותה" וכיוצב'…
לפתע הבנתי: יש בסרט מימד אחר - סוד אפל: תמר איננה סתם אשה משוחררת שאיננה נרתעת מלתת פורקן ליצריה בלא חשבון לחברה הקרתנית סביבה, אלא אשה אסרטיבית, שאפשר שנוצלה כילדה. אין לכך תימוכין, מלבד הנטיה שלה להעדיף מין אוראלי וידני עם הגברים אותם פוגשת. היא גם לא נראית נהנית במיוחד, אלא כשרויה במעין טרנס צייתני. אולי גם בשמה, תמר: במקורותינו, האחת, אלמנתו של ער שמשפחתו פוגעת בה ומסרבת ליבם אותה כמצווה וכנהוג, והיא לוקחת יוזמה ומפתה את חמה, יהודה, בלבוש זונה וכך הרה ויולדת לו. השניה, בת דוד, שאחיה אמנון אונס אותה, גם היא מוצאת דרכה להשתקם ולהיות בת חסותו של אחיה אבשלום הנוקם באמנון. שתיהן אגב, מאותה משפחה - שושלת בית דוד...
בלי משים, תמר מעבירה לבנותיה האהובות והמטופחות את המסר: הן צופות במעשיה ולומדות. יחסיה עם שי מתחילים באופן דומה ליחסיה עם הגברים האחרים במושב, אבל בעת המשגל הראשון, שי מונע ממנה את הכניסה לטרנס הרגיל שלה – הוא לא נותן לה 'לרדת לו' כמו בשגרת יחסיה האחרים, ומרים אותה להיות איתו במעשה אהבה של ממש. הפעם, התשוקה מתפתחת לאהבה. תחילה היא גם גורמת לה לדחות את הגברים האחרים, הרגילים לזכות בחסדיה במועדים קבועים כמעט. שיאו של הקשר הוא כשמבקשת להכנס להריון – היא רוצה לללדת לשי. המפנה הבלתי מובן, אך הצפוי מן ההיבט הפסיכולוגי, הוא חזרתו של הדפוס הפתולוגי – האהבה בלבד, החוויה המתקנת, איננה יכולה לרפא את תמר - היא מתקשה לעמוד בתביעתם השקטה של הגברים סביב, היא נתקפת ביצר הרסני ומבצעת הפלה. שי, האנושי כל כך, הרך, המבין, אינו מבין, אך גם אינו מבטא את סערת נפשו. אחרי שהוא והבנות מגלים מה עושה תמר בביתה, שחזרה לסורה, הם טובלים יחד במעיין. כאן מתחילה הנסיגה שלו והקשר היפה כל כך שפיתח עם בנותיה של תמר, גולש להיות קשר של ניצול מיני. יפה נפש ורגיש כפי ששי מוצג, אפשר לשער, אינו נסחף לכך מתוך רשע וכוחנות פרוורטיות, אלא מכוח הכפיה לחזור כתוצאה מניצול שהוא עצמו עבר, יחד עם אינאונים מול התנהלותה של תמר. שוב אין לנו שום נתונים מן העבר מלבד העובדה הסימבולית שבכוונתו לשכב עם תמר בפעם הראשונה על מיטתה של אמו שזה עתה הלכה לעולמה, מבלי להחליף מצעים. הוא גם שב על עקביו עם כל חפציה של אמו לאחר שהעמיס אותם על הטנדר שלו, כנראה כדי להובילם למזבלה, והם נשארים על הטנדר מכוסים בברזנט – אמא ממשיכה להיות מאחור. כמו במקרים רבים של גילוי עריות במשפחה, ההתקרבות בינו לבין הבנות היא איטית ולא ברוטלית. נראה שהבנות מתאהבות בו והכנסתה של מיקה למיטתו היא באפלולית החשכה, במצב של הגנות רדומות ומוחלשות ולא בסצינה של אלימות גלויה, מניפולציה ואיומים. זהו מעין מימוש אסור של אהבה תמימה, בודאי מצידה של מיקה, אך גם מצידו הילדי הפגוע של שי המבוגר המתקשה להתנהג כגבר. כמו בסיפור מיתולוגי, עבירה על טאבו מזמינה עונש. הפעם זו תמר ששומעת את גניחות היחסים האסורים מבעד לחלון והיא רצה לגייס את הגברים הכרוכים אחריה לנקמה. שי שמטפל במסירותו הרכה בסוס הפצוע, מותקף לפתע על ידי השלשה. הוא מוכה, נעזב ונשאר שוכב מכורבל כעובר. תמר מופיעה, כורעת לידו ואוספת אותו אל חיקה. כאן גם מובנת הסצינה הפותחת של הסרט – זהו הסוס הפצוע שנבהל מן ההתקפה על שי מיטיבו, שפותח בדהרת אמוק אל מותו בתאונה. הפצעים שנראה היה כי מטופלים במסירות אוהבת, הופכים לטרגיים יותר: הסוס נהרג, הילדה הופכת להיות לדור הבא של קרבן לניצול מיני.
בולטת העובדה שאין אב בסרט: אין אב לבנותיה של תמר, אין אב לשי. שלשת הגברים לרגע מייצגים אב מנצל ולרגע אב מגן ונוקם, שי מופיע כתחליף-אב מעודן שהופך לאב מנצל. העדר האב, הוא העדר החוק, הסדר הטוב, ההקפדה על הטאבו החברתי, גם העדר השמירה על הנשים והילדים.
הסרט מאפשר לנו מבט נדיר אל הברית האפלה של גלוי העריות: מעין מועדון סודי ואפל, בו כולם אחים לעריות, אין מתאפשרת בו חניכה מלאה תחת יראת האב. אליו נכנסים אלו שגבול הטאבו נפרץ בילדותם והותיר אותם בלתי-מוגנים ולכן גם מסוכנים. הם, לאו דווקא במתכוון ובמודע, ממשיכים ומורישים זאת לדורות הבאים. והטרגדיה לעולם חוזרת, כמו בשושלת בית דוד.
הצרוף של סוס ורופא וטרינר, מתקשר גם לחירון, הקנטאור החכם, מייסד תורת הרפואה המכונה גם 'המרפא הפצוע'. הוא יוצא דפן בין הקנטאורים שנודעו דווקא כיצורים פראיים הנוהגים גם לרדוף אחרי נערות חסרות מגן ולאנסן. אולי הנקודה האופטימית בסיומו של סרט זה, היא שהגורם המרפא, הפצוע, המיוצג על ידי שי הוטרינר, ממשיך להתקיים ואולי יזכה לאהבה ולתיקון. לעומת זאת, המרכיב הסוסי, היצר הפראי, נפגע אנושות ומותיר אחריו שובל של חסרי מגן מנוצלים.
