החץ השני : איך לשאת את כאב המרחק - בלי להפוך אותו לסבל?

ד"ר אורי הראל | 20/3/2026 | הרשמו כמנויים

״…אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –

כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –

אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.״ 

                                 (אורן / לאה גולדברג)

אנחנו מספרים אחד לשני איך אנחנו מרגישים וכמה ישנו הלילה, כמה אנו מרוצים מהדיאטה שלנו, הכושר שלנו, הגמישות, ורמת האימון התודעתי. ככה מתחילים מרבית המפגשים בסדנאות לאקדמאים בחו״ל שאני מעבירה. קודם כל להעביר את מודל החוסן - בלי מצגת, בלי הסברים, בלי תיאוריות וגרפים, אלא דרך הכאן והעכשיו ובמשחק חלונות חמוד של זום - בו כל אחד מכבה את החלון שלו כשהוא לא מסכים עם האמירה. 

במפגש האחרון, אותו קיימנו, בתמיכת המדענים של קרן מינרבה, בחרתי את הכותרת - נשיאת הכאב, מניעת הסבל. 

ברקע: מלחמה קשה במיוחד ליקירינו שבארץ, השגרה חוללה, חופש התנועה מוגבל, מרחב הפעולה הצטמצם - שוב, והסכנה הולכת והופכת למוחשית מרגע לרגע. להפתעתי חלק מהמדענים היו בארץ. נרעדים מהרתעות בלתי פוסקות.

איך אפשר לשאת את הכאב, ולהישאר יציב? 

ספגנו השראה מאנשים נבונים וגדולים מאיתנו. סיפרתי את משל הבודהה על החץ השני, לפיו איש הולך ביער ונפגע מיריית חץ, ואחר כך לוקח חץ שני ונועץ בעצמו. החץ הראשון הוא מכאובי החיים. הבלתי נמנעים. אבל החץ השני, אומר הבודהה, הוא הסבל - אותו אנו גורמים לעצמנו, באמצעות פרשנות, מחשבות ומלכודות חשיבה. ליתר דיוק הבודהה התיישב מתחת לעץ ולא קם עד שהוא הבין את ארבע האמיתות - 

1.יש סבל

2. יש לסבל מקור (הסבל נובע מרצון בהנאה והימנעות מכאב)

3. אפשר להפסיק לסבול.

4. יש דרך לחיות בלי סבל (הדרך המתומנת) - חיים באיזון ובנוכחות.

                         כלומר כאב הוא עובדה, סבל הוא הבחירה (או התגובה) שלנו אליו. 

מכבי שירותי בריאות מגייסת מרפא/ה בעיסוק בתחום התפתחות הילד
ניתן להשתלב כשכיר/ה או כעצמאי/ת

החץ הראשון הוא המלחמה והמרחק; החץ השני הוא האשמה, החרדה והמחשבה ש'אני חייב/ת להסתדר לבד' – ובו אנחנו יכולים לטפל.

סטיבן ג׳נקינסון, כשהתארח בארץ לא מזמן, הודות לעמותה החשובה ״שותפים למסע״, נתן סדנאות מאירות עיניים, ובהן הוא תיאר את האבל כנוגדן לדיכאון. כלומר, כדרך לשאת סבל באופן אדפטיבי. לדבריו, האבל הוא מיומנות, לא רק תגובה ולא רק לאובדן, לא משהו ש"עובר עלינו" ולא מצב שצריך "להחלים" ממנו. אלא זוהי מיומנות אקטיבית שצריך ללמוד ולתרגל. 

ולמה האבל הוא נוגדן הדיכאון? כי האבל, בניגוד לדיכאון - לא תקוע, אלא תהליך התפתחות דינאמי. בנוסף, האבל לא מבודד כמו דיכאון, אלא הוא מחבר, הוא יוצר קשרים בין אנשים. זו מטרתו, זו מהותו. האבל שייך לקהילה: ג'נקינסון טוען שהטרגדיה המודרנית היא שאנחנו מתאבלים לבד. אבל אמיתי דורש עדים; הוא נועד להיראות ולהישמע בתוך הקהילה כדי להפוך לידע משותף על ערך החיים. 

למה אני מדברת על אבל כשאני מדברת על הכאב של אנשים העוברים בין ארצות?

כי רילוקיישן הוא יציאה מארץ המולדת, אשר במהותה מכילה פרידות ואובדנים רבים. מעבר בין ארצות כיום כבר לא מוגדר תמיד כהגירה, ולא כ-"ניתוק והתחלה חדשה". המהגר המודרני חי בשני עולמות במקביל: מקיים קשרים חברתיים ורגשיים עמוקים עם ארץ המוצא (במיוחד כשהיא במצב מלחמה או משבר), ובונה חיים ומערכות יחסים חדשות במדינת היעד. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות יוצרות חשיפה בזמן אמת לקונפליקטים בבית, מה שיוצר מצוקה נפשית, חרדה ופגיעה בתחושת השייכות, גם אם אין סכנה פיזית (Palgi et al., 2023). כך, בזמן מלחמה במולדת, תחושת השייכות והזהות הלאומית פועלות כחרב פיפיות: הן מהוות מקור לחוסן וביטחון פסיכולוגי, אך בו-זמנית מעצימות את המצוקה והסערה הרגשית (Salim, 2024).

אז איך נראה "מעבר/הגירה מוצלח/ת"

הגירה “מוצלחת” אינה נמדדת רק בהסתגלות תפקודית (עבודה, שפה), אלא גם בתחושת שייכות, רווחה נפשית ויכולת לשלב בין זהויות – זו של ארץ המוצא וזו של המדינה הקולטת. מחקרים מראים כי תחושת שייכות היא צורך אנושי בסיסי, וכאשר היא מתערערת – במיוחד אצל מהגרים – עולה הסיכון למצוקה נפשית  (Baumeister & Leary, 1995). רווחה נפשית (Well-being) בהגירה תלויה ביכולת לאזן בין שני הקטבים:

1-עיבוד ה"טראומה העקיפה": הכרה בכך שהכאב על המתרחש במולדת הוא לגיטימי ומשפיע על בריאות הנפש.

2-בניית שייכות אקטיבית: המפתח הוא לא רק "לשרוד" את המרחק, אלא לייצר קשרים חברתיים במקום החדש שנותנים מענה לתחושת הזרות.

כאשר מתרחשת מלחמה במדינת המקור, החיבור הזה עלול להפוך למקור של חרדה, אבל ואשמת “שורד”, גם ללא חשיפה ישירה (Palgi et al., 2023). יעל מאייר מאוניברסיטת חיפה חקרה תמיכה חברתית ומצאה כי זו נחשבת “טובה” כאשר היא מחזקת תחושת מסוגלות, מאפשרת עיבוד רגשי ומכבדת מורכבות זהותית; לעומת זאת, תמיכה “לא מיטיבה” (או אמביוולנטית) היא כזו שמעמיסה רגשית, מגבירה חשיפה לטראומה או יוצרת לחץ וציפיות (Mayer et al., 2022). בסיכומו של דבר, עבור אנשים ברילוקיישן בזמן מלחמה במדינת המוצא, “ביחד” הוא גורם מגן משמעותי – אך רק כאשר הוא רגיש, מאוזן, ומאפשר גם קרבה וגם נשימה.

אז איך, אם כך, לשאת כאב ולהימנע מסבל? 

ברילוקיישן, הכאב הוא חלק מהעסקה: הגעגוע, אובדן המוכר, תחושת הזרות - כל אלו הם סוגים שונים של אובדנים שמביאים לצורך בתירגול האבל באופן הנכון. הסבל הגדול ביותר נובע מהניסיון לשאת את הכאב הזה בבידוד. מחקרים מראים שהטכנולוגיה משאירה אותנו מחוברים לכאב של הבית, אבל היא לא תמיד נותנת לנו קהילה פיזית לחלוק איתה את הכאב הזה. במצב זה אנחנו חווים כאב כפול – גם על הריחוק וגם על מה שקורה בבית. הדרך "לשאת את הכאב" היא להפוך את הקשר הדיגיטלי המבודד לקשר אנושי ממשי. הגירה אפקטיבית היא כזו שבה הקהילה החדשה הופכת למקום שבו אפשר להחזיק יחד את הדאגה למולדת.

כדי לא לתת לכאב להפוך לסבל משתק, עלינו להפסיק לנסות "להתגבר" עליו לבד בבית. הפתרון הוא יחד.

עשייה למען הקהילה הופכת את הכאב הפרטי למשהו בעל משמעות.

השתלבות בקהילה נותנת לאבל שלנו בית ומקום להישמע.

בתוך הקהילה, הכאב מתחלק, והיחד הוא זה שמונע ממנו להפוך לסבל מבודד.

מכבי שירותי בריאות מגייסת קלינאי/ת תקשורת בתחום התפתחות הילד
ניתן להשתלב כשכיר/ה או כעצמאי/ת

                                    אנחנו לא צריכים פחות כאב, אנחנו צריכים יותר ידיים להחזיק אותו.

סוף דבר. להפתעתי ושמחתי בסוף המפגש ממש ברגע האחרון לפני שניתקנו, אחד החברים הציע שנקים קבוצת ווטספ לחוקרי הקרן. ומאז הקבוצה פעילה, וחבריה שואלית ומתייעצים אחד בשני בעניינים קטנים וגדולים. 

ועכשיו ליישום , בואו נהיה פרקטיים : Walk the talk

גם אני עכשיו רוצה להזמין אתכם: 

"אחרי שקראתי את המחקרים על המצוקה של מהגרים בזמן מלחמה, ואחרי שראיתי איך הריחוק הפיזי הופך לסבל נפשי, החלטתי להקים לנו חברותא של תרגול ושיח.

זהו מפגש שבו נשלב בין שלושה עוגנים:

1. הגוף: תרגול נשימה וריכוז (מהעולם שלי כמורה ליוגה).

2. הראש: לימוד טקסטים והשראה מאנשים חכמים (מהעולם שלי כפסיכולוגית).

3. הלב: שיח קבוצתי פתוח על מה שמעסיק אתכם – מהורות ועד זהות.

כי כמו שמרטין בובר אמר, הריפוי נמצא במפגש האנושי. מעוניינים? היכנסו ללינק הזה והשאירו פרטים.

ועוד יישום:

אנא השאירו תגובה, אפילו קטנה: מה מזה נגע בכם? משהו קלע? משהו פספס? יש לכם הארה או הערה? שאדע שאני לא כותבת לאוויר, וכדי ליישם את מה שנכתב לעיל: ולייצר שיח ומפגש.

מקורות:

Baumeister, R. F., & Leary, M. R. (1995). The need to belong: Desire for interpersonal attachments as a fundamental human motivation. Psychological Bulletin, 117(3), 497–529. https://doi.org/10.1037...09.117.3.497

Mayer, Y., Shalev, M., Nimmon, L., Krupa, T., Bulk, L. Y., Battalova, A., ... & Jarus, T. (2023). Social support experiences of students and clinicians with disabilities in health professions. Advances in Health Sciences Education, 28(2), 477-497.‏

Palgi, Y., Greenblatt-Kimron, L., Hoffman, Y., Segel-Karpas, D., Ben-David, B., Shenkman,G., & Shrira, A. (2024). PTSD symptoms and subjective traumatic outlook in the Israel-Hamas war: Capturing a broader picture of posttraumatic reactions. Psychiatry research, 339, 116096. https://doi.org/10.1016/j.psychres.2024.116096

Salim, S. (2024). The burden of trauma in the life of a refugee. Frontiers in Public Health, 12, 1298544. https://doi.org/10.3389/fpubh.2024.1298544