לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
שכחת את הסיסמה? הקלידו אימייל ולחצו כאן אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
אפשרי שפסיכולוגים נרתעים ממחשבות על סדיזם קולקטיבי ?

אפשרי שפסיכולוגים נרתעים ממחשבות על סדיזם קולקטיבי ?

ד"ר ניצה ירום | 20/3/2026 | הרשמו כמנויים

המספר הדו-סיפרתי של קוראים לפוסט הקודם 'מחשבות על סדיזם קולקטיבי' - היה יחידי לעומת כל פוסט אחר שעלה בסביבת הזמן הקרובה לו וזכה למספר קוראים תלת או ארבע סיפרתי. עובדה זו מזמינה אותנו הפסיכולוגים לחשוב עליה!

דו-סיפרתיות השוואתית בולטת זו של קוראים מעידה על הימנעות או רתיעה - וחשוב שנבין ממה אנחנו נרתעים ולמה. באנו למקצוע שמחייב התבוננות במורכבות הנפש שלנו וביכולת להיות במגע עם כול חלקינו, והנה אנו נרתעים ממבט מתבונן.

במסה 'על המאוים' (פרויד, 1919/1988, The Uncunny, וידוע גם כ'האלביתי') - פרויד מציין בפנינו את הרתיעה של האדם ממבטו של האחר, כי, לדידו, האחר יכול לראות בנו דברים שלא היינו רוצים לראות או להכיר כחלק מאתנו. ואכן, א.נשים לא רוצים לראות סדיזם בעצמם ובקרוביהם, אלא שרק המוכנות להכיר בקיומו - היא המאפשרת להימנע מלפעול אותו.

'הסדיזם הקולקטיבי' פרושו לראות התאכזרות או סדיזם המופעלים ברמה הציבורית. פרופ' מירב רוט היא אחת מא.נשי המקצוע הרהוטים המדברים בעת האחרונה מעל הבמות הציבוריות לגבי בריאות הנפש בהקשר חברתי-פוליטי (במצבים שלטוניים שונים) - התגייסות שמעידה על כך שא.נשי המקצוע יוצאים מהרמטיות חדר-הטיפול אל הזירה הציבורית-חברתית-פוליטית כדי שהידע והערכים המלווים את הטיפול הנפשי יעזרו במחשבה על חיי הפרט והחברה.

בהרצאתה 'קוים לדמותה של בריאות נפש פוליטית' (ביום העיון 'משבר חברתי כקרע נפש - האיום בדיקטטורה והזדמנות לתיקון', ראו: יו-טיוב) מסבירה פרופ' רוט שהפסיכולוגיה של היחיד ושל השלטון בנויה מאותם יסודות, במצבים של פתולוגיה ובמצבי בריאות נפשית. במצבי פתולוגיה רואים בפרט ובחברה צורות שונות של דיקטטורה פנימית: בפרנויה נראה דיקטטורת חרדה - שמפעילה את הפרט ואת החברה להשליך כל מה שרע על האחר. בפיצול אישיות - מדובר בהפרדת מצבי עצמי שונים, וקיומם בנו כמנותקים. בפסיכופתיה נראה דיקטטורה של דחפים התוקפים את הזולת, דרך שימוש כוזב בשפתו ובמנהגיו. צורות שלטוניות דיקטטוריות במהותן מתאפיינות בתהליכים הללו. בריאות נפשית, לעומת זאת, מתקיימת בדמוקרטיות וליברליות: היחיד חופשי ונינוח להיות במגע עם כל חלקיו - איד, סופר אגו ואגו, כאשר כוחות האגו מווסתים בין התפרצות היצר (היצר התוקפני בענייננו), המוסר והערכים, ובין המציאות. נוסיף כי מאוחר יותר וילפרד ביון תרם לנו את המושג 'התקפה על החיבורים' כדי לתאר תהליכים פתולוגיים בחיינו - כאשר, מחמת פחד, אנו מנתקים את החיבורים בין ייצוגי האני והמציאות, בין האני והאחר, בין התוקפנות והאמפתיה, ומותקפת בנו היכולת לחשוב ולהעלות שאלות.


- פרסומת -

תפקידנו כאנשי טיפול ובריאות הנפש הוא לעזור לכל אדם לחלץ עצמו מדיקטטורה נפשית כך שיהפוך להיות הריבון של כל הקולות הפנימיים שלו, וסובלני לגביהם. בציבור, אומרת רוט, בריאות נפש שלטונית מתקיימת באיזון בין כל הקולות שבתוכו - רצונות הבוחרים והנבחרים (האיד), וריסון הדחפים כדי להתחשב בכל סקטור בחברה, כשהרשות השופטת שומרת על כך. החוק שומר שלא נפסיק להתייחס לאחר בסובלנות ושנמנע כפרטים וכקבוצה מלהתעלל ולהשפיל אותו, או להתעלם מקיומו.

העיוורון המקצועי, ההימנעות שלנו כאנשי מקצוע מקריאה אודות נתוני ההתנכלות מצד פורעים יהודיים באזורי יהודה ושומרון בתושבים הפלשתינאים באזורים אלה (כפי שהועלו בפוסט הקודם שלי) - פוגעים ביכולת הטיפולית שלנו ובתפקיד החברתי שנועד לנו. הכחשת רוע הטמון בהתעללות בילד או בפגיעות מיניות או בכל צורה של 'גזלייטינג' בינאישי - לא תאפשר לנו להתרכז בקולות, ברגשות, בסצנות שעולות בטיפול, שמטרתו היא לעבד את הקולות הללו, את הטראומות שרודפות את הגבר או האישה מן הילדות דרך ההתבגרות אל הבגרות והזקנה.

אם נזדהה עם הורה 'נחמד' שפוגע בילדו, אם נקיים ברית לא מודעת של שתיקה עם אדם נעים, שמתעלל, שמשקר, שגונב - לא נוכל לעזור לו כאשר לא נוכל להקשיב להיבטים הפוגעניים שעולים ויעלו בתהליכי הטיפול. אין לנו דרך אם לא נשתמש ביכולות לעקוב אחרי הנפש במורכבויותיה ובנטיותינו - להשליך על האחר, להשפיל כדי לשאוב תחושת ערך, לבודד חלקי נפש/עצמי שמאיימים על דמותנו החיובית.

פרופ' יוסי לוי בלז הוא עוד איש מקצוע שנטל על עצמו להשכיל את הציבור המקצועי והרחב לגבי היבטים של התמודדות עם טראומה, כולל את חלקנו כמטפלים בסיוע האישי והציבורי להתמודדות הזאת. הוא קורא (בהרצאתו: 'צמיחה מתוך משבר' ובהרצאותיו הנוספות, ראו: יו-טיוב) לפסיכולוגים ולאנשי בריאות הנפש האחרים לשמש כמנהיגים קהילתיים. את הצעדים הראשוניים בדרך לחוסן וצמיחה בעקבות השבר הלאומי והאישי של ה 7.10 הוא רואה, ראשית לכול, בהושטת יד לאחר, כך יוצרים שייכות וחוסן. הושטת היד של אנשי הטיפול תתבטא בלקיחת אחריות מצידם כמנהיגים ציבוריים/קהילתיים - כאשר הם מכילים רגשות של חרדה, דכאון, בדידות, כעס, עלבון, אשמה וחוסר אונים ומרחיבים אותם אל הלכי הנפש הציבוריים; הצמיחה מתוך משבר וטראומה מתמצת במשפטו של בלז: "כל אבן שפגעה היא עוד אבן שאתה אבנה גשר".

כאן אני מצרפת גם את האכזריות - את אי ההכרה באדם האחר, בחייו, בחיי משפחתו וברכושו - כפורקן ייצרי של חרדה המושלכת אל האחר. שימת גבול משפטי וחוקי היא פן אחד בהקשר זה, אבל הפן של בריאות הנפש הציבורית הינו היכולת של המטפלים לראות שמעשי אכזריות אלה מצמצמים את האדם או הקבוצה המסוימת להיות האדם האכזר, חסר האמפתיה, המתעלל. אחריות המטפלים כמנהיגים קהילתיים מתבטאת בהכוונה חברתית להכלת רגשות מגוונים במקום ריכוזם ברגש נקמה אחד, ולהכרה בכבוד האדם שהיא הבסיס לטיפול הנפשי שאנחנו מציעים. כי אם זה לא יעמוד לרשותנו - מה יש לנו להציע?

האבן שלנו לבניית גשר לשפיות היא ביכולת להתבונן ולהכיר באלימות הנגרמת במקומותינו, שהיא בחזקת 'סדיזם קולקטיבי'. קשה לשמוע - אבל זו חייבת להיות המהות הנפשית שלנו. נרמול זה לא חוסן. ובינתיים בשטח המצב מחמיר!


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: אנשי מקצוע, פסיכותרפיה, אמפתיה, אלימות, וילפרד ביון, זיגמונד פרויד
ד"ר יעל עדה נתניה וייסברג
ד"ר יעל עדה נתניה וייסברג
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק), אשקלון והסביבה
נורית סיון
נורית סיון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אשקלון והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה
גל ויינשטיין
גל ויינשטיין
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מורן זיו אש
מורן זיו אש
עובדת סוציאלית
כפר סבא והסביבה, פתח תקוה והסביבה, נתניה והסביבה
מרב כהן-שלו
מרב כהן-שלו
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה
תומר אייזנבך
תומר אייזנבך
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

המצפן הפנימי – ליבה חדשה להתנהלות הטיפולית, חלק ב' בחלק א' (בפוסט הקודם) הצגתי את הצורך והמהות לליבה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ד"ר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום21/3/2026

תגובה נוספת לעמית נחום. עמית יקרה, אני מסכימה עם כל מילה שאת כותבת בתגובה השנייה. אכן, קיום דיאלוג קשה בזמנים אלה, ולא מתאפשר בכל מצב עם כל אחד. יש מטופלים שעזבו מטפלת כי ראו סטיקר על המכונית שלה שמעיד על עמדתה הפוליטית. לא הבנתי את הויכוח על העניין הכספי אבל גם בקרב מטפלים לא תמיד מתאפשר דיאלוג כיום. אני מאמצת עמדה שגורסת שלא תמיד מתאפשר דיאלוג, צריך לדבר עם מי שניתן, תחילה. בהצלחה. כולנו מנסים לפלס דרך במצב הכאוטי הנוכחי, אבל היכולת והצורך לחשוב ולבחון כפי שעשית היא חובתנו. לא לראות מצבים אלימים במציאות שסביבנו היא עוורון מדאיג, כפי שכתבתי.

ד"ר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום21/3/2026

תגובה לשחר אור. שחר יקרה, בואי נתייחס לחוד החנית שאת מטילה בשתי שורותיך קצרות:
א. את כותבת שהצבתי 'הר שלם של השערות לא מבוססות' - כאן זה אתר של אנשי מקצוע ולא עוד רשת חברתית, אז תואילי לפרט מה ההשערות הלא מבוססות שאת צפית בהן.
ב. לטענה ש'סגרת את הפוסט לאוכלוסיה מצומצמת' - התשובה היא שפעלתי בדיוק כפי שהוראות כתיבת פוסטים בפסיכובלוגיה מאפשרת. את מוזמנת לבדוק.
חבל אם עצרת את קריאתך בעניין הפורמלי הזה.

עמית נחוםעמית נחום21/3/2026

הבהרה. אני לא באמת טובעת, התכוונתי שיש רגעים שכאלה, וכאשר הם קורים או מתמשכים יותר מרגע הדבר מסמן לי כי יש בתוכי חלק שמבקש תשומת לב - שעליו אני מתבוננת.
כאשר התייחסתי לעניין הפוליטי כאישי התייחסתי לשיח שהתנהל בקבוצות הווצאפ בין מטפלים. בקריאה למאבק ציבורי בהשתלטות משטר, אני שמה דגש על העובר עליי ועל השיח שנוצר ביני ובין קולגות שלי. האם בעת טיפול כשמטופל משתף על התפיסות הפוליטיות שלו אני יכולה להקשיב ללא מודע שלו ולמעשה להוות מעיין מיכל שיכול לסייע לו לעבד את ההקשר של הנאמר, הרי הוא מנסה לומר דרכי לומר או להבין על עצמו משהו. לעומת זאת, כאשר יש שיח של מטפלים בקבוצות טיפוליות וגולש עניין שיכול להשתמע פוליטי כמו למשל - שיתוף על חוסר הפרנסה בתקופה זו ואכזבה מראש שאנשים לא יקבלו תגמול מהממשלה. אמירה כזו גרמה ישר לשיח שהלהיט את הרוחות - והשיח נעצר בשלב מסוים אחרי שביקשו לעצור שיח כזה. אז כוונתי שקודם כל אנחנו צריכים לכבד את עצמנו כאינוודואלים שהם בני אדם ומטפלים, שהיכולת להחזיק חשיבה ומרחב לא תקרוס מרגע שיצאתי מהקליניקה. שנית לגבי מאבק ציבורי קולקטיבי - גם כאן יש חופש בחירה מי שרוצה להיאבק שיעשה זאת. אני קוראת לחברי המטפלים להמשיך לשים לב למקומות שבהם החשיבה שלנו מצטמצמת על מנת שנוכל להמשיך להדהד את החשיבה הביקורתית - בכתיבה, בהרצאות , בפרסומים ( אני פחות מתחברת להפגנות)

שחר אורשחר אור21/3/2026

זאת לא הסיבה. הסיבה שנכנסו רק עשרות אנשים לפוסט הקודם שלך היא שהוא סגור לפסיכולוגים בלבד.
בנית הר שלם של השערות לא מבוססות, רק בגלל שסגרת את הפוסט הקודם לאוכלוסיה מצומצמת.

שחר אורשחר אור21/3/2026

זאת לא הסיבה. הסיבה שנכנסו רק עשרות אנשים לפוסט הקודם שלך היא שהוא סגור לפסיכולוגים בלבד.
בנית הר שלם של השערות לא מבוססות, רק בגלל שסגרת את הפוסט הקודם לאוכלוסיה מצומצמת.

ד"ר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום21/3/2026

תשובתי לעמית נחום שאתי. תודה רבה לך עמית יקרה על הקריאה המדוקדקת ועל המענה שדרש בחינה פנימית לא פשוטה. אשיב בשני מישורים: 1. תוך התייחסות לטקסט שלך, על האוירה הרודפנית שנוצרה פה, כשעם מלה לא במקום הופכת ל'את כבר נכנסת לקטגוריה' - מה על מטפל לעשות? זה שאלה אישית וקשה. במשטרים טוטליטריים מטפלים נחטפו ונאסרו או שהם ברחו לארץ אחרת. חלק שתפו פעולה עם המשטר. בארץ עד כה יש נסיון מאד אמיץ של ציבור המטפלים ואנשי בריאות הנפש להאבק על כך שבריאות נפש דורשת חופש וכבוד לאדם. ראי 2 הפסיכולוגים המצוטטים בפוסט המקורי שלי 'מחשבות על סדיזם קולקטיבי'. כאן מדובר על שותפות במאבק הציבורי נגד השתלטות משטר שכזה, כמניעה. 2. ' אני באופן אישי טובעת' את כותבת באופן נוגע ללב. תשובתי כאן היא ראשית שאם פסיכותרפיסט מרגיש שהוא טובע - עליו לטפל בתחושת הטביעה שלו או לעצור את מלאכת הטיפול, להפסיק לטפל באופן נקןדתי. מטפל ללא יכולת התבוננות אפילו בחווית טביעה שלו לא יכול לעזור למטופל. בסרט האיטלקי 'חדרו של הבן' מדובר בפסיכיאטר או פסיכולוג שבנו מת והוא לא מסוגל לה1שיב למטופליו - ועושה פסק זמן כמטפל. אני במלחמת המפרץ, כשגרתי בקומה עליונה ונטרדתי שטילים חודרים אלי דרך הגג - עשיתי זאת. היו מטופלים שכעסו, אבל שיקול הדעת בדיעבד היה מוצדק. היבט חשוב נוסף הוא הנסיון החוזר שלך להפריד בין הפוליטי לטיפולי אין חיה כזאת. מטופל נכנס לחדר הטיפול עם הדת, המין, הגיל, העדה והעמדה הפוליטית שלו. עלינו ליצר מרחב טיפולי שמסוגל להתיייחס לעניינים באופן רלבנטי למטופל, לטיפול וחקשר הטיפולי. אם את מוצפת מסוגיה זו - נסי לעבד אןתה בעזרת מדריך שמדבר על כך בפומבי ומרגיש עם זה נוח. זה הכרחי, אי אפשרי לקיים טיפול ראוי בלי התייחסות 'לפוליטי' האישי והבינאישי.

עמית נחוםעמית נחום21/3/2026

עמית נחום שאתי. ראשית חשוב לציין כי האבחנה כי הננו מטפלים היא מהותית אך ראשית כולנו בני אדם, ואחכ מטפלים. אני מציינת זאת כיון שכסות תפקיד המטפל כביכול אמור 'להפקיע' מאיתנו את התגובה ההישרדותית שעולה כעת בצורה מאוד חזקה מתוך המציאות שאנו חווים. השאלה הנשאלת היא באיזה אופן אנו עושים את השיח הפנימי האישי עם החלקים שלנו האנושיים? וכן מהו השיח הפנימי שאני עושה כמטפלת? האם יש הבדל? מה קורה לנו שהפוליטי הופך אישי - והמקצועי הופך פוליטי על כך לפחות כתבתי בספרי 'לצאת לאור'. לדבר על הסדיזם הקולקטיבי משמעו לדבר על הסדיזם האישי שלי. לראות כיצד המציאות מערבבת אותי כעמית כאדם . אני רואה כיצד תפקיד המטפל פעמים רבות נשמט בקבוצות הווצאפ שאני חלק מהם. ראיתי זאת בשינויים שהחל בתהליכי המשפט, או בהפיכה המשפטית או בהפיכה המשטרית. אני כותבת זאת כיון שניתן לראות איך השפה היום הפכה להיות רודפנית בעצמה, מילה לא במקום את כבר נכנסת לקטגוריה. התנועה שאת מדברת עליה בין הליברלי לדיקטטורי כבר מזמן נכנסה לכולנו מתחת לעור - בני האדם שהם גם מטפלים. חלקינו מסוגלים ליצור מרחק לאחר שחשנו היבלעות במחנק המציאות , זו תנועה שלא פשוט להחזיק אותה. לכן כשאת מתייחסת לסדיזם הקולקטיבי שאנו המטפלים מתקשים לראותו חשוב להבין למעשה כי בעצמנו אנו מנסים לייצר מרחק ממחלה שרובנו חולים בה. כלומר באיזה אופן נוכל לשמור על נוכחות חופשיה נוכח מציאות תוקפת, כואבת שואבת, מפחידה, מחריבה מפרקת כל חלקת אנושיות שיש בנו - השאלה מה כל אחד מאיתנו עושה עם זה, מהי היכולת האישית שלנו להתבוננות בעוד אני באופן אישי טובעת - מה היכולת שלי לתבוע את נפשי בתוך הכאוס הזה - לשים לב לתפיסות שלי , לדעות שלי, ליכולת שלי להיות מסוגלת לראות כיצד נפשי נמשכת אחרי תנועת ההמונים ולהמשיך להשאיר את הסובייקטיביות שלי בחופש מבלי לפחד מנידוי, מכעס - הדברים מאוד מאוד מורכבים אבל שיח על הנושא מאפשר לנו המטפלים לנסות לפחות להיות בחופש מחשבתי זו שאלה איך אפשר לצאת מתוך המחשבה ולתרגם אותה למעשים למען כולם.