להיראות, להשתייך, להירגע: רשתות חברתיות כזולתעצמי בעולמם של ילדים ומתבגרים
בר שוצמן אגסי | 2/2/2026 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההבנה כי שימוש בעייתי ואף התמכרותי ברשתות חברתיות אינו נובע רק ממאפייני הטכנולוגיה, אלא משקף מפגש בין צרכים פסיכולוגיים עמוקים לבין סביבות דיגיטליות המספקות להם מענה ייחודי. מאמר זה מציע קריאה פסיכודינמית של התמכרות לרשתות חברתיות דרך פסיכולוגיית העצמי של היינץ קוהוט, ומתמקד במושג הזולתעצמי ובשלושת צרכיו המרכזיים: הצורך בהשתקפות וגרנדיוזיות, הצורך באידיאליזציה והצורך בתאומות. נטען כי רשתות חברתיות מספקות סיפוק מהיר ומדומה לצרכים אלו, אך כזה שאינו מאפשר חיזוק יציב של העצמי. לצד התייחסות להיבטים נוירו התפתחותיים ולמאפייני התכנון הממכרים של הפלטפורמות, המאמר מדגיש כי בדומה להתמכרויות אחרות, השימוש ההתמכרותי ברשתות החברתיות עשוי לשמש כניסיון לפצות על חסכים רגשיים. לבסוף נדונות השלכות קליניות וחינוכיות, המדגישות את חשיבות המענה לצרכי זולתעצמי במרחב המציאותי כתנאי להפחתת התלות ברשתות החברתיות.
מבוא
השיח העוסק בשימוש בעייתי ובהתמכרות למסכים נוטה להתמקד בהיבטים טכנולוגיים, התנהגותיים ונוירוביולוגיים, כגון זמן מסך, אלגוריתמים ומערכת התגמול המוחית. עם זאת, נקודת מבט זו לבדה אינה מספקת מענה לשאלה מדוע ילדים, מתבגרים ומבוגרים מסוימים מפתחים תלות עמוקה במסכים בעוד אחרים מצליחים לשמור על שימוש מווסת. מאמר זה מבקש להציע הבנה פסיכודינמית של התופעה דרך פסיכולוגיית העצמי של היינץ קוהוט, ולבחון את ההתמכרות לרשתות חברתיות באופן ספציפי כביטוי לניסיון למלא צרכי זולתעצמי שלא קיבלו מענה מספק במרחב המציאותי.
פסיכולוגיית העצמי ומושג הזולתעצמי
לפי קוהוט, העצמי מתפתח ומתארגן בתוך קשרים עם זולתעצמי, אחרים הממלאים פונקציות נפשיות חיוניות כגון שיקוף תחושת ערך, הרגעה וויסות רגשי, ותחושת שייכות. צרכים אלו אינם נעלמים עם ההתבגרות, אלא מלווים את האדם לאורך חייו. כאשר הסביבה אינה מספקת היענות אמפתית מספקת, עלולים להיווצר חסכים במבנה העצמי, המתבטאים בקשיים בוויסות רגשי, בוויסות ערך עצמי וביצירת קשרים מספקים.
קוהוט תיאר שלושה צרכי זולתעצמי מרכזיים: הצורך בהשתקפות וגרנדיוזיות, הצורך באידיאליזציה, והצורך בתאומות ושייכות. שלושה צרכים אלו מהווים מפתח להבנת המשיכה העזה של מסכים וסביבות דיגיטליות.
הצורך בהשתקפות וגרנדיוזיות בעידן הדיגיטלי
הצורך בהשתקפות מתייחס לצורך הבסיסי להיראות, להיות מוכר ולקבל אישור לקיום ולערך העצמי. רשתות חברתיות מספקות מענה מיידי, מדיד ופומבי לצורך זה באמצעות לייקים, תגובות ושיתופים. עבור ילדים ומתבגרים, ההשתקפות הדיגיטלית עשויה להפוך למקור מרכזי להערכה עצמית, לעיתים על חשבון מקורות מציאותיים יציבים יותר.
בהקשר זה חשוב להדגיש כי תלות בהשתקפות מן הסביבה מתקיימת על רצף. לפי פסיכולוגיית העצמי, לרוב בני האדם קיימים קווים נרקיסיסטיים נורמליים, המתבטאים בעיסוק בערך העצמי ובהסתייעות באינפורמציה מן הסביבה כדי להעריך את עצמם. במצבים אלו, המשוב הסביבתי מהווה מקור מידע משמעותי, אך אינו המקור הבלעדי להערכת הערך העצמי. האדם מסוגל להישען גם על חוויות פנימיות, קשרים יציבים ותחושת ערך מגובשת יחסית.
לעומת זאת, בארגון נרקיסיסטי פגיע יותר, קיימת רגישות מוגברת למידע המגיע מן הסביבה, ונטייה לייחס לו משקל עודף. חוויה חוסר הכרה או דחייה עלולים להתפרש כפגיעה עמוקה בערך העצמי, ולהוביל להימנעות, זעם או נסיגה. בקצה הרצף, בהפרעה נרקיסיסטית, הערך העצמי נשען כמעט באופן בלעדי על ההשתקפות החיצונית, כך שכל תגובה או היעדרה נחווית כקובעת באופן מוחלט את תחושת הערך, בדומה למראה שדרכה מגדירה האם של שלגייה את קיומה וערכה.
בהקשר הדיגיטלי, פלטפורמות המבוססות על מדדים כמותיים של הכרה (כגון מספר הלייקים, התגובות, הצפיות והשיתופים) עלולות להעצים דפוסי תלות אלו. כאשר ההשתקפות החיצונית הופכת למקור המרכזי ואף הבלעדי לערך העצמי, מתגבר הצורך בנוכחות דיגיטלית מתמדת, והסיכון להתפתחות תלות או שימוש כפייתי במסכים עולה.
אידיאליזציה וקרבה לדמויות ברשת
הצורך באידיאליזציה מתבטא בכמיהה לקשר עם דמות הנתפסת כחזקה, מצליחה או נעלה, המספקת תחושת ביטחון ומשמעות. המסכים מאפשרים חוויה אינטימית לכאורה עם דמויות אידיאליות, כגון משפיענים, יוצרי תוכן או גיבורים וירטואליים. תחושת הקרבה לדמויות אלו עשויה למלא פונקציה מווסתת ומרגיעה, במיוחד בגיל ההתבגרות, תקופה המאופיינת לעיתים באכזבה מדמויות הוריות ובחיפוש אחר אידיאלים חלופיים.
תאומות, שייכות וקבוצות ברשת
הצורך בתאומות מתייחס לחוויה של דמיון לאחרים, שייכות והיות חלק מקבוצה. הרשת מאפשרת מציאת קהילות וקבוצות זהות באופן מיידי, גם עבור מי שמתקשים להשתלב במרחב החברתי הפיזי. תחושת השייכות הדיגיטלית עשויה להפחית בדידות ולספק נחמה, אך לעיתים גם לעקוף התמודדות עם מורכבות של קשרים ממשיים.
רשתות חברתיות כסיפוק מדומה לצרכי זולתעצמי
הרשתות החברתיות מספקות מענה מהיר, זמין ורציף לצרכי זולתעצמי, אך לרוב כזה שאינו כולל תסכול אופטימלי ואינו מאפשר הפנמה ממירה של פונקציות וויסות פנימיות. סיפוק זה מתקבל ללא עיבוד, ללא הדרגתיות וללא חוויית תיקון בתוך קשר ממשי, ולכן אינו תורם לבניית מבנה עצמי יציב. כתוצאה מכך, במקום חיזוק לכידות העצמי, מתפתחת תלות גוברת במקורות חיצוניים של הרגעה, ערך ושייכות.
תלות זו עלולה להעצים דפוסים נרקיסיסטיים, במובן הקוהוטיאני של המונח, ולהגביר הישענות על המרחב הדיגיטלי לצורך ויסות הערך העצמי והוויסות הרגשי. כאשר תחושת הערך, ההרגעה והמשמעות נשענות בעיקר על תגובות חיצוניות מהירות ומדידות, פוחתת היכולת להישען על פונקציות פנימיות, והצורך בהשתקפות חיצונית מתמדת מתעצם.
ההיבט הנוירו התפתחותי והשלכות קליניות
פלטפורמות דיגיטליות מתוכננות לעורר הפרשת דופמין במערכת התגמול, באמצעות גרייה משתנה, חיזוקים ותחושת ציפייה מתמדת. בקרב ילדים ומתבגרים, חוסר הבשלות של הקורטקס הפרה-פרונטלי, האחראי על קבלת החלטות, דחיית סיפוקים ואינהיביציה, מקשה עוד יותר על ויסות השימוש במסכים. מאפיינים אלו יוצרים פגיעות מוגברת לשימוש כפייתי ותלותי, במיוחד בתקופות התפתחותיות המאופיינות בחיפוש אחר גירוי, ריגוש, שייכות ומשמעות.
עם זאת, בדומה להתמכרויות אחרות, ההיבט הביולוגי לבדו אינו מסביר את עוצמת התלות ואת אופייה המתמשך. פגיעות נוירו-התפתחותית זו משתלבת לעיתים קרובות עם חסכים רגשיים ויחסיים, ובפרט עם צרכי זולתעצמי שאינם מקבלים מענה מספק במרחב המציאותי. מנקודת מבט של פסיכולוגיית העצמי, התמכרות לרשתות חברתיות עשויה להיתפס כסימפטום המעיד על ניסיון לווסת ערך עצמי, רגש ותחושת שייכות באמצעות מקורות חיצוניים זמינים ומהירים.
בהקשר זה, הפחתת התלות במסכים אינה מושגת רק באמצעות הגבלות, שליטה או ניטור זמני השימוש. פרקטיקות המבוססות בעיקר על פיקוח ושליטה, ללא התייחסות לחסכים הרגשיים העומדים בבסיס השימוש, עלולות להחטיא את מטרתן. גם אם זמני השימוש מצטמצמים באופן זמני, הילד או המתבגר עלולים להישאר בתחושת חסך ולחפש מבנה מפצה אחר לצורכי זולתעצמי, לעיתים בדמות התמכרות אחרת. בהיעדר מענה לצרכים אלו, מקור התלות עשוי להתחלף, אך הדפוס הנפשי נותר בעינו.
לפיכך, הפחתת התלות במסכים מחייבת התערבות רחבה יותר, הכוללת חיזוק העצמי ומתן מענה לצרכי זולתעצמי במרחב המציאותי. בהקשר ההורי והחינוכי, לכך מתווספת חשיבותו של תיווך אקטיבי ומעורב, הכולל שיח פתוח ומתמשך על השימוש במסכים, פיתוח אוריינות דיגיטלית, מעורבות סקרנית ולא שיפוטית בעולמות התוכן של הילדים והמתבגרים, מתן מידע מותאם גיל על סיכונים במרחב הדיגיטלי, וכן שקיפות והדגמה אישית מצד המבוגרים באשר לשימושם שלהם במסכים. כאשר תיווך זה נעשה מתוך עמדה מכבדת ואמפתית, הוא מזמן שיתוף פעולה רחב יותר, שכן הוא אינו נחווה כאיום על האוטונומיה אלא כהתעניינות אמיתית בעולם הפנימי והחברתי של הילד או המתבגר. עמדה זו מאפשרת בניית גבולות בתוך קשר, ולא במקומו.
